שער הניצחון/אריך מריה רמארק - המלצה קלושה

האם אפשר לכנות ספר פילם נואר? זו התחושה כשקוראים את הספר הזה, המתרחש בפריז, בתקופה טעונה של טרום מלחמה, ממש חודשים לפני ספטמבר 1939, כשאירופה על סף המלחמה העולמית השניה. שחוק ובכי מעורבים יחדיו, בעיקר שחוק, כי אכול ושתו, מחר ממילא נמות. פריז לוגמת עצמה למוות בשפע אלכוהול, חוגגת וזוהרת כנגד הבטחות השלום של היטלר וההבטחות הריקניות של צ'מברליין, שהכל יהיה בסדר.

ראוויק (שם בדוי) הוא פליט גרמני, רופא החי בפריז ללא תעודות המעידות על מוצאו, שמו ועיסוקו. הוא רופא מצוין ועובד בבית החולים של אחד צרפתי ובר. ובר מוכן להעסיקו בשל היותו רופא מעולה וקר רוח. הסידור בין שניהם עובד ללא דופי, לרווחת כל הצדדים.

ערב אחד פוגש ראוויק ברחוב בג'ואן מאדו, שאת שמה הוא לא יודע באותו רגע וזה גם לא משנה. היא נראית כאחת הזקוקה לעזרה ומתברר שבעלה מת זה עתה במלון בו לנו. מפה לשם, ג'ואן הופכת אט אט לאהובתו של ראוויק. היא גרה בינתיים במלון והוא במלון פליטים אחר, סמוך לשער הניצחון. תחושת הפליטות והתלישות היא של שניהם. ראוויק מקרב ומרחיק אותה ממנו בעת ובעונה אחת. שום דבר של קבע אין הוא סובל כל עוד מעמדו כפליט ומעמד אירופה על סף תהום.

מעגל אחר ההולך ונרקם בספר הוא גילויו המקרי של האקה, גרמני מהגסטאפו, אחד ממעניו הרצחניים של ראוויק בעבר. הם יפגשו יום אחד, האקה לא יזהה את ראוויק, אבל כן יזהה בו גרמני לשעבר ויתיידד עמו במטרה להוציא ממנו מידע על מבוקשים המסתובבים בצרפת. ההזדמנות לנקמה בוא תבוא.

אם רמרק רצה לתת לנו תחושה שהספר מדבר קודם על נקמה, רצונו לא בא על מקומו. זהו חלק קטן וזניח בספר. המעגל הגדול יותר של אהבה-דחייה הוא העיקרי וגם הוא צונח אל סיום סתמי לגמרי, לא מרגש, לא מטלטל ולמעשה לא כלום.

חבל.

הספר עמוס בתובנות: "אמונה עושה את האדם בקלות לקנאי חשוך. זו הסיבה שכל הדתות תבעו מחיר דמים יקר". דוגמה מקרית.

ההתחלה מבטיחה. פריז האפרורית אך הזוהרת, סתירה נוצצת בעצמה, משמשת כרקע לארעיות האנושית המתגעשת על אירופה. המלון בו ראוויק גר, האינטרנאציונאל, עמוס פליטים. כל אחד מהם סיפור בין אם הוא יהודי, גרמני, צ'כי או רוסי. כולם קורבנות הנאצים, כולם תאבי חיים, כולם לא חוקיים. ראוויק מצליח להשתלב כרופא, שב ומסתבך עם המשטרה, השבה ומגלה אותו לכמה חודשים אל מחוץ למדינה. ההמשך עם האהבה הפורחת של ג'ואן מאדו מבטיח גם הוא. אלא שהספר שוקע לתוך אבק, חוסר כיוון ולהג בלתי נגמר. הדיאלוגים בלתי נסבלים, אולי בשל תרגום בלתי נסבל, תעתיק מעורר חימה בחוסר דייקנותו מצרפתית למרות שהספר מתורגם מגרמנית (שזה ממש לא תירוץ. תמיד אפשר להעזר במתרגם מצרפתית לשמות רחובות ומקומות).

 אמנם תחושת הפילם נואר נשמרת עד הסוף, מעגל אחד נסגר די בפשטות וסתמיות וגם השני נסגר שלא בחכמה רבה. רמרק עשה לו שם בספר הלהגני והבלתי מעניין כלל "במערב אין כל חדש" וכאן הספר קריא יותר ומבטיח יותר בשל היותו בעל עלילה סבירה, מיקום נוצץ בעליל ובתקופה רועמת. הקיום של ההבטחה לא לגמרי מתקבל על הדעת. אפילו אינגריד ברגמן, שארל בויה וצ'ארלס לוטון לא הצליחו להעניק לסרט הצלחה גדולה. הניסיון לתת תחושה של איזשהו גיבור מסוג הבלש מוצל העיניים בסיוע כובע רחב תיתורה ואשה מסוג פאם פאטאל, אינו מוצלח במיוחד. כמויות האלכוהול מסוג קלוואדוס, קוניאק, שמפניה, בופונה וארמניאק אין סופיים. איך הם מצליחים לקום למחרת ללא חמרמורת מזעזעת – תעלומה.

מיטיבה לשחק פריז. עם יד אחת קשורה מאחור ושרשראות ברזל כבדות על הרגליים, פריז מעניקה תפאורה משכנעת לאירופה דקדנטית, לאכל ושתה כי מחר שוב נעשה אותו הדבר בדיוק. זו עיר המבינה את באיה, מקבלת את סטיותיהם, את החוסר בניירת המעניקה לבעליהם שם, בית, עיסוק.

למרות הכל, זהו ספר המגרה לקרוא עוד ועוד, לא ממש ברור למה במשך הקריאה ולא ברור לאחריה. אם סופר מצליח ליצור ספר שכזה, אולי זה בכל זאת משהו?