מדובר ברומן שתורגם ע"י אברהם בירמן בתרגום ישן שיצא
ב-1974.
זהו הדיקנס הראשון שלי בספר. אנו חוגגים עתה (ב-2012) 200
שנה להולדתו של הכותב רב המכר הזה, ויש לכך מלוא ההצדקה, לפחות לפי הספר הזה.
הספר עוסק באחד ד"ר מאנט, כשאנו עדים להצלתו מכלא
בפריז בו ישב 18 שנה. אחד שארל דורניי נחלץ להצלתו ואילו שנים לאחר מכן מתהפכת חרב
הגורל ודווקא ד"ר מאנט הוא זה הנחלץ להגנתו של דורניי, שלא זה שמו האמיתי.
בין לבין קיים אותו פרקליט לונדוני סידני קרטון, הנחלץ אף הוא לעזרת דורניי, אבל
הסיפור הפרטי, הנשזר בסיפור הגועש של אירופה בפרט והעולם בכלל, המהפכה הצרפתית,
מביא את דיקנס לרקוח סיפור בו הוא מביע את דעתו בכשרון לא מבוטל על האנשים הנמצאים
בזמנים גורליים ועושים מעשים גורליים, המביאים את גורלם של אלה ואחרים אל עברי פי
פחת.
השנה היא 1775, 14 שנה לפני המהפכה. ד"ר מאנט נחלץ
מכלאו, מגיע ללונדון בליווי בתו אותה הוא רואה ומכיר לראשונה. באותה עת מגיע גם
שארל דורניי, עליו ועל שמו האמיתי אנו למדים במהלך הספר, כשסיפור משפחתו הוא
הסיפור העובר על צרפת ומגיע לשיא במהפכה הצרפתית ובאכזריות של האצילים לפני
המהפכה, כמו גם אכזריות ההמון לאחר המהפכה, כשכל רוח קלה מסיטה אותם לשפיכות דמים
שלא תתואר.
מכתב המגיע לבנק בו עובד מר לורי הקשיש ומופנה לאחד, ששמו
לא מוכר, מביא את שארל דורניי לשוב לפריז ולהציל את בעל המכתב, המואשם לשווא בפשעי
האצילים ומועמד בשל כך למוות ודאי. חזרה זו לפריז מביא את דורניי כמעט אל מותו,
כשרק דמיון לאותו פרקליט לונדוני קרטון מצילו ממוות בטוח זה.
לא הבנתם עד עכשיו את מהלך העלילה? לא הבנתם, אך כדאי
שתקראו.
ביד אמן מיטיב דיקנס להביא ביקורתו כלפי כל המשתתפים במהלך
המאורעות באותם ימים. הביקורת אינה בוטה, לפעמים אפילו מעלה חיוך מר, אך לא פחות
חדה בשל כך. לפני המהפכה האדם הפשוט משול לקליפת השום. אצילים סוחטים את תוצרתם של
פשוטי העם עד לגרגר האחרון, המסים כבדים, הריגת פשוט עם אינה גוררת כל סנקציה
ועולם כמנהגו נוהג. מרגע נפילת הבסטיליה ובמשך 3 שנים עד להוצאתו להורג של המלך
עצמו וחודשים מאוחר יותר גם מלכתו מרי אנטואנט, נהרות של דם נשפכים בסיועה החביב
של ההמצאה השטנית, הלא היא הגיליוטינה. גם כאן מביע דיקנס את שאט הנפש אל מול
עריצות ההמון, הרצון שלו לראות ראשים נערפים וחוסר הרצון להבחין בין דם לדם.
למרות התרגום הישן הרי שאין בכך כל קושי לקורא המיטיב קרוא.
אפשר לומר שיושנו של תרגום זה אפילו הולם את הכתיבה של דיקנס ככפפה ליד. עונג גדול
היה לקרוא את הספר הלז. קלאסי ומענג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה