האמיתית/שאנדור מאראי - המלצה מסוייגת

אקדים ואומר כבר כאן: הספר כולו בן 250 עמודים. ועכשיו להסבר.

הספר מסופר, למרות היותו על משולש רומנטי, מפי 4 קולות בצורה של 4 מונולוגים. אם יש מי שזה מרתיע אותו, כנראה לא נתקל בספריו של מאראי מימיו. אם נתקל, אין חשש משום שזה הסגנון שלו והוא טוב מאוד בזה.

אין לספר הזה גיבור במובן הרגיל של המילה. הגיבור הוא מי שזה המונולוג שלו. את המונולוג הראשון אנו שומעים מפי אשתו הראשונה של פטר, זה הבורגני העשיר, היורש את המפעל של אביו וממשיך את דרכו, דרך הבורגנים המסודרת, המרופדת במנעמי החיים, הקרה, המנוכרת והמשמימה.

בעודה יושבת בקונדיטוריה החביבה עליה בבודפשט, אילונקה מספרת במונולוג ארוך מיהו אותו גבר בפאתי החדר ומה הוא קונה כרגע ולמי. היא מספרת על נישואיו לו, על הגילוי שיש לו אחרת, אמיתית, לדבריה. היא מגלה על האחרת באקראי, כמו כל גילוי, אבל למרבה הפליאה, אפילו לבעלה לא ידוע שיש לו אחרת, בטח לא באותו רגע. בין לבין היא מספרת על הילד שמת, על התפוררות הנישואים ועל הפרידה.

כאן אנו עוברים לשמוע את סיפורו של פטר הבעל. רוב המונולוג שלו הוא בכלל על התקופה שלאחרי אשתו הראשונה, על העובדה שכלל לא חשב לפתות ולהכניס למיטה את המשרתת הצעירה, יהודית אלדוזו, שנכנסה לחייו והיא בת 16 כשהוא בן 30. אבל אחרי הפרידה הוא דווקא כן חושב שיש מקום לאהבה בחייו לעומת חוסר האהבה של הוריו. בסופו של דבר הם מתחתנים, אבל מים ושמן, כאמור, לעולם לא מתערבבים.

המונולוג השלישי הוא של יהודית עצמה, העולה מדרגת משרתת לגבירה עשירה, המפעילה משרתים אחרים, המספרת באריכות על החיים המרופדים של בעלה ומשפחת בעלה, על נייר הטואלט המיובא, היינות היקרים, הסיגריות האמריקאיות וכך הלאה. את כל זה היא מספרת לאמן, המתופף בן עירה ההונגרי, אותו היא פוגשת ברומא, אוהבת אותו ומספרת לו הכל.

עד כאן הכל מרתק, מסופר בדרך העניינית ואין כמעט רגע דל. כל המתרחש מתקדם כשעוברים מדמות לדמות, ממונולוג למונולוג, והכל מתרחש בין שתי מלחמות העולם. אבל אז הסיפור המסופר מפיה של יהודית עובר לתאר איך הכל נעלם, נחרב, עולה באש ומסתיים בעשן ומוות במלחמת העולם השניה. וכאן מתרחשת תקלה חמורה בסיפור, העניין מתנדף לגמרי ומאת ומשהו העמודים האחרונים הופכים לשממה לעוסה, לטקסט שאינו מוביל לשום מקום. 40 העמודים האחרונים מסופרים מפיו של המתופף, בן עירה של יהודית ואהובה. הוא מספר על חייו בארה"ב וזה כבר פרק שאפשר לדלג עליו לגמרי יחד עם כשבעים עמודים לפני כן ולא ייגרע דבר מהסיפור הנפלא.

חבל שכך מסתיים לו ספר, שאחרת הוא היה נחשב לעמוק ולטוב בספריו, ספר מופת כמעט. כל הכתיבה ההדוקה, המרתקת והעניינית מאבדת כיוון ומאראי מנסה לומר משהו על מלחמות, על ניתוק בין אנשים, על גלגלים מתהפכים, אבל זה לא השטח שלו. השטח שלו זה לרוב סיפור אנושי קטן הכתוב בכישרון גדול, ואז הוא במיטבו. חבל שהוא בחר ללהג על מלחמה, על אמריקה ובעצם לא לומר דבר.