אוגי ואני אינו סיפור המשך לפלא. למעשה, אוגי די צדדי
בסיפור, אבל משמש תירוץ לסיפור.
הספר מורכב משלושה סיפורים: הסיפור של ג'וליאן, הסיפור של
פלוטו וסיפורה של שינגלינג, ששמה בא מהריקוד שביצעו הימנה, סאמר והיא, הלא היא
שרלוט. כזכור שרלוט וג'וליאן נבחרו לקבל את פניו, תרתי משמע, של אוגי וללוות אותו
בראשית צעדיו בבית הספר, בבית ספר בכלל, שהרי עד אז התחנך בחינוך ביתי.
ונתחיל בקלישאות: לכל מטבע שני צדדים. אם נמשיך בקלישאות,
הרי אם נחפור מספיק עמוק, תמיד נגיע לצד היהודי. גו'ליאן מציג את צדו בסיפור, זה
המציג אותו כבריון. הוא כמובן לא רוצה להיות מוצג כבריון, כאחד שכל מה שקרה רע
לאוגי, קרה בגללו. אבל העובדות הן עובדות. במעבר חד אנו מלווים את ג'וליאן לבית
סבתו הצרפתיה בחופשה בצרפת, שם מוצג במלוא תפארתו הצד היהודי והשייכות למה שהתרחש
בין אוגי לג'וליאן. הרגשתי שפלאסיו ניסתה קצת בכוח להכניס את הצד היהודי, אבל זה
לא היה צורם במיוחד, אפילו נוגע ללב.
ופלוטו, מי זה? זה אחד שהיה ועודנו חבר של אוגי, זה שלא
מפריע לו המראה של אוגי, אבל כן מפריע לו שמסתכלים בתדהמה ובתיעוב על אוגי. החברות
אינה מבית הספר, כי אם חברות בין ההורים של שניהם.
הסיפור המפורט ביותר הוא של שרלוט, שנבחרה ללוות את אוגי.
הצד שלה מציג את המרקם החברתי העדין של כיתה ה' בבית הספר בוצ'ר. יש את המקובלים,
הלא מקובלים וביניהם אלה שהם לצג אוגי, נגדו ואלה השומרים על נייטרליות, ביניהם
שרלוט עצמה. הנייטרליות נתפסת אצלי דווקא לרעה. לא שעדיף להיות נגד אוגי, אבל תמיד
לא לתפוס צד, לא להפגע, זה קצת ליהנות מכל העולמות ובלי לשלם מחיר.
אם פלא היה מענג ממש, הספר הזה מהנה. התבקש לראות את הצד של
האחרים בסיפור וצדם הוצג בחכמה ולעיתים העלה חיוך של ממש.
