חמודית/מרי מק'קראקן - המלצה

ספר שנכתב לפי מקרה אמיתי, בידי מי שהמשיכה להוציא ספרים העוסקים במה שנקרא פעם חינוך לילדים מופרעים נפשית והיום מדובר בבתי ספר לילדים עם צרכים מיוחדים.

אלה ראשית שנות השבעים של המאה הקודמת. מרי מק'קראקן מתחילה את שנת הלימודים כמורה בבית הספר עם רופוס, בריאן וג'אמי, שלושה בנים שכבר התקדמו, ואז מנחיתים עליה את חנה (האנה). היא לא מוכנה לכך במובן זה שכלל אינה מכירה את הילדה, לא את התיק שלה ולמעשה שום פרט שיכול לעזור. בפועל, נכנסת ילדה נוהמת בת 8, הממהרת להתחבא בארון המעילים, מגינה בחירוף נפש על שקית האוכל שלה, ממנה היא אוכלת כשבא לה ואינה משתפת פעולה בשום צורה. וכך, אט אט, לא תמיד בדרכים מעודנות, אבל עם המון אינטואיציה, מצליחה מרי להגיע למצב של ילדה המתפקדת כמעט במלואה, תוך ביקורת על אבחונים קודמים שנעשו לה, שאיבחנו בצורה מוזרה ובאו לידי מסקנות מרחיקות לכת וכמובן שגויות.

תוך כדי התקדמות הסיפור, באים גם סיפוריהם של הילדים האחרים בכיתה, המתמודדים לקראת יציאה מהמעגל המחבק של בית הספר הזה לעולם ה"נורמלי", וגם סיפורה האישי של מורה לא מוסמכת, אך רבת תושיה, שאינה מצליחה להתמודד עם חוקי מערכת החינוך האמריקאית. מלא השראה.

ואם כבר בסרט עסקינן, ג'יין אלכסנדר היתה מרי מק'קראקן בגרסה המקורית. לי משום מה עברה בראש ג'ניפר אניסטון. ומי תהיה חנה? שירלי טמפל, כמובן.

ארבעה אבות/אמיר זיו - המלצה רפה

אמיר זיו כותב היטב. העברית שלו טובה מאוד ולא מתחכמת, לא שנונה עד זרא והוא קריא מאוד. כל משפט מונח במקומו, חוש טוב לדרמה קיים, אלא שהסה"כ הסופי הוא פחות מסך חלקיו.

וזו כבר בעיה רצינית.

ובמה דברים אמורים? שלושה חלקים לספר כשהראשון עוסק באחד אליהו בוכמילר, שכן נודניק, המוצא זמן להתנכל לשכנתו מלמעלה, ריבה יפה ולא מתמסרת. ברגע שהוא מגלה שזו מנסה להרחיב דירתה ולהוסיף גזוזטרה, נו בלקון, וכי כל בית צריך מרפסת, הוא פונה לעיריה ומוצא שם אדם מבין בשם ברוך דומיני. דומיני הזה, סגן מהנדס העיריה, בא אישית לבקר ולראות במה דברים אמורים ומוצא נחמה בין כלי המיטה של אותה ריבה קלרה, מה שעוד יותר מעלה את חמתו של בוכמילר. זה ב-1961.

ב-1993 אנו עדים למשולש אהבים. משולשים כאלה תמיד היו חומר בעירה טוב לסיפורים מצמררים ואם גם יש ילד בסביבה והמשולש שווה צלעות, הטריגונומטריה משתוללת. גיורא הוא וטרינר הנשוי לשרון עוה"ד. היא מצידה דווקא אוהבת את מיכה העיתונאי, אותו פגשה באיזה סמינר ומפה לשם גרם להריונה ולהולדת נירה, שם עתיק. זה כמובן מתגלה.

ב-2004 נירה כבר בת 17 וככל בנות גילה בוחרת להצניע ככל יכולתה את ההיסטוריה המדממת שלה ולגלות הכל בבלוג עובדתי ונטול רגש כדבריה. מסוג הפרדוקסים החינניים שכל מתבגר עובר.

לכאורה, שלושה חלקים בהם נדמה קשר רק בין השני לשלישי, אבל יש קשר גם בין הראשון לבאים אחריו. כדי לקצר סיפור קצר, את החלק הראשון אין לאמץ, כי אם לנפץ ומהר, כמו הטור הידוע בעיתון הארץ. החלק הראשון מגוחך, נטול פואנטה ומזיע שלא לצורך. השני דרמטי והשלישי מנסה לסגור קצוות ונפרם מעצמו תחת מסרגות לא מיומנות.

נכון, זה ספר ביכורים לסופר לא צעיר, בעצמו משפטן ועיתונאי. הוא יכול להתברג לליגה א' לאחר ניסיון מה בעוד כמה ספרים. ליגה צפופה בכותבים מיומנים וותיקים. לא קל.

קופסה שחורה/עמוס עוז - מופת

קופסה שחורה הוא רומן מכתבים. אתם אולי זוכרים דבר כזה עם דפים, מעטפה, בול, לפעמים דפים מיוחדים, ריח מיוחד, בול יוצא דופן, טקסט מוקפד ובעיקר הצורך לומר ולומר הרבה, והכי גרוע, הזמן שלוקח למכתב להגיע ותשובה לחזור. פעם היו אפילו חברים לעט, מין התכתבות רבת דפים בין שני חברים וזה היה בהחלט מוי כיף. היום זהו עידן של הסחת דעת מהודעות מידיות מכל סוג ומין, חסרות ריח וטעם. כתיבת מכתב גם לוותה ברגשות מתאימים ושגיבים, מה שהצעירים של היום לא יבינו.

כמה וכמה שותפים להתכתבות: הפרופסור אלכסנדר גדעון, הבעל לשעבר (מיקי לאון או איתי טיראן, מי שפנוי, בסדרה), אילנה אשתו לשעבר (איילת זורר בסדרה), הבעל הנוכחי (אושרי כהן בסדרה, לא סגור), עוה"ד זקהיים (צחי גראד בסדרה) והבן הבעייתי, היפה והאלים (און רפאלי או מיכאל גבעתי, מי שיותר גבוה, בסדרה). בין כל אלה קיימת חלופת מכתבים נטולת כל פוליטיקלי קורקט, שופעת קללות ארסיות, אמירות נוקבות והטחות בוץ. משובב נפש. כל האמיתות נחשפות במכתבים, הניסוחים מדודים ומושחזים כדי לגרום למירב האימפקט (אין מילה מתאימה בעברית) ולפעמים גם להכאיב. הכאב אינה תמיד של הנמען, עוד מושג מעידן המכתבים.

מההתחלה, מהפניה של אילנה לגדעון בעלה לשעבר, שיעשה משהו (כספי בעיקר) למען בנו הבעייתי, בועז, הקורא סקרן מה מסתתר מאחורי התכחשות האב לבנו, אבל נדיבותו מעל ומעבר למרות הכל. לאט לאט הכל נחשף. כל הקרביים נשפכים החוצה. מרגע זה, וזה די מההתחלה, מתחילה טֶקְטוֹנִיקַת הלוחות, כדור הארץ כבר לא מה שהיה ולא יהיה לפני חלופת המכתבים. מי שעובר את מירב השינויים הוא הבעל החדש מישל סומו, אבל גם לאחרים לא חסר.

ברגיל, הקורא או הצופה בכל אמצעי צפייה קיים, תופס צד. זה נוח, זה אנושי וזה נעשה ללא תשומת לב מיוחדת. האישה כותבת אל בעלה לשעבר, מבקשת עזרה כספית ומיד הוא נתפס כנבל שהתחמק מתשלום. כשמתברר שהוא גם מפורסם ועשיר, אז הוא גם נבל וגם חתיכת חרא. אלא שלכתוב על זה ספר זה קצת קל וגם פשוט וגם סתמי. עד מהרה מתברר שבחיים כמו בחיים, שום דבר לא פשוט. אלכסנדר גדעון, אלק(ס) בשבילכם, ממהר לשלם. אין לו אקדח ברקה, אבל יש לו אינטרס. כל כך הוא ממהר לשלם והרבה ומעבר למה שהתבקש, שחייהם של אשתו לשעבר, בנו בן ה-16 והאב מישל, ממהרים כולם להשתנות מקיר לקיר, ממסד עד טפחות, מגב אלי בטן. כבר לא ברור מי הטוב, מי הרע וגם מכוער לא ממש התגלה.

יש קסם במכתבים: אף אחד לא קוטע אותך, אתה יכול לחזור ולמחוק, להוסיף נ. ב. ולקוות שמה שאמרת נאמר כראוי. מנגד, לחבר ספר מכתבים מצריך מידה של יכולת ובזה ההצלחה של עוז היא מעל ומעבר. יש מכתבים קצרים, יש ארוכים, יש מפתיעים והסה"כ הסופי יותר מסך כל מכתביו.

כל הספר עוסק בחלופת מכתבים מפברואר 1976 ועד אוקטובר באותה שנה. שמונה חודשים בהם עוברים כל הכותבים והמכותבים מטמורפוזה מדהימה, שנאות הופכות לאהבות, דעות משתנות ומעל כולם מתגלה בסוף שלחיים אמנם אין משמעות מי יודע מה, אבל צריך לחיות ולתת לחיות, ואת זה מגלה לכולם דווקא הצעיר, האלים והיפה מכולם.

הכתיבה משובחת וחדה, לכל דמות קול מזוהה משלה, הכתיבה נעשית במשלב גבוה כיאה וכיאות לספר משובח והסה"כ מופתי.

קוקורו/נאטסומה סוסקי - המלצה חמה

סוסקי כתב ספר זה ב-1914 וגודלו כנובלה. אין צורך ביותר מזה. גם כך סיפור חיים שלם נמזג פנימה. מדובר ביפן של תחילת המאה העשרים, מדינה היוצאת מסגירות של מאות שנים, בהם לוטשו שוב ושוב מנהגים שונים של בין אדם לחברו, וזה ניכר היטב בספר.

אין בספר שמות כלל. בתחילה אנו מתוודעים לנסיבות ההיכרות בין הסטודנט ל"סֶנְסי", תואר המקביל אולי למעין רב בציבור הדתי או ה"מורי" אצל התימנים. ההיכרות היתה מקרית לגמרי ומאז עד שהמוות יפריד ביניהם.

למרות שזו יפן ותרבותה האניגמטית, הספר נקרא בשטף. חברות שנוצרת בין הסטודנט לסנסי אינה כמובן כזו בין חברים בני גיל, אלא יותר בין צעיר למנטור שלו. שלושה חלקים בספר כשבראשון ההיכרות והחברות, בשני הסטודנט חוזר לכפרו מטוקיו כדי להיות קרוב לאביו החולה והנוטה למות, כשבראשו האמירה של הסנסי, כי עליו לדאוג לשמוע מפי אביו מה חלקו בירושה בטרם זה יעצום את עיניו. הזדמנות כזו לא באה, מכתב מהסנסי כן מגיע. בעקבות מה שנאמר במכתב הסטודנט ממהר לחזור לטוקיו אף כי אביו על ערש דווי. ברכבת הוא קורא מה שהסנסי סירב לספר לו כל זמן היכרותם, בעיקר מי הוא זה הקבור בקבר אליו הסנסי עולה כל חודש ומדוע הסנסי אינו עוסק בדבר לצורך פרנסתו.

החלק השלישי צובט בלב. היפנים, לפחות בעבר, נוקטים בגישה מחמירה בכל מגעיהם החברתיים והמשפחתיים. אין מקום ללהג ריק, כל דבר במקומו ובזמנו. וכך, במכתב אותו קורא הסטודנט ברכבת, הסנסי מספר מה ארע לו בזמן שהוא היה סטודנט ומה הביאו שלא לספר על כך פנים אל פנים.

הכתיבה חסכונית, אך לא מצומצמת מדי, סיפור חיים נפרש לפנינו, כזה היכול לקרות בתרבות המזרח הרחוק בלבד. מרתק.

האדם מחפש משמעות/ויקטור פראנקל - המלצה רפה

הלוגותרפיה, שיטת הטיפול והריפוי בצורה של חיפוש אחר פשר (לוגוס) לחיים, פותחה על פראנקל. בעזרת שיטה זו הצליח להחזיק מעמד במחנות השונים בהם היה בזמן השואה. העדות נמסרת מפיו בגוף ראשון, אבל התחושה היא כאילו משהו חוצץ בין הקורא לבין המספר.

כמוסר עדות, פראנקל מספר על זוועות שהיה עד להן, על עבודתו כמעט חסרת התקווה כרופא במחנות בחוסר ציוד ותרופות. התקווה שלו להישארות בחיים היתה לתת לכל הזוועה הזו משמעות ובכך להוותר ולהמשיך בחייו אם וכאשר.

הספר מביא את סיפורו במחנות וכן קיצור של תורת הלוגותרפיה.

בערך באותו זמן ובאותו מקום כמעט היה גם פרימו לוי, שספריו אף הם מסרו עדות ישירה על המתרחש במחנות ועל ההשרדות. עדותו של לוי משכנעת יותר. שווה גם לקרוא את ספרו של מרטין גריי "בשם כל בני ביתי". לוי וגריי לא מובאים כאן כדי להתחרות בתחרות זה המביא סיפור מחנות משכנע יותר. שניהם מביאים סיפור שלעומתו פראנקל וספרו קצת פחות משכנעים.

נכון, סיפור שואה לא צריך לשכנע, אבל כשזה בא יחד עם הצעה טיפולית, זה כבר נראה אחרת, בעיקר כיום, חמישים שנה לאחר הפרסום הספר לעברית (עכשיו השנה 2020), כשהטיפול הפסיכולוגי הרבה יותר אקלקטי ונסמך פחות על תיאוריית אישיות כזו או אחרת.