מחרוזת ענבר/אלי עמיר - המלצה חמה

 

את ספריו של עמיר קראתי כולם. מפריח היונים הוא המופתי שבהם וממנו הובאו תמונות ראשונות בתמונות הרבות שעמיר נזכר בהן. נעים להיזכר עמו בכתיבה הנעימה שלו.

ההיסטוריה האישית של עמיר מלווה את ההיסטוריה של  המדינה ואף טרם היות המדינה. תחנות אישיות בחייו מתערבבות בתחנות של התהוות המדינה והמשכה. זה המקום לציין, שהספר יכול להקרא רק לאחר שנקראו לפחות אחדים מספריו, בטח מפריח היונים ותרנגול כפרות ההכרחיים לכל קורא. רצוי גם נער האופניים.

אלי עמיר עתה בן 85 (תחילת 2023) כשספרו זה יצא ומסכם בגוף ראשון את הקורות עמו, ומוצע למכירה הישר אל הטרללת הרוחשת בחוץ, כשהשלטון נחטף בידי כמה חולי נפש, המאיימים במהפכה.

נדמה כי אין כמעט אדם הדומה לאלי אמיר בנעימות, בנחישות, ברוחב היריעה, בידידים שרכש בחייו ורוחב היריעה של פועלו, כעולה חדש בן 13, ב-1950, כשעל בשרו ובשר משפחתו חש את מוראות העליה, היות כולם מהגרים בארץ שופעת מהגרים עוד מקודם, אבל מהגרים שרובם אירופים, ויחי ההבדל הקטן.

בהיותו מהגר שעלה מבבל, שאב מניין ששאב את עוז הרוח להיות מישהו – ביידיש, מה לעשות, זה נשמע טוב יותר - והפך למענטש. כמנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית ואף לפני ואחרי, ליווה עמיר את הדמויות הבולטות במדינה, שרק מלהתחיל למנותן חוטפים חלושעס, גם ביידיש: רבין יצחק ולאה, פרס, יעקב חזן, חיים גורי, עמוס עוז לובה אליאב, דולצ'ין ועוד שלל מכרים מחו"ל, גם ערבים עמם ניסה לקשור קשרים שיובילו למשהו, בעיקר סביב הסכם אוסלו. אני כבר לא מדבר על קשרי עבודה פורים עם אמריקאים וסתם אחד קישון, שפופולריותו העצומה באירופה גרמה לכך שהוא לקח ביד את עמיר לדוכן הישראלי כדי לקדם את מכירות מפריח היונים ביריד הספריםהבינלאומי בפרנקפורט.

נראה, שלפעמים צריך אנשים כמו עמיר, כאלה עם האישיות הנכונה – זו הנעימה, הנכונה לכל, האינטליגנטית – כדי לקדם פעילויות של עליה וקליטה, חינוך וקירוב לבבות עם אויבים. קשה לראות אחד דומה לעמיר, האיש הנכון - נכון באישיותו ונכון לעשות – ותמיד במקום הנכון.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

אשר היה כערבות הבוכיות

 

מצחיק לחשוב, שבעיני, איש ספר בעיקר, עמיר הוא קודם כל סופר. לאחר צאת ספר הבכורה שלו, תרנגול כפרות, עמיר לא חשב לכתוב עוד. בעיניו זו היתה האמירה שלו מיהם העולים ולמה זכו כאן אם לא דיברו את השפה הנכונה לפני כן. וזו לא בהכרח עברית... ופתאום, מתגלה במלוא שיעור קומתו איש עשייה בקליטת עליה, חינוך וקירוב לבבות, בעוצמה ובמשך עשרות שנים, וכל זה מתגלה בספר צנום ויפה.

מרגש הברנש הזה.

חרדי וטוב לו/טוביה טננבום - המלצה

 

זהו ספרו השישי של טננבום שאני קורא. אני אוהב את ההומור טוב הלב שלו, המשעשע אותי מאוד. הפעם חוזר טוביה טנננבום אל כור מחצבתו החרדי, לא מקום הולדתו. את המקום, בני ברק, עזב כנער וכמעט ארבעים שנה חלפו והוא שוב באזור העלום הזה, עלום לחילונים שבנו.

יש שיחשבו שבמרס 2023 זה הזמן הנכון לספר הזה כשבחוץ מהומת אלוהים המתרחשת כנגד ממשלת הרפורמה המיותרת. ממשלה זו קמה בזכות כוח דתי, החורג מהיקף כוחו היחסי בעם, ונזקו עוד ישורנו. האם טוביה טננבום מיהר להגיע לכאן וללמדנו דבר או שניים על כוח זה? כפי הנראה, הספר נכתב החל בקיץ 2022, הרב קנייבסקי עדיין חש בטוב. ייתכן והספר היה מוכן והוצאת סלע חיכתה לרגע הנכון. ופתאום, בהפתעה מוחלטת, נחת עלינו הרגע הלא נכון, והספר הנכון צץ לו ונמכר היטב.

טוביה טננבום היה, כאמור, ילד חרדי מבני ברק. בהיותו עיתונאי בארה"ב וגרמניה, לא יצא לו לשוב לעולם החרדי עשרות שונים ומשצצה ההזדמנות, טננבום לא חשב פעמיים, הזמין מלון סמוך לשכונת מאה שערים והחל לסייר בה וללהג ביידיש, שפתו הרשמית של המקום. טננבום העגלגל ובעל החזות החביבה התקבל ונבלע באחת בשכונה, בה לרגע לא נחשב לחרדי מקומי. יידיש, כבר אמרתי?

וכך, ממראה עין, טוביה ממהר להתאהב במקום ובמקומיים, במיוחד במקומיות, עליהם ועליהן הוא מעיד על טעם משובח בלבוש עילי ולא זול, אוט קוטור, על מזון אשכנזי ומתקתק אלוהי וקבלת הפנים כפי שרק אנשים מסוגרים מסוגלים להעניק. מפה לשם ממהרים להזמין אותו להתארח, לשוחח, להקשות, לאכול ואף להביך אותם. וכחילונים כמונו, אפילו מסורתיים ודתיים, החושבים ששם כולם מיקשה אחת, אז נמהר ללמוד שיש ליטאים, חסידים (שרק הם אוכלים קוגל מתוק אלוהי בסוף האוכל) וצ'למרים (סתם ירושלמים). בין אלה יש חצר כזו וחצר אחרת, מלומד כזה או אחר וכן, חברינו, נטורי קרטא השונאים את הבל נשימתנו הדלה, אלא שהם מרבי רעש ומיעוטי אנשים – רק כמה מאות משפחות. כשאומרים משפחה, נא לחשב בקלות ולהוסיף אפס – משפחה אחת, בהתאם לילודה, עשרה נוכחים.

גם כשטננבום עובר מרב לרב, מברר היכן כתוב שאסור להביט באישה, שאשה היא השטן ועוד מיני תקונס (תקנות), הרבנים מתקשים לתת תשובה כתובה, אבל ממהרים להזמין לארוחה, הרי מי כטננבום יסרב לאוכל? נכון שיש תקלות, כנאמר למעלה, בסיום ארוחה ליטאית טננבאום עורג לקוגל, ואלה מתקנים אותו בחביבות שהם לא חסידים. נו, כמה ימים לפני כן אכל שם עוגת תמרים אלוהית. אלוהים נמצא הרי בפרטים הקטנים.

אז נכון, הספר לא עמוק מי יודע מה, לא עוקצני ושונא כפי שערגנו, לא מביא תובנות כדורבנות, אבל זה הסגנון ותודו, שאתם לא הייתם עושים מסע כזה וכותבים ספר שכזה. לכם בכלל לא היה סיכוי.

טננבום פונה לצאת לשלוחה של מאה שערים השכונה, לבני ברק העיר, לבקר אצל הזמיר מוטי שטיינמץ, בחור כבן שלושים הכלוא בגוף בן 17, כהגדרתו. זמיר זה זכה ל-13 מיליון צפיות ביוטיוב בשירו צאנה וראינה. מצד שני, ג'ף סאטור, זמר תאילנדי, זכה ב-95 מיליון צפיות ב-Fade. הארי סטיילס זכה למיליארד צפיות ב-Sign of the times. וכך הלאה וכך הלאה. אבל לחרדים אין סמארטפונים. כיצד צפו?

אחרי שחזר לירושלים ואחרי כמעט חצי שנה כאן, כולל עמוקה והצפון בכלל, טננבום, חרדי לשעבר, עדיין לא עמד על שמו האמיתי של בורא עולם, יהא זה השם, יהוה או אדוני. גם החרדים על שלל זרמיהם וחצרותיהם, חכמיהם ואנשי ההגות שלהם, לא החכימו מאותו בעניין. ומה בעניין האמונה עצמה? במה בדיוק מאמינים החרדים? זה פשוט מאוד ומפורט לגמרי בעמודים 444-445, לשם אפשר לקפוץ ולהחכים.

ובסוף? בסוף סיימתי עם כאב בטן לאחר כל הצחקוקים והגיחוכים למאותיהם. ביידיש זה אולי נשמע יותר טוב, הכל ביידיש נשמע יותר טוב, אבל הליטאים דווקא מתקשים ביידיש, החסידים לא, וזה לא הפגם היחידי של הליטאים, שלמרבה הצער, הם נטולי חוש הומור, מה שהופך אותם לבני אדם לא כל כך ידידותיים בקרב אנשים שטננבום אהב מאוד בסך הכל. הלבוש היה כלבבו, האוכל בטח, החצרות הרבות והזרמים לעשרותיהם. גם גילוי הלב דיבר אליו, רק בבקשה לא לרשום מיהו זה גלוי הלב.

אם כך, מדוע לא שב טננבום לגור ביניהם? התשובה בעמוד 540, משהבין במי באמת הם מאמינים, וזה לגמרי לא עניין כלבבו.

אף אחד מאיתנו לא יחזור/שרלוט דלבו - מופת

הביקורת קבעה מופת, הספר הוזמן, החל להיקרא ומיד התחושה שהנה עוד מאותו דבר ידוע ומוכר עד זרא: אושוויץ. הנה המוני המגיעים, גברים ימינה, נשים וילדים שמאלה. הנה העשן המחניק וריח הבשר השרוף, הנה ההבטחות לרחצה מרעננת, רק הניחו את חבילותיכם ברציף, לכו להתרחץ, לקבל מספר על היד. הכל בסדר.

האם באמת צריך עוד ספר שואה, עוד אחד על אושוויץ? נראה שלבנו גס קצת מאותם ספרים המנסים לזעזע אותנו, לספר לנו מה שפרימו לוי התעקש שלא היתה זו פלנטה אחרת, שהרוע היה כאן ועכשיו.

דלבו, ששרדה את הכל, מספרת לנו מה שאנחנו כבר יודעים על הקור, המחלות, הרעב, המוות היומיומי, גסות לבם של הגסטפו, היום חיים, אם אפשר לקרוא לזה חיים, מחר מתים ולא נותר זכר. רק ילדה מתעקשת לחבוק את בובתה, ממש חיבוק של חנק ודלבו תוהה: האם אפשר גם לחנוק בובה?

דלבו אינה פרימו לוי, אינה מרטין גריי, ויקטור דגן, אהרן אפלפלד. מה היא כן? היא אחת המסוגלת לראות מתוך התמונה הגדולה של השואה, נאצים ומחנות השמדה, את הפרטים הקטנים של הזוועה בתוך הזוועה, את היותה צופה בזוועות של אחרים, בלי יכולת לעזור, את המוות מסביבה, בלי יכולת לסייע, את הסוף הקרוב, בלי לחשוב על דרך להמלט ממנו.

בספר שלושה חלקים, כשהראשון עוסק בפכים הקטנים היומיומיים של אושוויץ ובהשרדות בו, השרדות למרות הכל: הקור, הצמא הנוראי, המזון המועט ולבטח לא מגוון, השלשול התמידי, המחלות האחרות, הפחד וההתעללות הנפשית. הספר השני עוסק במעבר מאושוויץ החוצה, בתחילה למחנה רוונסברוק, המשמש כמחנה השמדה לנשים, לאחר מכן לשבדיה. המסע המוזר הזה נובע מעיקרו מהוצאת אסירים מאושוויץ למקומות אחרים טרם בואם של הרוסים. הספר השלישי עוסק בחזרה לשגרה, כשלמרבה הצער, חזרה זו לא מתממשת כמובנת מאליה: טעם הסיגריה שונה, הקפה לא מענג כמו פעם ואפילו החופש הפתאומי אינו מרחיב דעת. הכל נראה תפל.

*****

אני חוזרת

ממקום שהוא מעבר לידיעה

ועכשיו עלי לשכוח את שנודע לי

שכן אחרת

לא אוכל יותר לחיות

 

*****

החזרה, כמה שקיוו לה, פתחה סדרת סיוטים נוספת: אחת שתמיד קר לה, גם בקיץ. אחד שביתו נמחק בהפגזה והוריו נהרגו, והוא חוזר לשום כלום, רזה, חולה, רעב, נטול כתובת. אחת שטוב לה, אבל לעולם כמעט לא יוצאת מביתה. עוד אחת, שלמען אמה חייבת לעבוד ואין לה כוח לגרור עצמה לעבודה כל בוקר. ועוד אחת, שהטיפוס מכה בה פעם בשנה, החום עולה, הבטן כואבת והשרירים דואבים. אחר כך צריך להתאושש מזה שבועות.

אלוהים אולי נמצא בפרטים הקטנים, אבל שום אלוהים לא היה במחנות והפרטים הקטנים היו קור, רעב, קיצה בבוקר והנה זו שישנה לכאורה לידך בלילה מתה וישנת ליד גופתה, יצאת בבוקר מהביתן לעוד ערימת גוויות רק כדי לעמוד שעות בשלג במסדר. ותמיד, תמיד, ריח הבשר האנושי הנשרף ברקע ללא הפסקה.

מופת.

 

האיש משם/יצחק בן-נר - המלצה

בעברית משובחת, כהרגלו של בן-נר, מובא לפנינו סיפור משום מקום, המספר על שום מקום.

הזמן הוא משהו בין כ"ט בנובמבר ל-ה' באייר והלאה, אי שם במזרח מצרים, ממש עשרים ק"מ מהגבול עם פלשתינה. האיש משם הוא איש בלי שם, הנוסע ברכבת לפלשתינה, אלא שאז מוכרזת באו"ם ההכרזה על הקמה אפשרית של ישראל, הגבול נחסם והאיש משם נשאר שם. האיש הזה הוא חייל יהודי נכה, זרועו השמאלית נגדמה ואינה נרפאת היטב. הוא היהודי היחיד ברכבת ומולו יושב מישל סרג', רופא מוסלמי בן 27 (ג'ייסון דנינו-הולט כנס בבקשה לאודישן), השב לעיירה א', המצויה כאמור סמוך לגבול. שם הוא אמור להנשא, וכשהרכבת נעצרת סופית בעיירה, כמנהג המוסלמים ממהרים לארח את הזר, בעיקר כשהוא נופל ומתעלף בכאביו ולנוכח החדשות המסעירות לגבי ישראל האפשרית.

וכך חודשים על גבי חודשים, באנגלית רצוצה, אבל אפשרית, בעיקר בשיחות עם סרג' הרופא, בערבית אפסית בשיחות עם מיטיביו, האיש משם מתארח כבטלן מוחלט בבית (של ארוסת הרופא) בו נוהגים בו בהתאם למנהג האירוח המוסלמי, אבל מבינים שהוא יכול להתגלות כאויב. כך או כך, הרופא מספר לכולם בעיירה שזה חייל אנגלי פצוע הנופש אצלם ומונע שאלות מביכות במצב מביך ועדין מאוד.

אלא שלא לעד יכולים להמשך כך דברים. גם במקום שכוח אל כזה, טלוויזיה אין, עיתונים נדירים אף הם, אבל רדיו מתגלה בהיחבא ולבסוף צצה האמת. עד עתה "האמת" דיברה על כתישת היהודים ע"י אויביהם הערבים, על המדינה שקמה שלא ברצון המרחב הערבי. אבל האמת העירומה היא שדווקא הערבים מוכים הם והיהודי, שמו עדיין לא התגלה, הוא האויב היושב בתוככי הכפר הערבי.

התתגלנה עוד הפתעות? היגיע גדום היד היהודי אל בין בני עמו? הרי יש קץ עד כמה המשפחה הערבית תרצה לארח זר למרות מנהג הכנסת האורחים המפורסם, שגם הוזכר במפריח היונים של אלי עמיר. הרי אויב הוא עתה.

עגנון, צא ולמד עברית משובחת ונהירה מהי.

למרות הסיום המפתיע המובטח בכריכה האחורית, הסוף מעט מאכזב. אלא שקשה לקחת מבן-נר מפגן עברית שכזה. לעיתים הכתיבה אף הזכירה את כתיבתו של פטריק מודיאנו הצרפתי.