יום שבת, 12 בספטמבר 2020

חיי השקר של המבוגרים/אלנה פרנטה - המלצה חמה

WTF?!

לעיתים רחוקות אני משתמש בנוטריקונים אינגליזמים כדי להביע משהו. הפעם הנוטריקון הזה היה במקומו. מה בדיוק קראתי כאן?

לא בטוח, רגע, כמעט בטוח שאיש לא היה קונה את "חיי השקר של המבוגרים" בלי להיות בוגר "הרומנים הנפוליטניים". לא סתם קונה, מסתער. האם ההסתערות השתלמה? האם נרשם כיבוש ספרותי חדש? למה להחזיק במתח כשאפשר לומר שזה עוד מאותם רומנים נפוליטניים במובן של סגנון ומקום ארוע הארועים. אז מי שקרה את הנפוליטניים יקרא גם אתה זה, למה להחזיק אתכם במתח.

וזה לא שלא נקראו עד היום ספרים שהופיעו OUT OF THE BLUE. רובם כאלה והם אינם צריכים להיות קשורים לדבר. לא צריך תירוצים לספרות טובה.

ברומנים הנפוליטניים אלנה המספרת היא בת שש בתחילת "החברה הגאונה" והפעם ג'ובנה המספרת היא בת שתים עשרה, שבעדות מסויימות זה היה מסתיים בקולולו. שתים עשרה הוא מין גיל כזה לא לבלוע ולא להקיא. ג'ובנה עומדת מול האמירה של אביה כשהוא מודיע לאמה שהיא, ג'ובנה, מכוערת כמו אחותו, איתה הוא לא מדבר. הוא לא מדבר איתה כי זה לא נאה לו, כי הוא האח האינטליגנטי במשפחה שכולם פרחים מנפולי התחתונה. ג'ובנה מחליטה כי זה הזמן לראות את ויטוריה דודתה ולהחליט בעצמה האם היא כל כך מכוערת והחלטה זו היא לא פחות מפתיחת תיבת פנדורה.

כידוע, קל לפתוח תיבת פנדורה ומשזו נפתחה, הרצון לשוב ולסגור אותה משול לכוסות רוח למת. פתוחה או סגורה, מהלך האירועים מבטיח שהמבוגרים ייראו בעיני הילדים רע, מה זה רע, אסון.

עוברות שנתיים וההורות האידילית, הזוגיות השקטה והבטוח מתנפצת. ג'ובנה מגיעה לגיל 15 כשהיא מצובעת בצבעים בוטים ועזים, לבושה שחור, איך לא, נשארת כיתה והיא נותרת לגור עם אימה בלבד. היא ממשיכה להיראות עם דודתה ויטוריה, לגביה עדיין לא הוחלט אם מכוערת או יפה היא, והאם כיעור זה הוא חיצוני או פנימי נפשי.

ברומנים הנפוליטניים הוכיחה פרנטה שהיא לא חוששת מלעסוק בענייני גיל ההתבגרות, כשבגיל חמש עשרה, ממש גיל "ראוי" בנפולי דלמטה, עסוקות הבנות בלהוציא איברי בנים ממכנסיהם ולשחק בהם. המשחק תלוי בקלפי הפתיחה, לפעמים אס מהולל ולפעמים סתם גזר גמדי והריח, אוי הריח. הבנות חושבות שהן יודעות מה הן עושות, Così fan tutte, והבנים גומרים בגניחה, כי הבנים הם חיות פשוטות ולא צריכים הרבה השקעה בעבודה להנאה.

והמבוגרים, שחיי השקר שלהם נחשפים? הם עסוקים בתיקונים, אבל מקלקלים עוד ועוד לעצמם ולסביבתם.

ג'ובנה עסוקה בינתיים בהופעתם של חייה המבוגרים שלה עצמה, היא אמנם רק נערונת, אבל למה לא להשתתף במשחק המלוכלך כבר עכשיו, להעמיד פנים ולזכות בקלפים טובים יותר מול רוברטו הרוחניק היפה, סוג של נינו מהנפולטניים?

ואם נדרשים שוב לדמיון שבין הרומנים לחיי השקר, נפולי מובנת מאליה, הצורך להיות רחב אופקים כמה שיותר, כשכאן זה בא לידי ביטוי בהתנהגותו של אביה של ג'ובנה ושלה עצמה. אבל, עיקר הדמיון הוא בחפירה הנפשית העצמית של ג'ובנה כאן ואלנה שם, חפירה שיכולה להספיק לעשרה אנשים, הערכת חסר. מחפירה שכזו בהחלט יוצאים מותשים לגמרי, שלא לומר, מתישים את הקורא. זה הייחוד של פרנטה, היכולת למלא דפים רבים שכאלה עד שהקורא מתפלא אם נותרים כוחות גם לדברים אחרים. אני מנחש שלא ויודע שג'ובנה חייבת לפלוש גם אל נפשם של האחרים, ויטוריה בתחילה, בחירה לא נכונה, ורוברטו בהמשך, בחירה נואשת, באשר הוא של ג'וליאנה, משפחה אחרת, שכונה דומה.

אבל אנחנו עומדים ביום ההולדת הששה-עשר של ג'ובנה ובמקום לחגוג בביתה, היא המלווה של ג'וליאנה לפגישה עם רוברטו במילנו. אסור בשום פנים ואופן שרוברטו יעשה מה שכל גבר רוצה לעשות, זו ההוראה של ויטוריה. התצליח לעמוד במשימה כשהיא עצמה היתה רוצה שרוברטו יעשה לה מה שכל גבר רוצה לעשות?

תנוח דעתכם. אבל כשגבר רוצה הוא עושה זאת אפילו זריז יותר כשהאישה רוצה.

ואתם מה? קראו כבר.

 

יום שלישי, 1 בספטמבר 2020

נרקיס וגולדמונד/הרמן הסה - לא חובה


 בין נרקיס הבוגר וגולדמונד יש מרווח של חמש שנים. גולדמונד מופקד במנזר מריהבורן ע"י אביו, באין אם בתמונה. המנזר אמור להיות מופקד על החינוך והגידול של גולדמונד המתבגר. גולדמונד הוא נער יפה וזהוב שיער ובמנזר מתאהבים בו רבים כמקובל בין גברים נטולי נשים. גם נרקיס, מורהו של גולדמונד, אוהבו ודואג לו אישית. האווירה היא אווירה הומו-ארוטית כבדה. בזמן שגולדמונד נחלה, רבים שמחים לכרכר סביבו ולסייע בהורדת חומו. אלא שזמנו של גולדמונד במנזר קצוב.

במלאת לו שמונה-עשרה, גולדמונד נפרד מהמנזר, ממוריו האהובים ובמיוחד מנרקיס, ממנו הוא מצטער במיוחד להפרד. אין מטרה מיוחדת לגולדמונד בחייו, לביתו אין לו סיבה לשוב ובטח לא לאביו הקפדן והעסוק במשרה רמה  ואמו שנטשה מזמן. הוא יוצא לנדוד ומאווירה הומו-ארוטית אנו מקבלים אווירה ארוטית, באשר גולדמונד קופץ ממיטת אישה למיטת רעותה, מעדיף חיי נדודים וחוסר התחייבות עד שמגיע לעיר בה חי האמן שפיסל פסל, שעורר השתאות בלב גולדמונד. האמן הזה, ניקולאוס, מסכים לקבל את גולדמונד לביתו כעוזר, אך לא מתלמד. הסיבה לא משנה כמו ששום דבר לא משנה בספר מרובה הלהג הזה. גם גולדמונד מוציא תחת ידיו גילוף עץ מפואר וזוכה לתעודת אמן, יוצא לדרכו מאחר ואינו רואה עצמו יושב לעד במקום אחד ונתקל במגפת הדבר שהיכתה בגרמניה בימי הביניים. חללים רבים נפלו במגפה זו, כולל אנשים יקרים ללב גולדמונד.

באין מטרה אחרת, גולדמונד שם פעמיו חזרה למנזר ובדרכו פגש מוקדם מהמתוכנן את נרקיס, רק כדי לחזור בסופו של דבר למנזר ולהפוך לאמן חילוני. החלק הזה מרובה להג דתי-פילוסופי מייגע במיוחד, כאילו הספר לא מייגע מספיק. אכן, אמן הוא הופך, יוצר את יצירת חייו ועוד יצירות קטנות, חש שוב במחנק, רק כדי לצאת שוב לדרך ולגרום לנרקיס לחוש לראשונה בחייו געגועי אהבה מייסרים. גולדמונד מצדו לא מרחיק לכת, נפצע ושב איכשהו למנזר, כדי לסיים בו את חייו מוקדם מהמתוכנן.

גולדמונד בלע את החיים במלואם, אהב נשים ככל שאלה רצו אותו והן רצו. נרקיס היה איש רוח במלוא מובן המילה, כנראה עד שפגש את גולדמונד, בעיקר כשזה שב למנזר ושניהם כבר היו אנשים מגובשים, כל אחד בתחומו.

זהו הספר השלישי של הסה שאני קורא ונדמה ששבעתי ממנו לגמרי. בזאב הערבה ובמיוחד כאן, הסה הוכיח את חיבתו לאווירה מינית כבדה ודביקה, לא שזה תמיד רע, אבל כאן זה פשוט נטול מטרה. האווירה ההומו-ארוטית במנזר לכאורה באה להאשים את המורים במשהו, אבל זה אך מופיע בספר בחיבה מסויימת. נו.

הספר מנסה לומר דברים רבים בכבדות, בגולמנות, בחזרתיות מייגעת. למי שיש סבלנות לדברים כאלה, שיהנה.

יום שבת, 8 באוגוסט 2020

מסע דילוגים/חיים באר - מופת

כבר לא כותבים ספרים כאלה בלה-בלה-בלה, אבל עורכים כן. חיים באר, המסרב לקבל את מקומות בשורה הראשונה של הכותבים בישראל, אבל מי שואל אותו, מעניק לנו במסע דילוגים מרהיב פכים, אנקדוטות וחלקי טורים מעיתון דבר, חמישים שנה בסה"כ, גרמו אצלי לנפילת אסימון וירטואלי. אסימון כזה הוא גם כבד ומכאיב בבוהן וגם מצלצל בקול רם כשהוא מתגלגל ומסרב להגיע למצב שכיבה סופי. אבל לאסימון כזה, שנפל אצלי לראשונה הפעם, לא הנפילה, המסקנה מהנפילה, היווה עבורי הכרה פתאומית ומהממת: את הכתיבה המהנה ביותר חוויתי דווקא מהכותבים המקומיים, אלא המהווים אותה שורה ראשונה, שחיים באר הוא לחלוטין חלק נכבד ממנה. זה מתחיל כמובן מהצמד שלו-גרוסמן, ממשיך לבאר ועוז, סליחה שקשה לי למקם את יהושע ב-א"ב הזה, אפלפלד בל נשכח, עמיר ומיכאל. בשורה השניה, אבל הצמודה לראשונה, ממש כזו הגורמת לערפל בזגוגיות המשקפיים של יושבי השורה הראשונה מנשימת אף יושבי השניה, נמצא את יהושע בר יוסף, יהודית קציר, יצחק בן-נר ונתן שחם. גם אביגדור דגן היה אמור להשתחל, אבל הוא לא כתב בעברית ועגנון, נו עגנון. משום מה, עגנון פחות מהנה אותי מבאר, אם כבר מדברים.

זו היתה פתיחה ארוכה למדי, אבל באמת רק עכשיו ממש נדרשה, לי לפחות, ולא יכולתי לוותר עליה אפילו שמדובר בבאר ודווקא רבים אחרים הוזכרו. מה שכן, זה בא למקום את באר נכון והחשבון נסגר. אם אשמע עוד פעם את באר מצטנע על מקומו, אאטום את אוזני משמוע ועיני מקרוא את הכתוביות.

על מה כותב באר? טוב ששאלתם משום שהוא כותב על הכל, כל מה שמעניין אותו, וזה לא מעט. כך הוא גם מדבר במציאות בהרצאה, אנקדוטה אחת מזכירה לו אחרת והוא סקרן בלתי נלאה. ההתבוננות שלו לא יודעת שובע והוא גם יודע לתת להתבוננויות שלו את המילים הנכונות, שתמקמנה אותן בהקשר נכון ומרתק. כמה שבאר מבקש להצטנע, איכשהו הוא תמיד במרכז. זה כמובן לא ישביע את רצונכם, אז דעו לכם שהוא כותב בעיקר על ספרים ואהבה להם ופונה אל ביבליופילים אדוקים. תגידו שאולי זה לא אתם ובטעות אתם פה, אבל אם קראתם עד עכשיו, זה כן אתם. באר יכול להראות כיהודי מבוגר קצת מבולבל ואסוציאטיבי. אל תטעו. זה אתם שמתבלבלים ובאר חד כתער, בטח כשמדובר בספרים וספרות.

אהבה גדולה לו לבני אדם, לספרים ומה שמקשר את אלה לאלה, בעיקר לחנויות ספרים והמו"סים (מוכרי הספרים) המצויים בהם.

אלא שלא רק ספרים מצויים בספר ועל אלה תצטרכו לקרוא לבד. הספר כתוב בעברית גבוהה, מתובלת מעט ביידיש, בעגה חרדית, בר"ת אלה ואחרות. אם זה מבהיל אתכם, ממילא אינכם אוהבי ספר באמת. עברו לצפיה בסדרות במחשב.

בכל מקרה, הספר הזה גרם לי לחייך לכל אורכו משל הייתי פניוויז, הליצן המבעית מ"זה" של סטיבן קינג, זה עם האף  האדום. הלחיים כאבו, הבוהן כאבה מהאסימון שנפל ומכאן שהספר הזה יכול להיות מסוכן למדי לבריאות. מופתי הוא כבר.

יום שבת, 1 באוגוסט 2020

והיום איננו כלה/צ'ינגיס אייטמטוב - מופת


מהן ערבות קזחסטאן בכלל ותחנת בוראנלי-בראני בפרט, אם לא מקום אליו מגיעים הפליטים מכל מיני מקומות בברה"מ של אחרי מלחמת העולם השניה, מכים שם שורש באדמה הצחיחה, נשבעים להיות שם כמה שנים ולעשות לביתם-כיסם ולברוח? התחנה הזו מכילה שמונה משפחות בלבד, אבל אלה שהגיעו ונשארו היכו שורשים חזקים כל כך, שהריחוק מכל אדם ועיר עשה להם טוב. זה אמנם רק ריחוק לכאורה, שכן רכבות רבות מגיעות לתחנה והם מכירים את כל הנהגים, אבל המפגש הוא רק לרגע ושוב הם נשארים לבדם במעין קיבוץ לדבר עבודה.

את ידיגיי אנו פוגשים כשהוא מאבד את חברו הטוב קזנגפ. הגיל עושה את שלו. תוך כדי הכנות ללוויה נשלח לו הטיל המאויש מהקוסמודרום הסמוך אך כדי 30 ק"מ מתחנת הרכבת בוראנלי-בוראני לחלל, טיסה בהולה שבאה לברר על שום מה ולמה תחנת החלל המשותפת עם האמריקאים, עניין שאין לזלזל בו, אינה עונה. התחנה אינה עונה משום ששני טייסיה נחשפו למפגש נדיר וראשון עם אינטליגנציה הומנידית, דמויי אנוש שבחרו לחשוף עצמם לאחר שלמדו את בני האדם. הטילים שנשלחו הן מהצד הרוסי והן האמריקאי, למדו על המפגש ושני הצדדים בחרו שלא להביא את פרקי המפגש המדהים והמרגש לדרי כדור הארץ. דרי הסארוזֵק, ערבות קזחסטאן, כמהים למפגש אנושי סתמי, ממשלות ברה"מ של אז וארה"ב בוחרות להשתיק מפגש עם אינטליגנציה ידידותית מהחלל. צא ולמד.

אל הסיפור מצטרף ב-1952 אבוטאליפ קוטיבייב, יוגוסלבי שלחם בשורות הרוסים, נפל בשבי, לא התאבד ולכן זה פשעו הנורא, פשע ההשארות בחיים. טאנסיקבייב לומד על פשע זה במקרה. אבוטאליפ הרי הצטרף לצוות התחנה ובלילות ישב וכתב את סיפור חייב כלוחם לילדיו. לשם מה הוא כותב ומה הוא כותב? טאנסיקבייב בעל שאיפות להגיע רחוק בשלטון, במודיעין, והנה נפל לידו פרי בשל, בעידן בו הכל כבר מנומנם וכבר חלפו כשמונה שנים לאחר מלחמת העולם השניה. מדוע אבוטאליפ כותב על המאנקורטים, על אחד שהרג את אמו? האם זה רמז להרג האם? האם האֶם היא רוסיה?

לא תמיד היתה הערבה צחיחה. משהיתה פוריה ישבו בה הז'ואנז'ואנים האכזריים. הם היו צריכים עבדים. העבדים הטובים ביותר היו אלה שראשם נעטף בעור גמל טרי, שבהתכווצות העור תוך שהוא מתייבש, הוא לוחץ על הראש וגורם לעבד המאנקורט לאבד את זכרונו. אמו של מאנקורט מסויים שמעה את הסיפור ותיאור בנה, יצאה בחשאי למצוא אותו ואכן מצאה. אלא שבנה לא זכר אותה ומשהטרידה אותו, ירה בה חץ והרגה. האם אבוטאליפ רומז כאן משהו?

אם לא די בסיפור המאנקורטים, גם הסיפור על צ'ינגיס חאן בא כנראה לרמז על משהו. מדוע צריך עובד בחברת הרכבות לספר דברים כאלה לילדיו? ומה סיפר?

צ'ינגיס חאן היה גדול הכובשים בהיסטוריה. האימפריה שלו אמנם היתה קטנה מזו הבריטית, אך הבריטית היתה מפוזרת על פני כדור הארץ ואילו זו של צ'ינגיס חאן נפרסה ממונגוליה ועל פני כל אסיה בואכה אירופה. צ'ינגיס חאן הורה  שבצבאו האדיר תהיינה נשים, אל לא תהיינה לידות כל עד מסע הניצחון נמשך וכך היה. הקיסר המונגולי לא רצה עיכובים מכל סוג. אלא שדרישתו נרמסה דווקא ע"י אחד משרי המאות שלו. צ'ינגיס חאן לא יכול היה לשאת הפרת הוראה זו ובסארוזק הוא פרש מהלחימה, ממש על גבול אירופה, מסר את השליטה לבני משפחתו ונעלם. האם אבוטאליפ אכן התכוון להביא בזאת מסר בכתיבתו?

בסופו של דבר, אבוטאליפ אף הוא נעלם מעל במת הסארוזק, רק כדי להותיר מכולם רק את ידיגיי, שיקבור את קזנגפ כעבור כשלושים שנה. הקבורה נערכה תחת מטח טילים, שמטרתו כנראה מחיקת כל שארית הקשר האנושי עם ההומנידים המבקשים שלום.

כנאמר, ספר מצטבר.

הקריאה החוזרת בוהיום איננו כלה מלמדת שהסיפור מופתי כשהיה בקריאה ראשונה. זוהי עוצמה מופתית מצטברת בסיפור שמתעצם ומתעצם ומלמד, כאילו לא ידענו, שהאדם הוא חיה מסוכנת ביותר, מסוכנת למינו, לסביבתו לכל מי שמבקש מנוחה ושלום. גם משנוצר קונצנזוס נדיר בין השונות בשיטות ובממשלות, ארה"ב וברה"מ, דווקא שוחרי שלום הומנידים מחזירים את הגלגל לאחור וכולם בוחרים להרים מגנים ולהתחפר שוב בשונות ובסכנה לכאורה.

זכיתי לשוב ולקרוא בספר מופת מיוחד במינו, הטוב בספרי המופת אי-פעם.



יום שישי, 31 ביולי 2020

למצוא את צ'יקה/מיץ' אלבום - המלצה


אפשר להיות ציניים אחרי "ימי שלישי עם מורי" ולומר שמיץ' אלבום מתמחה בכאב אנושי. מצד שני, למצוא את צ'יקה עוסק בהרבה כאב, שמחה, אהבה, תקווה. בסוף, כשהדמעות כבר זולגות מעצמן, הציניות מפנה את מקומה למקומות שכל אחד מהקוראים נלקח לשם באופן פרטי. לא בודקים ולא צריך דרכון.

תחילת 2010 תיזכר כשנה בה היכתה רעידת אדמה בהאיטי וכ-230,000 איש מתו. הרס רב נגרם והוא עדיין קיים שם. מיץ' אלבום, איש רב פעלים, אבל בעיקר עיתונאי וסופר, אדם מקושר למי שצריך, נעשה מודע פתאום לנעשה בהאיטי וכאדם רגשן לא יכול היה לעמוד מול הסבל והקים מיסיון שישמש כבית יתומים. כסף ואנשים בנו מקום שילדים הגיעו אליו, כאלה שלא ראו שירותים מסודרים מימיהם וברז הנפתח ומים זורמים מתוכו.

אלא שהנס הגדול היה הגעתה של צ'יקה, הגעה שלאחר זמן מתחיל מה שמכונה כרוניקה של מוות ידוע מראש. צ'יקה כובשת את לב כולם. בגיל חמש בערך היא מאובחנת כבעלת גידול אלים במוחה. היא מחזיקה מעמד כמעט שנתיים, כשבתחילה ניתנו לה ארבעה חודשי חיים.

אלבום כותב בזמן אמת וגם לאחר מותה, כשהיא לכאורה מופיעה בחדרו ומדברת עמו כשהוא נזכר וכותב וכואב. הוא עצמו נטול ילדים. לג'נין אשתו ולו לא היה דחוף להקים משפחה וכשכבר רצו, היה מאוחר. צ'יקה היה בבחינת הקמת משפחה יש מאין, כשהיא ממלאת בנוכחותה ואישיותה את כל שנות חיסרון הילדים בחייו.

הטיפולים מסובכים, מלאי ייאוש. צ'יקה גדולה מהחיים וזו קלישאה מהסוג הכי לא נדוש. כולם נכבשים בקסמה ובאמת, מותה מותיר חלל גם אצל הקורא והדמעות מגרשות כל שמץ ציניות.

סיפור קטן, ילדה גדולה, כל מילה אמת.