את הספר קראתי בעבר וזכרתי אותו כספר קסום ביותר. אבל השנים
עוברות, מגמות משתנות ובקריאה שניה הספר מתגלה כספר... קסום לגמרי.
מומו הוא ילד אלג´יראי. כלומר, הוריו כאלה, כנראה. ולמה
כנראה? משום שמומו הוא ילד הגדל אצל אשה יהודיה, גברת רוזה, בת 69, ניצולת שואה
וזונה בעברה. הוא גדל בפריס בקרב בני עמו האפריקאים. גברת רוזה מתפרנסת כעת מאחזקת
ילדי זונות, שאינן מסוגלות להחזיק את ילדיהן שלהן, והן רק משלמות עבורם כדי לגדלם.
התשלום עבור מומו סדיר פחות או יותר וכשאנחנו פוגשים אותו
לקראת "יום הולדתו" העשירי, שגם זה לא ברור לגמרי, גברת רוזה כבר זקנה
למדי, בקושי מצליחה לעלות לקומה השישית נטולת המעלית. ערכו של מומו מתחיל לרדת
בעיניו ובעיני גברת רוזה בעקבות הפסקת התשלום עבורו והוא צריך להתחיל לדאוג לעצמו
ליום שלאחר מותה של גברת רוזה.
מומו אמנם לא מתייחס אל גברת רוזה כאל אמו, אבל כל הסימנים
נמצאים שם. היא משתגעת מדאגה כשזה מאחר לשוב הביתה והוא מצידו דואג לכל סימן חולי
וקושי אצלה.
אירוע גדול המתרחש לקראת שני שליש הספר משנה מספר דברים
בחייו של מומו, משנה אצלו כמה תפיסות, משנה את גילו ומאיץ עניינים.
הספר הוא ספר קלאסי של אמירות חכמות, אבחנות תמימות של ילד
בן עשר תמים ונבון. מי שמחפש את ספר הציטוטים הגדול אין לו לאן להרחיק לכת, אלא
לגשת לספר הקטן הזה, שחוכמה גדולה טמונה בו. עונג צרוף של ראיית חיים כהווייתם.
לא פעם תמימותו של מומו מתעמתת עם החיים, עם המוות ועם
הרווח וההפסד של המוסר. כמה קטן ספר זה, כמה עמוקה חוכמתו.
מופת קטן של אהבת אדם וחמלה אנושית נדירה. המלצת קריאה
חזקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה