"רומאן מבריק ושנון, המפרק ללא-רחם את הקלישאות של האמהות ושל
הישראליות. האם היהודייה, האם הישראלית, ועצם יחסנו עם ארץ-ישראל, הותכו כאן יחדיו
לתמונה מעצימה, מצחיקה וחודרת עד אימה". זה מה שכתוב על השער האחורי ומי
שיקרא את זה וישתכנע לקרוא את הספר יצפה לראיה חודרת, פסיכולוגיסטית אל נבכי עמנו
המיוסר ואמהותינו המיוסרות אף הן.
לא מניה ולא מקצתיה. צריכים לגשת אל ספר צנום זה בזהירות
רבה. לאורך מחציתו הראשונה הספר הזה מופרע לגמרי, דם נשפך כמים וכך גם המעיים.
דולי, הגרה בדולי סיטי, שעשתה את התואר שלה ברפואה בקטמנדו, נוהגת בליברליות יתר
במקצוע שלה, משתמשת שימוש יתר בסכין מנתחים על כל דבר הנראה, מרגיש ומריח כמו בשר
אנושי ולא אנושי. גם אקדח מופיע פה ושם ולאו דווקא במערכה הראשונה. למעשה, זה
סיפור על אם ובנה ועל יחסיהם החורגים מכל נורמה מקובלת, כביכול היחסים בין אם
יהודיה לבניה.
בהמשך המופרעות הופכת, לאחר שמתרגלים, להומור שוצף, שנינה
יוקדת וחוסר היגיון מוחלט של כל רצף הסיפור.
אולי אני שמרן, ואני אכן שמרן, אבל הסיפור הזה, המנוקד
בקטעי הומור מלבבים ומתחוכמים, לא ממריא לכדי אחד הרומנים הישראליים הגדולים כפי
שהשער האחורי מנסה להתגאות.
גם אם נניח לשמרנות וננסה באמת להיות רחבי אופקים, קולים,
גרובים, פליליים ותותחיים, עדיין נתקשה להבין על שום מה הספר הזה בא בכלל לעולם.
זה לא שהוא רע. הוא תמוה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה