הנריק נולד וחי בטירה, להורים עשירים ולמעמד גבוה בוינה.
בקרבתם למלוכה הם נהנים מחיים נוחים. הנריק, למרות זאת, ילד חלוש וחולני, שרופאים
אינם מוצאים סיבה לחולשתו ולחולייו. בגיל 10 נשלח הנריק לפנימיה, בה יגדל להיות
חייל במשמר המלוכה ויהפוך לקצין ולגנרל בערוב חייו.
בפנימיה הוא ממשיך להיות חלש וחולני. שם הוא פוגש ילד בן
גילו, ממעמד נמוך, ושניהם הופכים לידידים בלב ובנפש, דבר המגרש באחת את כל החוליים
והחולשות. אביו של הנריק מאמץ למעשה את ידידו של בנו וזה הופך לבן בית בטירה.
הידידות האמיצה והעמוקה הופכת לשם דבר ומקור לדיבור, אם כי לא ללעג ולשנינה בשל
נדירותה ועומקה. כך היא נמשכת 22 שנה.
אבל דבר נופל ביניהם, דבר הגורם לקונרד להתפטר ממשרתו
הצבאית, לעזוב את ביתו באחת ולעזוב את הכל לארצות טרופיות רחוקות ולא לשוב אלא
כעבור 41 שנה. הנריק, לעומתו, מסתגר בטירתו ומחכה לפגישה המתרחשת, כאמור, 41 שנה
מאוחר יותר.
הפגישה מתחילה כארוחת ערב, בשיחת חולין בחדר אוכל ששנים
רבות לא דרכה שם רגלו של איש. באותה ארוחה מוצגים הכלים בדיוק כפי שהוצגו באותו
ערב בו נעלם קונרד מחייו של הנריק, 41 שנה קודם לכם. הפסקת חשמל פתאומית גורמת להם
לעבור לטרקלין ולשבת לשוחח לאור נרות. השיחה היא למעשה מונולוג אחד ארוך של הנריק,
הגנרל המארח, המתאר בפני אורחו את אותו דבר שנפל ביניהם ושגרם לקרע בידידות
המיוחדת הזו. מונולוג זה נשמך עד שהנרות בערו עד כלות, עד למחרת עם שחר. הגנרל
מבקש תשובה לשתי שאלות מפי ידידו לשעבר וזה אינו משיב עליהן. הם נפרדים כדי לא
לשוב ולהתראות.
למרות שיותר ממחצית הספר היא למעשה המונולוג, הספר מרתק
ומושך לקריאה, לא מתלהם ולא נופל למלכודות של נוסטלגיה. מומלץ לקריאה שקטה ולגילוי
איכותי של סופר כשרוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה