ספרון זה, בהוצאת תרמיל, מכיל את סיפורו של אחד, מישאל
אלכסייביץ´, בנו של אדריכל העיר הקטנה, אי שם ברוסיה.
מישאל בן ה-25, בן למשפחת אצילים ותיקה ואציל בזכות עצמו
מירושה, עובדה החייבת ציון מיוחד, כבר החליף 9 משרות פקידותיות, כשבכולן מאס.
מישאל מחליט יום אחד שאין הוא יכול לסבול יותר את חייו הריקניים והוא לא מסכים
להמשיך במשרות בטלה אלה. במקום זאת, מישאל פונה לחיים של עשייה, למשרת צבעי, וזו
מקוממת עליו את אצילי העיר, הבזים לו על הפניית עורף למורשתו. גם מפשוטי העיר אין
הוא רווה נחת מאחר ואלה אינם רואים בו אחד משלהם. כך או כך, צער גדול נופל על
אביו, אחותו לא מבינה אותו בתחילה, רופא מידידיו לא חדל מלהתווכח עימו ואף מעבודתו
אין הוא רואה כסף גדול.
כסף אולי לא, אבל נחת דווקא כן. הוא אוהב את עבודתו, אוהב
את חייו הפשוטים, סבור שאנשים צריכים לעסוק בעשייה ולא בבטלנות וריקנות, שטוב לא
יוצא מהם.
בתו של קבלן, שאצלו עבד, מתאהבת בו. לימים הם נישאים כשחייה
מתמלאים בעקבות הקשר עם מישאל. קשר זה לא מחזיק מעמד זמן רב משום שמריה, רעייתו,
חשה שאף היא צריכה לפרוש כנפיים ולעוף. האחות יוצאת אט אט מתחת למטרייתו של האב,
שאת ארוחותיו היא צריכה להגיש ולמזוג את התה שלו. ההיריון שלה מהרופא הידיד ממיט
עליה קלון, אך גם אושר רב.
למרות שלכאורה מדובר בסיפור אישי, אין זה כמובן סיפורו של
צ´כוב עצמו, אלא סיפור של אחד מישאל, המגיש מניפסט רב עוצמה על חיי האנשים באותה
תקופה, התקופה שלפני המהפיכה, בערך ב-1885. בעט מושחז בועט צ´כוב בכל המוסכמות.
הוא מבקר ביקורת נוקבת את האצילים הריקניים והבטלנים, בז לבערות, לנוקשות ולחוסר
הקדמה של הכפריים, רואה בחוסר העשייה את הרעה החולה העיקרית. הוא מתאר את השלמונים
המשולמים לכל מי שידו בעשייה ושיכול להפריע לאותה עשיה.
הסיפור כולו מלווה בעצב רב. בסופו של יום, כולם מתרגלים
למישאל, מעריכים את מעשיו והוא אף רואה ברכה בעמלו. בעמלו, אך לא בחייו האישיים.
אבל סיפורה של רוסיה אינו יוצא מכך נשכר.
קסם של סיפור, של כתיבה, של ביקורת.
צ´כוב עצמו מת שנה לפני פרוץ המהפכה הרוסית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה