הזקן והים/ארנסט המינגוויי - להתרחק

80 עמודים באמא והאבא של כל הקלאסקיות המודרניות נפרסים לפנינו בחסות משרד החינוך. את הספר קראתי לראשונה בנערותי. עתה שבתי אליו על-מנת לסקר אותו וחיש קל הוא התיישב על משבצת הקטילה.

80 עמודים של שומכלום נפרסים לפנינו בשפה יומיומית סבירה. שום דבר לכתוב עליו הביתה, קטילה כן. ובמה דברים אמורים, למי שטרם נפגש עם המינגוויי? באחד סנטיאגו הזקן, איש חזק נפשית וגופנית, דייג ותיק וזקן מהוואנה, קובה. הנער, שעד לאחרונה סייע לו בדיג, עבר לסירה אחרת וכך יצא לו הדייג הזקן לדוג לבד, עוד יציאה מיני רבות. ואכן, דג חרב ענקי נתפס, גרר את הסירה לים, הוכה למוות, נקשר, לסירה והזקן עשה דרכו חזרה.

על הספר זכה המינגוויי בפוליצר. מה עבר לשופטים בראש, לא ברור, אלא אם נקראו לארוחה על טהרת הדגים והשמפניה לשימון העניינים. גם קאוויאר בטח היה שם.

שממה, פשוט שממה, הספר הזה. נטול כל חוש דרמה, כל כתיבה עילית. הזקן הוא הרי רק חובב בייסבול בכלל ודימאג'יו בפרט, למי שזה אומר משהו. אז יצא לו דג חרב ארוך מהסירה שלו, שאורכה קצר ממכונית מיני של היום.

היתרון היחיד לתלמיד זה האורך הקצר, מיניות נעדרת כדי להסיר מוקשים מדרכם של מורים נבערים ונער נוגע ללב, הדואג לדייג הזקן ומביא לו את ארוחותיו ואת עיתוניו.

אפשר לדלג.

 

בגוף אני מבינה/דויד גרוסמן - המלצה

למאיר שלו יש את העמק שלו, קצת מהמדבר וטיפונת ירושלים. לעמוס עוז יש הרבה ירושלים, קיבוץ חולדה והבנה בכפרים. חיים באר מהלך בסמטאות ירושלים כבתוך שלו. העמקים, הכפרים והסמטאות של גרוסמן הם כולם אנושיים. ההבנה שלו בנבכי בני האדם פנומנלית ממש. המשפטים שלו מהממים, לעיתים נוטפי ארס, תמיד אוהבי אדם. איך אמר היכנשהו: לספר סוד לסופרת, זה כמו להתחבק עם כייס.

בגוף אני מבינה מהלך בשני מישורים: זה שבו רותם מקריאה סיפור שכתבה, שיש בו ממה שארע לאמה נילי בעברה המקצועי, זו השוכבת על ערש דווי ומקשיבה לסיפור הרווי מתח מיני בין מדריכת יוגה אי שם בקיץ הלוהט של ים המלח, באחד ממלונות הנופש בעבר, לבין קובי. מי הוא קובי? בסרט שיהיה, או בסדרה, דמותו של קובי נלקחה מעטיפת הספר החלקיקים האלמנטריים של מישל וולבק. הוא בן חמש-עשרה וחצי ואביו הגוץ, למרות תמירותו של "קובי", רוצה את בנו גבר-גבר כמוהו. מה מדריכת יוגה אמורה לעשות עם מידע כזה, להפוך נער לגבר-גבר? היא מחכה לבואו של גוצניק נוסף בדמות אביו ומקבלת נסיך מצרי, כהגדרתה.

רותם מקריאה ואמה, הלומת התרופות, מקשיבה לסיפור שקרה, אולי לא ממש כך, אבל קרה באמת. הלומה רק מהתרופות? רותם יודעת שלא תהיה הזדמנות נוספת להקראה, שיש בה שמץ אמת אכזרית ושפע ארוטיקה. קובי, שברח מכל שיעור ספורט בפנימיה, מתגלה כעלם חן גמיש, העושה כל מה שמבקשים ממנו עד שהוא ומדריכתו, בסיפור, בסיפור, נרדמים מזרן ליד מזרן באמצע השיעור. היה או לא היה? כנראה היה, אבל קובי הוא לא קובי, כי אם צחי וקובי הורחק מהפנימיה מסיבה עלומה. זו פנימיית סוף הדרך ולא מחזיקים עושי צרות.

מטעמי תקינות פוליטית, סיפור כזה לא היה יכול להתרחש היום. הוא נכתב ב-2001 ומה שמופיע בו חסר היגיון. צחי נפתח מעט מעט בפני נילי. פתאום חוקי היוגה מוגמשים וצחי שואל בתמימות עילגת כהרגלו אם אפשר גם מסז'. נילי לא מבינה באיזה מסז' מדובר, אבל זה מסתיים בחדרה ובעירום. עירום שלו. האנטנות שלכם הזדקרו, לא בטוח שהסיום המפוזר יספק אתכם, אבל הפוטנציאל האירוטי מושך עד הסוף המטורלל.

זהו הסיפור השני בספר. הראשון נסמך בכבדות על זרם התודעה ולא קריא.

 

אל מול הלילה/דלפין דה ויגאן - המלצה חמה

למי אין שלדים בארון? יש כאלה שיש להם שלדים של מה שהיו פעם מקקים, ובמקרה של משפחתה של לוסיל פוארייה, אמה של דלפין דה ויגאן, מדובר בדינוזאורים מסוג טיראנורקס.

לוסיל היתה ילדה יפהפיה. בגיל 7 כל צרפת הכירה אותה, צרפת של 1953. כילדה היא דגמנה עבור ליין של בגדים ולא רק, ותמונתה הופיעה בכל מקום, בכל תחנת מטרו ועל כל מפית שחולקה לכל ילדי צרפת. מאחר והספר מבוסס כולו על מקרה שהיה, זה די פנומנלי. משפחתה של לוסיל כללה 9 ילדים, שמונה מהם בני המשפחה עצמה, יפים, בלונדינים ובהירי עיניים. מלאכיים ומקוללים. בסיום הספירה שלושת הילדים האמצעיים כבר לא היו בין החיים. אחד נפל לבאר, אנטונן, השני מת מוות שבין חנק והתאבדות מוזרים בגיל ההתבגרות, ז'אן-מארק והשלישי, מילו, סתם דפק לעצמו כדור בראש. לוסיל נותרה בחיים, אבל אלה אינם חיים. כשז'אן-מארק הובא, ילד שחרחר כתחליף לאנטונן המת, הוא השתלב במשפחה שאימצה אותו. כשמת בגיל ההתבגרות ומילו בן ה-13 לא יכול היה להרגע ובכה, כאן השתתפתי בבכי כנגד אותה אומללות בלתי נתפסת. אז שלושה מתים נספרו, ספירת ביניים, ואחת לוסיל חיה/מתה, שגם היא טורפת נפשה בכפה והיא בת שישים פלוס.

אבל אגיע לזה.

הספר בנוי משלושה חלקים, כתוב בצורה קרה ומחושבת, ועם כל הקור והדיוק, המשפטים הקצרים, המידע המצומצם והדיוק, דה ויגאן מצליחה להפיל את הקורא במלכודת דמעות פעם אחר פעם. לא סתם נכתב על העטיפה ע"י הל'אקספרס: "אלוהים, איזה ספר!". לו היה זה הניו יורק טיימס, אפשר היה להניח את הספר בצד מבלי לקרוא.

החלק הראשון עוסק במשפחה המורחבת, בא האתלטית עד גיל מאוחר ליאן, זו שרצתה תריסר ילדים, אבל הגיע עד טום, בעל תסמונת דאון והאהוב מכולם, מתה בטוב. ז'ורז' האב היה דמות כריזמטית, נודיסט ומדריך סקי מים, ללא רישיון הדרכה. קטן עליו. לוסיל היתה הבת האהובה על ז'ורז'.

החלק השני עסק בשנים האפלות של לוסיל, שנים של נפילה, של אשפוזים, של חרדות חוזרות ונשנות אצל דלפין ואחותה, הבנות.

החלק השלישי הוא החלק בו לוסיל הצליחה למרות הכל וכנגד כל הסיכויים למשוך עצמה מעלה, ללמוד עבודה סוציאלית ולעסוק בזה. משלא הצליחה לעמוד בכאבים בסרטן הריאות שהתגלה בה, החליטה למות כשהיא חיה. הגדרה משונה, אבל אומרת הכל על אישה יוצאת דופן זו.

לכאורה, מה טעם בספר זה? מדובר בספר של מחברת לא אלמונית בצרפת, על אשה שכל צרפת הכירה אותה בילדותה, על משפחה של מלאכים בלונדיניים, שלמרות הכל וכנגד כל הסיכויים, לא בחרו תמיד בחיים כדרך חיים. הם בחרו למות בעודם מתים מהלכים.

ספר עם עוצמה, שלא תמיד עוצמה זו ניכרת בכתיבה היבשה, עד שמועדים, כבר אמרתי. החלק בו מתגלה לוסיל במיטתה, הצורה ומי שמגלה, אז כבר באמת לא ניתן לסכור את הדמעות.

 

הרג קומנדטורה/הרוקי מורקמי - המלצה

 

במשך כמה שנים לא יצא שום ספר חדש של מורקמי וזה יוצר מצב גופני לא נוח. הויטמין הזה נמנע מהגוף וצריך אספקה מחדש. והנה מורקמי חדש והקריאה בו משולה לכניסה לנעל בית ישנה ונוחה. הבור בקרקע נמצא, כך גם המספר בן השלושיםומשהו, הסוריאליזם והטבעיות שהסיפור עובר בין חלקיו היומיומיים והפחות יומיומיים. זה מורקמי, קבלו אותו או חבקו אותו.

המספר, ששמו לא ידוע לנו, מספר לנו על קץ נישואיו. אשתו בוחרת לסיים את הקשר. ילדים אין, הוא בן שלושים ושש, צייר דיוקנאות ידוע ומבוקש מאוד. יחד עם סיום הנישואין ויציאה לנסיעה ארוכה בצפון יפן, המספר מבקש גם לסיים קריירה כצייר דיוקנאות ולהפוך לצייר מן השורה. מחבר נודע לו שיש בית שהיה שייך לאביו, צייר מפורסם בזכות עצמו. האב במצב סקלרוטי, הבית נטוש והנה מגורים בשכר סמלי. רק שישמור על הבית. זו הצעה שלא מסרבים לה. בבית יש סדנה לציור, מאות תקליטי אופרות, בידוד באחד משרשרת רכסי הרים. כמו כפפה ליד.

ואז מגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה: עוד דיוקן אחד בשכר גבוה. הסוכן מבקש, הצייר מסרב, אבל הכסף מדבר. מתברר כי מבקש הציור הוא "שכן" מרכס סמוך, גבר בן 54, בעל שיער לבן לגמרי, יפה תואר ולבוש בקפידה. בשיחה מתברר שהוא עשיר יחסית ואינו ממש עובד, רק משחק מעט בבורסה. שיחת הרקע שימשה את הצייר כעזר לציור, שכן כך נהג עם כל מי שצייר. הישיבה מול כן הציור לא התחייבה בשום מצב. שיחה כן. הציור צויר, המצויר, מר מנשיקי, התלהב באיפוק המתבקש, שילם מעל ומעבר וידידות מסויימת נרקחה ביניהם כשכנים רכס מול רכס. עד שפעמון מסוים באחת וחצי בלילה שב והעיר את הצייר שוב ושוב.

מפה לשם, מנשיקי מציע לצייר להביא ציוד מתאים, שיסיר את כיפת המקדש הקטן, ממנו התגלו קולות הפעמון ביער הגובל בבית הצייר. במקביל מתגלה גם ציור בעליית הגג, ציור של הצייר המפורסם שגר בבית, ציור בשם הרג קומנדטורה. ציור ובור באדמה והחגיגה מתחילה. תלמידה אחת בחוג לציור מתגלה כבעלת עניין למנשיקי השכן ובית שלישי מרכס סמוך נכנס לתמונה. לאותה תלמידה מטפלת צמודה, אחות אביה. בין האחות המטפלת ובין מנשיקי נוצר קשר כלשהו, לא בהכרח קשר תמים.

נשמע מסובך? מורקמי ולא מסובך? כדי לסבר את האוזן, דמויות תצאנה מתמונת הרג קומנדטורה, העלמויות מסתוריות תתרחשנה ולמרות שזה בהחלט לא הטוב בספריו, מורקמי יודע לספר סיפור וזה לא הצנום בספריו.

את הספר תרגם שאול לוין מאנגלית ולא עינת קופר, שנהגה לתרגם מיפנית. התרגום לוקה בשגיאות, בחירת המילים לא תמיד במקום וזה בהחלט עוצר את מוזיקת הסיפור.

חיי השקר של המבוגרים/אלנה פרנטה - המלצה חמה

WTF?!

לעיתים רחוקות אני משתמש בנוטריקונים אינגליזמים כדי להביע משהו. הפעם הנוטריקון הזה היה במקומו. מה בדיוק קראתי כאן?

לא בטוח, רגע, כמעט בטוח שאיש לא היה קונה את "חיי השקר של המבוגרים" בלי להיות בוגר "הרומנים הנפוליטניים". לא סתם קונה, מסתער. האם ההסתערות השתלמה? האם נרשם כיבוש ספרותי חדש? למה להחזיק במתח כשאפשר לומר שזה עוד מאותם רומנים נפוליטניים במובן של סגנון ומקום ארוע הארועים. אז מי שקרה את הנפוליטניים יקרא גם אתה זה, למה להחזיק אתכם במתח.

וזה לא שלא נקראו עד היום ספרים שהופיעו OUT OF THE BLUE. רובם כאלה והם אינם צריכים להיות קשורים לדבר. לא צריך תירוצים לספרות טובה.

ברומנים הנפוליטניים אלנה המספרת היא בת שש בתחילת "החברה הגאונה" והפעם ג'ובנה המספרת היא בת שתים עשרה, שבעדות מסויימות זה היה מסתיים בקולולו. שתים עשרה הוא מין גיל כזה לא לבלוע ולא להקיא. ג'ובנה עומדת מול האמירה של אביה כשהוא מודיע לאמה שהיא, ג'ובנה, מכוערת כמו אחותו, איתה הוא לא מדבר. הוא לא מדבר איתה כי זה לא נאה לו, כי הוא האח האינטליגנטי במשפחה שכולם פרחים מנפולי התחתונה. ג'ובנה מחליטה כי זה הזמן לראות את ויטוריה דודתה ולהחליט בעצמה האם היא כל כך מכוערת והחלטה זו היא לא פחות מפתיחת תיבת פנדורה.

כידוע, קל לפתוח תיבת פנדורה ומשזו נפתחה, הרצון לשוב ולסגור אותה משול לכוסות רוח למת. פתוחה או סגורה, מהלך האירועים מבטיח שהמבוגרים ייראו בעיני הילדים רע, מה זה רע, אסון.

עוברות שנתיים וההורות האידילית, הזוגיות השקטה והבטוח מתנפצת. ג'ובנה מגיעה לגיל 15 כשהיא מצובעת בצבעים בוטים ועזים, לבושה שחור, איך לא, נשארת כיתה והיא נותרת לגור עם אימה בלבד. היא ממשיכה להיראות עם דודתה ויטוריה, לגביה עדיין לא הוחלט אם מכוערת או יפה היא, והאם כיעור זה הוא חיצוני או פנימי נפשי.

ברומנים הנפוליטניים הוכיחה פרנטה שהיא לא חוששת מלעסוק בענייני גיל ההתבגרות, כשבגיל חמש עשרה, ממש גיל "ראוי" בנפולי דלמטה, עסוקות הבנות בלהוציא איברי בנים ממכנסיהם ולשחק בהם. המשחק תלוי בקלפי הפתיחה, לפעמים אס מהולל ולפעמים סתם גזר גמדי והריח, אוי הריח. הבנות חושבות שהן יודעות מה הן עושות, Così fan tutte, והבנים גומרים בגניחה, כי הבנים הם חיות פשוטות ולא צריכים הרבה השקעה בעבודה להנאה.

והמבוגרים, שחיי השקר שלהם נחשפים? הם עסוקים בתיקונים, אבל מקלקלים עוד ועוד לעצמם ולסביבתם.

ג'ובנה עסוקה בינתיים בהופעתם של חייה המבוגרים שלה עצמה, היא אמנם רק נערונת, אבל למה לא להשתתף במשחק המלוכלך כבר עכשיו, להעמיד פנים ולזכות בקלפים טובים יותר מול רוברטו הרוחניק היפה, סוג של נינו מהנפולטניים?

ואם נדרשים שוב לדמיון שבין הרומנים לחיי השקר, נפולי מובנת מאליה, הצורך להיות רחב אופקים כמה שיותר, כשכאן זה בא לידי ביטוי בהתנהגותו של אביה של ג'ובנה ושלה עצמה. אבל, עיקר הדמיון הוא בחפירה הנפשית העצמית של ג'ובנה כאן ואלנה שם, חפירה שיכולה להספיק לעשרה אנשים, הערכת חסר. מחפירה שכזו בהחלט יוצאים מותשים לגמרי, שלא לומר, מתישים את הקורא. זה הייחוד של פרנטה, היכולת למלא דפים רבים שכאלה עד שהקורא מתפלא אם נותרים כוחות גם לדברים אחרים. אני מנחש שלא ויודע שג'ובנה חייבת לפלוש גם אל נפשם של האחרים, ויטוריה בתחילה, בחירה לא נכונה, ורוברטו בהמשך, בחירה נואשת, באשר הוא של ג'וליאנה, משפחה אחרת, שכונה דומה.

אבל אנחנו עומדים ביום ההולדת הששה-עשר של ג'ובנה ובמקום לחגוג בביתה, היא המלווה של ג'וליאנה לפגישה עם רוברטו במילנו. אסור בשום פנים ואופן שרוברטו יעשה מה שכל גבר רוצה לעשות, זו ההוראה של ויטוריה. התצליח לעמוד במשימה כשהיא עצמה היתה רוצה שרוברטו יעשה לה מה שכל גבר רוצה לעשות?

תנוח דעתכם. אבל כשגבר רוצה הוא עושה זאת אפילו זריז יותר כשהאישה רוצה.

ואתם מה? קראו כבר.

 

נרקיס וגולדמונד/הרמן הסה - לא חובה

 בין נרקיס הבוגר וגולדמונד יש מרווח של חמש שנים. גולדמונד מופקד במנזר מריהבורן ע"י אביו, באין אם בתמונה. המנזר אמור להיות מופקד על החינוך והגידול של גולדמונד המתבגר. גולדמונד הוא נער יפה וזהוב שיער ובמנזר מתאהבים בו רבים כמקובל בין גברים נטולי נשים. גם נרקיס, מורהו של גולדמונד, אוהבו ודואג לו אישית. האווירה היא אווירה הומו-ארוטית כבדה. בזמן שגולדמונד נחלה, רבים שמחים לכרכר סביבו ולסייע בהורדת חומו. אלא שזמנו של גולדמונד במנזר קצוב.

במלאת לו שמונה-עשרה, גולדמונד נפרד מהמנזר, ממוריו האהובים ובמיוחד מנרקיס, ממנו הוא מצטער במיוחד להפרד. אין מטרה מיוחדת לגולדמונד בחייו, לביתו אין לו סיבה לשוב ובטח לא לאביו הקפדן והעסוק במשרה רמה  ואמו שנטשה מזמן. הוא יוצא לנדוד ומאווירה הומו-ארוטית אנו מקבלים אווירה ארוטית, באשר גולדמונד קופץ ממיטת אישה למיטת רעותה, מעדיף חיי נדודים וחוסר התחייבות עד שמגיע לעיר בה חי האמן שפיסל פסל, שעורר השתאות בלב גולדמונד. האמן הזה, ניקולאוס, מסכים לקבל את גולדמונד לביתו כעוזר, אך לא מתלמד. הסיבה לא משנה כמו ששום דבר לא משנה בספר מרובה הלהג הזה. גם גולדמונד מוציא תחת ידיו גילוף עץ מפואר וזוכה לתעודת אמן, יוצא לדרכו מאחר ואינו רואה עצמו יושב לעד במקום אחד ונתקל במגפת הדבר שהיכתה בגרמניה בימי הביניים. חללים רבים נפלו במגפה זו, כולל אנשים יקרים ללב גולדמונד.

באין מטרה אחרת, גולדמונד שם פעמיו חזרה למנזר ובדרכו פגש מוקדם מהמתוכנן את נרקיס, רק כדי לחזור בסופו של דבר למנזר ולהפוך לאמן חילוני. החלק הזה מרובה להג דתי-פילוסופי מייגע במיוחד, כאילו הספר לא מייגע מספיק. אכן, אמן הוא הופך, יוצר את יצירת חייו ועוד יצירות קטנות, חש שוב במחנק, רק כדי לצאת שוב לדרך ולגרום לנרקיס לחוש לראשונה בחייו געגועי אהבה מייסרים. גולדמונד מצדו לא מרחיק לכת, נפצע ושב איכשהו למנזר, כדי לסיים בו את חייו מוקדם מהמתוכנן.

גולדמונד בלע את החיים במלואם, אהב נשים ככל שאלה רצו אותו והן רצו. נרקיס היה איש רוח במלוא מובן המילה, כנראה עד שפגש את גולדמונד, בעיקר כשזה שב למנזר ושניהם כבר היו אנשים מגובשים, כל אחד בתחומו.

זהו הספר השלישי של הסה שאני קורא ונדמה ששבעתי ממנו לגמרי. בזאב הערבה ובמיוחד כאן, הסה הוכיח את חיבתו לאווירה מינית כבדה ודביקה, לא שזה תמיד רע, אבל כאן זה פשוט נטול מטרה. האווירה ההומו-ארוטית במנזר לכאורה באה להאשים את המורים במשהו, אבל זה אך מופיע בספר בחיבה מסויימת. נו.

הספר מנסה לומר דברים רבים בכבדות, בגולמנות, בחזרתיות מייגעת. למי שיש סבלנות לדברים כאלה, שיהנה.