בעקבות ההצלחה של "כפרה" ו"אהבה עיקשת"
החליטו בעם עובד ללכת על בטוח ולהציג ספר נוסף, ספר המצטרף לכישלונות נוספים כמו
"שבת", "אמסטרדם" ו"התמים".
בכישרון כתיבה ירוד מציג לפנינו מקיואן את ניסיון נישואיהם
של אדוארד ופלורנס. נישואים אלה נדונו לכישלון משום שפלורנס טובה רק בתחום אחד
בחייה - המוסיקה. בתחום בו היא צריכה להציג את נשיותה ואת יכולתה לסחוף את הגבר
שלצידה היא מאבדת את עשתונותיה ומרחיקה במקום לקרב, מלעיגה במקום ללחוש מילות
אהבה. היא מקפידה מפעם לפעם להדגיש בליל כלולותיה שהיא אוהבת אותו מאוד, אבל אלה
דברים שהיא אולי חשה אותם, אלא שאין לזה שום ביטוי חיצוני. "ברגעים אופטימיים
השתדלה לשכנע את עצמה שאינה סובלת אלא מסוג של אנינות מוגזמת, שבלי ספק עתידה
לחלוף. ודאי, המחשבה על אשכיו של אדוארד המתנדנדים מתחת לאיברו התפוח - עוד ביטוי
מבהיל - היה בה לגרום לה לעוות את שפתיה בשאט נפש, והרעיון שמישהו ייגע בה
"שם למטה", אפילו מישהי שהיא אוהבת, היה דוחה כמו, נאמר, ניתוח
בעינה".
אני חושב שהרעיון מובן מהציטוט הקטן הזה. לאורף כל הספר
מדובר על המוסיקה שלה, על העבודה שאדוארד יקבל אצל אביה, עד ניסיונות התקרבות של
אדוארד אל קוביית הקרח שזה עתה נשא לאישה. בסופו של דבר המתנות מוחזרות והחתונה
מבוטלת. אדוארד הולך מחיל אל חיל בעסקים וזהו.
אם לא ברור עד עכשיו, המבקש להתקרב אל הספר מתבקש דווקא
להתרחק. ספר זה מצטרף אל יומרות אחרות של מקיואן, יומרות שכגודל יומרתן, כך גודל
האכזבה שהן מעניקות לקורא האינטליגנטי.
לא יכול לרגע לתאר לעצמי מי יכול ליהנות מספר כזה. שומר
נפשו ירחק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה