המלחמה בצ'צ'ניה פרצה ב-1994 וב-1995 גויס ארקדי בבצ'נקו בן
ה-18 להלחם נגד הצ'צ'נים שמרדו כנגד הרוסים. 3 פעמים הוא היה במלחמה זו: כחייל
צעיר, כאיש קבע שהתנדב לחזור לשם משום שזה הדבר היחיד שהכיר כחיים חופשיים ו/או
אמיתיים, וכעיתונאי שבא לסקר את הקורות בצ'צ'ניה וסגירת מעגל של 7 שנים.
בבצ'נקו יודע לכתוב. היום הוא עיתונאי במוסקבה, אבל את הספר
כתב בזמן אמת והסיקור מורה שאכן מלחמות הן אכזריות, המוות בהן סתמי, הצעירים בגלל
צעירותם, חוסר ההישגים שלהם בחיים וכמותם הרבה הם בשר תותחים ולחיים כחייל נוסף פן
נוסף בו לא נתקלתי בשום ספר צבאי אחר - המכות.
מתוך 400 עמודי הספר, 300 עוסקים בצורה זו או אחרת של סבל,
מכות בעיקר. הטירונים זוכים למכות מכל גורם אפשרי, הצעירים זוכים למכות מהוותיקים,
הוותיקים זוכים למכות מהקצינים ואלה בתורם זוכים למכות מהבכירים להם. אין כמעט
חייל שלא זוכה למכות, מכות יצירתיות, מכאיבות, עוקרות שיניים, משתקות כליות
וגורמות לזעזוע מוח ביותר ממובן אחד.
כשהצעירים לא עסוקים בלקבל מכות, הם עסוקים בלחמוק מהחום
הנוראי, המתחלף בקור נוראי. כששני אלה אינם מציקים הם עסוקים כולם בהשגת מי שתיה
ראויים ומזון סביר, אם הוא בכלל בנמצא. על לבוש הולם אין כמעט מה לדבר ולבטח לא על
רחצה ובריחה מכינים. המוות הוא בן לוויה יומיומי, הנופים מרהיבים, הפרחים פורחים
בעתם והכל ססגוני ויפה וגם למוות ולנציגיו הדם, הגופות המרוטשות והאיברים הפזורים
מתרגלים.
בבצ'נקו מתאר מצבים שאם לא חווים אותם הם לגמרי לא ייאמנו:
למרות הקור, החום, הרעב, המכות, מי השתיה המזוהמים וחוסר המזון איש לא חלה. המחלות
זוחלות החוצה בהמוניהן כשמגיעים הביתה, כשהמתח רפה ואז פרוצים גידולים בעור, החוסן
כנגד הצטננויות נעלם וחודשים ארוכים חווים כל מדווה ומכאוב. מובן שהמכאוב הנפשי
ממשיך ומרפה, אם בכלל, לאחר שנים.
ומה באשר לסגנון הספר? במשך הקריאה עלה בראשי ספר אחר: אם
יש גן עדן. לטעמי, אם יש גן עדן טוב יותר. אבל גם הספר דנן כתוב היטב, בא להוכיח
שוב שמלחמה היא שקיעה בבוץ, פיזית ומילולית, שלהלחם נגד מדינות אסלאמיות, וצ'צ'ניה
היא אסלאמית, זה רעיון רע לתפארת וכל זאת בקריאה סוחפת אם כי מעט חוזרת על עצמה
בכל הנוגע למכות בעיקר ולתנאים הפיזיים.
רעיון אחד הובע בספר והוא רעיון נועז למדי: בבצ'נקו טוען
שרבים מהצעירים שהגיעו להלחם בצ'צ'ניה הם כאלה שלא היה להם מה לעשות באזרחות,
שרבים מהם מתחמקים מכלא ולאחר קבלת עיטור עוז הם יקבלו חנינה ושהצעירים היפים
והמשכילים יודעים כיצד להתחמק משירות צבאי בכלל ובהגעה למחוזות מסוכנים בפרט.
במילים אחרות: לחזית לא מגיעים אנשים שווים, אם יש בכלל שוויון. חיילים צעירים
מהווים בשר תותחים ואולי אלה חסרי התואר, הערך והפושעים שביניהם נופלים וזה דווקא
לא נורא כל כך. נועז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה