לכן היה מרענן, למרות הכל, למצוא ספר חינני, הבא בדיוק ומתיישב על המשבצת הכל כך מקוממת הזו. ספר המחמם את הלב ומנסה לא להיות דידקטי מדי, לא דביק מדי ולא נמרח.
את אוגוסט, אוגי, אנו מכירים כשהוא מנסה להתקבל לביה"ס ביצ'ר, לכיתה ה'. זהו בית ספר שלא קל להתקבל אליו, כזה המצריך ריאיון אישי ומעל הכל, לבטח לא מיועד לילדים שיש להם עבר, הווה ועתיד בעייתיים כמו של אוגי.
אוגי פולמן נולד עם תסמונת נדירה ומסובכת, כזו שעיוותה את כל פניו, העלימה את אוזניו והצריכה כמה וכמה ניתוחים מסובכים, שלא הפכו את פניו למתקבלים על הדעת מי-יודע-מה, אבל כן תפקודיים. בשל אותם נתונים אוגי למד למעשה בחינוך ביתי, כשאמו משמשת כמורתו. למרות כל המאמצים, יכולתו האינטלקטואלית של אוגי היתה מרשימה, אבל בכל מקום הוא התקבל בסלידה, בהפתעה ובדחיה.
הספר הוא רב קולי. אוגי מתחיל לספר בכנות גמורה עד כמה הוא מומחה בקריאת הפרצופים המביטים בו לראשונה, ממשיך באחותו ויה, הגדולה ממנו בכחמש שנים, משם לחבריו, חברתה של אחותו וחברה של אחותו. רב הצדדיות הזו מביאה אותנו לראות פנים שונות לאותו מבט על פנים שבתחילה קשה להביט בהן.
בסופו של דבר, האמריקאיות מנצחת, אוגי נעשה לתלמיד מן המניין, גם תעודת הצטיינות יש וכך הלאה. אפילו חברים.
ובכל זאת, הספר לא מלוקק, לא מתאמץ מדי, מרגש עד דמעות לעיתים בעיקר בנוגע לדייזי הכלבה, מתלבש על משבצת ה"שונה" וה"אחר" בצורה חלקה וללא צרימות.
מקסים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה