שנים-עשר סיפורים נודדים/גבריאל גרסיה מארקס - המלצה רפה

מארקס מבהיר בפתיח לא קצר, מדוע כמות כזו של סיפורים, כרבע ממה שצבר, היכן מיקם אותם ועוד פרטים כדי למקם את הקורא. האם זה הופך אותם למיוחדים במינם?

מארקס יודע לכתוב היטב. אין שומן מיותר וככל כותב מיומן של ספרים מלאים, גם סיפוריו הקצרים כתובים היטב, אבל ככל כותב מיומן אחר, הוא שב ומוכיח כי מי שמיומן בכתיבת ספרים באורך מלא, אין הדבר מבטיח את איכות הסיפורים הקצרים. לרוב מדובר בכך שאין ממש פאנץ' ליין והקורא נותר כשחצי תאוותו בידו כפול מספר הסיפורים הקצרים כמעט.

באחד הסיפורים שני ילדים קטנים בכיתות א' ו-ג' מבקשים מאביהם סירה. הם גרים במדריד, מקום סחוף רוחות וחם, נטול נהר או ים. אבל את בקשתם הם מקבלים לאחר שהוכרזו מצטייני השכבה. בסופו של דבר הסירה הועלתה בקושי לקומה החמישית ואף זכתה לשוט... הנזק היה רב.

בסיפור אחר צעירה נתקעת ברכבה השכור ובעידן נטול סלולארים היא לא מצליחה להודיע לבעלה שתאחר והוא צריך לצאת להופעה כקוסם לבד, ללא אשתו העוזרת לצדו. אוטובוס עוצר לידה ולוקח אותה למקום בו מצוי טלפון, אך לטלפן היא לא זוכה, ולא רק לטלפן. המקום הוא בית משוגעים ולכל אחד בקשות משונות. לאחר שבועות בעלה מצליח לארגן ביקור, ביקור שגם ממנו היא לא נחלצת מבית המשוגעים.

וכך הלאה.

הסיפורים מלאי חן, נטולי סוף משכנע ואינם נראים כתרגילי כתיבה כמו סיפורים קצרים רבים מאת סופרים נודעים למעט, טדאאאם... צוויג. צוויג בהחלט משכנע בקצרים ובארוכים.

חיים קטנים/האניה ינגיהארה - המלצה חמה מאוד

יש לסופרים אמריקאיים תכונה מגונה של להג יתר. שניים עולים לקבל פרס: דונה טארט וג'ונתן פראנזן. לו היה להם שמץ מהיכולת של ינגיהארה, מלאכתם היתה צולחת בידם יותר.

בחירת המילים של אמיר צוקרמן המתרגם לא תמיד היתה הבחירה הטבעית. התרגום זורם ברובו, אבל לפעמים נעצרים בגליץ' כזה או אחר.

האם השם חיים קטנים בא לומר משהו? 610 עמודים צריך לקרוא כדי להבין מהיכן השם. למען השם, אני סבור כי השם ג'וד בר-המזל או החברים של ג'וד טובים יותר, למרות שאני יכול להבין מדוע נבחר השם הזה ועוד נחזור לזה.

עכשיו נניח לנ"ל ונחזור לעיקר: הסיפור הזה לא יישכח מהר. את הלב הוא לפת ובסוף הלב נחמץ וחשב להתפקע מצער. קשה למצוא מילים לתאר את גודל האירוע הספרותי ולכתוב סקירה קוהרנטית. קשה למצוא את המילים שיסבירו מה בדיוק היה פה ועד כמה לא ממש קראנו דבר כזה קודם לכן.

ג'וד הוא ילד יפה. יופי מושך לטוב וגם לפחות טוב, בלשון המעטה. לג'וד אין חיים רגילים ודי מהר הוא מוצא עצמו גדל במנזר בתחושה שהוא לא ממש ילד טוב, מיוחד או סתם נורמלי. רק נזיר אחד מתנהג אליו יפה, מניח לו לסייע בגן הירק ובחממה, זה האח לוק. האח לוק נותן לג'וד תחושה שהוא ילד ראוי ושווה. בסופו של דבר שניהם בורחים מהמנזר כשהאח לוק מבטיח לג'וד בקתה ביער, במקום יפה ומיוחד. בקתה לא היתה, בעתה כן. שנים שמר ג'וד על סיפור נערותו והוא גדל למרות הכל כמעט נורמלי, מגיע לקולג' ויוצא מהלימודים עו"ד, כשהקריירה שלו פורחת במשך עשרות שנים.

אבל זה סתם תאור קר וחוטא לרגש.

ארבעה חברים למדו יחדיו בקולג' וכמובן גרו יחד. ג'וד, עמוד התווך של כולם, לא מבחירה, אבל כך יצא. וילם השבדי, שהפך לשחקן מפורסם, יפה תואר. מלקולם כהה העור, האדריכל שנאמר שהוא מתוסכל, וג'יי. בי. הצייר המצליח, המתעד לאורך עשרות שנים את חבורת הארבעה במוזיאונים נחשבים בניו-יורק, שסנדלי מנולו בלניק לא עושה להם שום כיף בלב. והמבין יבין.

וכך, ג'וד הוא ציר העלילה, החופן סוד נוראי, שאת הצליעה שלו הוא מסביר תמיד באיזו תאונה מסתורית מעברו, אך לא מפרט. זה כואב מדי ואיש לא צריך לדעת את הפרטים המדוייקים.

בשלב מסוים ברור לכולם ובעיקר לווילם, שהקשיים אותם חווה ג'וד רק יתעצמו. בריאותו אינה תמיד בשיאה ולכך נוספת פגיעה עצמית חוזרת ונשנית. וילם בוחר בחירה שספק אם רבים היו עושים אותה: להפוך לבן זוגו לחיים, למיטה, לגורל של ג'וד. הזוגיות שלהם מכמירת לב, מהיפות שהספרות נתקלה בה, ומזלו של ג'וד ממשיך לשחק לו. יש לו בן זוג אוהב, הורים מאמצים, חברים רבים, עבודה מספקת. בשלב  מסוים נכנסת לתמונה תאונה נוראית, לא כזו הפוגעת פיזית בג'וד בר-המזל, אך מחריבה את עולמו. הסיום גורם לצביטה נוראית בלב. אם הספר כולו לא נופל למלכודת הרגש בכל מחיר, הסיום הולם בקורא. בסופו של דבר, לפחות מבחינתו של ג'וד בר-המזל החיים באמת קטנים.

בדר"כ אני לא מתקשה בכתיבת סקירות. כאן פשוט לא נמצאו המילים. ינגיהארה יודעת לכתוב ובארסנל שלה בסה"כ שני ספרים. עליה לשנס מותניים. הספר הזה הוא הטור דה פורס שלה. יצירה נעלה, שאין דומות לה. בתחילה, לאחר הפרק הראשון, מצאתי עצמי נרתע מלהמשיך. משהמשכתי, מצאתי עצמי מנצל כל כמה דקות פנויות להמשיך בקריאת היופי ללא קץ הזה.

מקווה שגם אתם תמצאו זמן ל-638 עמודים נפלאים שכאלה.

חתול יווני/משה קרסו - לא חובה

האם חתול יווני הוא כמו חתול אזרבייג'אני או פריזאי, כזה הנוחת על רגליו בכל נפילה ויש לו תשע נשמות? כן.

המספר הוא בן למשפחה יוונית, שאתרע מזלה וגם אליה הגיעו הנאצים, אף שמדובר באחד האיים מאיי יוון. המשפחה היא משפחה ותיקה ומבוססת, אלא שהאם ולא האב היא מה"משפחה" ולה כמה אחים מוצלחים עסקית, אבל לא משפחתית. במילים אחרות, כשאביו נכשל בצורה מבישה בעסקים הוא בוחר לעזוב וכך גדל המספר עם אמו ואחיו. הוא זוכה לחינוך קפדני ורב לשוני וכשהוא נער הוא נלקח ע"י גרמני ההופך אותו לעובד חווה אישי שלו. זה משתלם לשני הצדדים וקשר אמיץ שנוצר ביניהם הופך אחר כך להאשמה חמורה מפיו של פרטיזן, כאילו הנער שיתף פעולה עם האויב.

המספר זוכה לסכום רציני של כסף עם תום המלחמה והעלמות משפחתו, כסף המהווה חבל הצלה בהעסקת עורכי דין משובחים ושוחד היכן שצריך כדי לחמוק מהאשמות כבדות.

לרגע אל תחשבו שמדובר בספר כבד, עמוק, אחד העוסק בנושאי בגידה ושיתוף פעולה עם האויב בדרך אמיצה ושקולה. זה ספר רפרפני לגמרי, ואף שהוא כתוב לא רע וכל חלק במקומו, כולל הגהה קפדנית, עוד ספר "שואה" מיותר בא לעולם.

ניצבת/א. ב. יהושע - מיותר למדי

ניצבת הוא קשקושון. אם יש לכם משהו דחוף יותר לעשות, זה כל מה שאתם צריכים לדעת. אם אתם סקרנים, השארו אתי.

א. ב. יהושע אולי יודע לכתוב, אבל זה לא משכנע. כאן הוא מספר לנו על אחת נוגה בת 42 (איילת זורר בסרט שיהיה), שהיא נבלנית הולנדית. משום קריירה זו היא ויתרה על הבאת ילדים ובעלה לשעבר אוריה (נתן דטנר או אלון נוימן, אני לא סגור, בסרט שיהיה. צריך אודישן) ויתר עליה בגלל עובדה זו. הוא לא היה מוכן לוותר על ילד, אז הוא עזב.

יום אחד היא מקבלת טלפון מאחיה חוני (אורי פפר בסרט שיהיה). הוא משכנע אותה לבוא לישראל לשלושה חודשים ממאי והלאה, שאז מתפנה דירה  בתל אביב בדיור מוגן, ושם הסכימו לתת לאמם (ליא קניג נפלה באודישן, מבוגרת מדי) שלושה חודשי ניסיון חינם. חוני מקווה שהאם תעזוב סוף סוף את ירושלים, את השכונה המתחרדת, ותעבור קרוב עליו. נוגה תגור בינתיים בירושלים.

והנה נוגה מגיעה. האח חוני דואג לה לתפקידי ניצבת בסרטים ופרסומות, שלא תשתעמם ואף תקבל קצת כסף, והשיא בהצגה כרמן למרגלות מצדה. עד כאן להבלות שבסיפור ומעתה לטפשות. הניצבות מביאה את נוגה למצבים קומיים, בהם בעלה לשעבר מצליח להגיע לאתר סגור ולדבר עם נוגה, אחרי ששמע במצדה מחוני שהיא בארץ. בסוף הוא גם מגיע לבית בירושלים ומתעמת איתה. בסיפור גם ילדים חרדיים המצליחים להיכנס לדירה ולצפות בטלוויזיה האסורה עליהם, נוגה אף קונה שוט אימתני לגרשם, ובחזרה להולנד  יש  טוויסט אדום מדם המחזיר את הסיכויים ל... תקראו, ולמה תטרחו, ותבינו.

הקשקוש הזה לא מצליח לרגע להתרומם לדרגת קשקוש משובח, שלכבודו נכתבים לפעמים אפילו ספרי מופת. הסיפור הזה הוא סתם סיפור וסתם בזבוז זמן.

א. ב. יהושע בהחלט עבר את שיאו. לא קראתי את המנהרה, לא בטוח שאטרח. איש לא העז לומר לו שהספר הזה לגמרי מיותר.

המשכונאי/אדוארד לואיס וולנט - להתרחק בכל מחיר

הספר הזה עוסק באחד סול נצרמן בן 45, קשיש לטעמו, בוגר מחנות הריכוז. הזמן הוא כ-16 שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה ולנצרמן מקצוע אמריקאי: משכונאי. מה עושה משכונאי? מתפרנס ממסכנותם של אחרים ועוד בהארלם, שאני לא צריך לספר לכם שהיא בניו יורק, אותה אתם מכירים ככף ידכם. לתל אביב אתם צריכים וייז. ומה יש בספר? כלום. ביידיש: גורנישט מיט גורנישט.

לנצרמן עוזר נאמן בשם אורטיז, בחור רב יוזמה. כל העסק של המשכונות אינו מי יודע מה רווחי, בטח לא בהארלם. אלא שלנצרמן יש מלבין כספים חסוי, המביא לנצרמן סכום כסף גדול במזומן, שנצרמן לכאורה הרוויח בעסקו, ובתמורה הוא מקבל צ'ק קטן יותר והנה הלבנה.

סול עייף מהחיים, האהבה רודפת אחריו בדמות מרילין, אבל אחרי מה שעבר כבר אין לו כוח לזה. בסופו של דבר הוא נופל לבגידה, לא בגידת אהבה, והאדם הלא נכון משלם על כך את המחיר.

לכאורה, חתיכת סיפור. למעשה, שום כלום. ספר מעיק, הטמפרטורה חמה, מזגן אין. אנשים מסריחים, אפילו "משפחתו" של סול היא מטרד על גבו ועל חשבון הבנק שלו ושום דבר מעניין לא קורה. שום. לא יודע אם וולנט התחיל את אופנת השואה לייט כמקדם מכירות, אבל זה מוצלח כמו פרונקל בתחת ובעל אותו מקדם עונג.

הספר לא מושך לקריאה, נלחמתי בעצמי בכל פעם שהייתי צריך להמשיך לקרוא, העניין שגיליתי היה אפסי ואני ממליץ לכל אחד שרוצה עונש את הספר הזה. כבר מזמן לא נתקלתי בספר גרוע שכזה. כמובן שיש כאלה הקוראים ספר גרוע ואומרים לעצמם הנה חתיכת מסטרפיס, בעברית "מ". אין כמו רמיה עצמית טובה כדי לעבור משברים קשים. אז רמו את עצמכם וקראו בשקיקה.