תנ"ך עכשיו/מאיר שלו - המלצה

ב-1985 החליט מאיר שלו לשלוח מאמר תגובה להארץ, בנושא כלשהו. עורך העיתון הציע לו לכתוב טור. הטור נקרא תנ"ך עכשיו והפך לספר.

שלו גדל במשפחה חילונית שהתנ"ך לא זר לה. מכאן ועד לספר הזה הדרך היתה יחסית קצרה ויחד עם הכתיבה הייחודית של שלו, בה יש לא מעט ציניות, הומור, ישירות וחכמה, הספר הזה מענג מאוד.

פרקים, יש לומר סיפורים, ידועים מהתנ"ך נפרסים על השולחן ונפרשים לגורמיהם. השוואות עם פוליטיקאים, לא נזכיר שמות, דאז עם מקביליהם מהתנ"ך, לא מותירים את אלה או אלה נקיים מקריצת עין. למשל, דוד המלך עם בקבוק המים החמים אבישג, שלמה המלך ואלף ואחת נשותיו, אם לכלול גם את המלכה התימניה. אלה לא היחידים. הממסד הדתי דאז יכול ללמד את המודרני כמה טריקים, כך גם אוחזי לחי החמור. ובאהבה כמו במלחמה.

אפשר לקרוא פרק פה, פרק שם. אבל די משעשע לקרוא הכל ברצף, רק קצת פחות ממאה ושבעים עמודים, ומה שלא עשתה המורה רבקה-בתיה-פנינה בתיכון, עושה שלו בחן בלתי מבוטל. נסו.

 

רומן רוסי/מאיר שלו - מופת

זהו הראשון ברומנים של מאיר שלו, שיצא ב-1988 ונדמה שהיה כאן מאז ומתמיד. מאז יצא, נוכחותו חזקה ומאז ועד עתה (שלהי 2020) נספרים 7 רומנים. אני מחכה לעוד וההמתנה מורטת עצבים.

מאז יצא רומן רוסי, יצאו השאר אחריו בקצב של אחד בהפרש של 3-5 שנים. כן ירבו.

רומן רוסי עוסק כמובן ב"עמק", הלא הוא עמק יזרעאל, שהחלוצים באו להפריח ולייבש, להפריח את השממה ולייבש את הביצה. החלוצים היו בני העליה השניה מרוסיה, כאלה שהשמש המלובנת בקיץ הניסה את רובם מהארץ והקומץ האידיאולוגי שנותר בא לסלק את המים, שהפכו את השהות במקום לאתגר לבני אדם אל מול יתושי האנופלס והמלריה שלהם, והבוץ הנוראי בו שקע הכל בחורף. משירדו פני המים, פנו החלוצים להפריח את השממה והאתגרים רבים. כשיש אתגרים, השכל הישר מצריך התאגדות לקבוצת עבודה וזו צריכה שם: חבורת העבודה על שם פייגה. ואלה חבריה, פרט לפייגה, שכולם כמובן אהבו אותה – מירקין, צירקין מנדולינה וליברסון. בכנרת הם נהגו להתרחץ בעירום, כי לא מתרחצים בלבוש. בעבודה מתלבשים כי צריך להגן על הגוף מהשמש, מהחרקים ומהלכלוך, וכמובן ממה יאמרו. ותמיד אמרו.

רומן רוסי אינו רומן ליניארי. אין הוא עוסק בהתחלה, באמצע ובסוף, אבל מספר על כולם בעין בוחנת, מבקרת, אוהבת. בעיקר אוהבת. העין הזו היא עינו של ברוך, הנכד של מירקין, הבן של אסתר ובנימין, שיוצאים מהתמונה משנכנסת הפצצה. ברוך גדל תחת מעטה האהבה הלא נגמרת של סבו יעקב מירקין ובסיוע המחנך פינס, ובגיל 12 הוא גדול כמותו, שוקל 110 קילוגרם ואחד הנערים החזקים בכפר. זה לא מונע מסבו לכסותו כל לילה ומצדו לא נמנע מלבצע את צוואת הסב, שהיא הנקמה שלו בכפר, שהפנה עורף לבנו אפרים, דודו האהוב של ברוך: על ברוך לקבור את הסב בחלקת האדמה שלו ולא בבית הקברות הכללי מחוץ לכפר. הכפר אמנם קם מחבורת העבודה של מירקין, צירקין וליברסון, אבל קיבל מכוח האינרציה והמציאות ועד והוועד מחליט ומתנגד. הוועד כמובן התנגד לקבורת מירקין בחלקת אדמתו, אבל לכו תתנגדו לנכד החזק בכפר. כעבור שנים מקום הקבורה הפך ל"בית עולם לחלוצים", בתנאי שהם מהעליה השניה ומקיימים את תנאי החברות עם מירקין או הם עשירים יחסית. העושר של שאר הנקברים הפך את ברוך עצמו לעשיר ואת בוסקילה, הדוור לשעבר של הכפר, למנהל עסקיו ומנהל בית הקברות.

אבל עד למוות והנקמה אנו מתענגים על סיפוריהם של פינס המחנך האגדי, משולם הנודניק הנצחי, המנציח הרשמי של חיי הכפר, של אורי המסולק מהכפר ואפרים, שהתנדב לצבא הבריטי וחזר חצי בן אדם, בחור יפה תואר ומוצלח, שהכפר  כבר לא יכול היה כבר להסתכל לו בפניו הפצועות, גרם לו מה שגרם והצית את הנוראה שבנקמות.

וכך, סיפור בא וסיפור יוצא, החיוך לא סר מהפרצוף רוב הזמן. לא שמדובר בסיפור שבא רק להנעים לקורא את זמנו. פה ושם בהחלט גודשות הדמעות את העיניים וצריך רגע הפסקה. השחוק והדמע הולכים יד ביד כי אלה החיים ובכפר אלה גם ריחות התבלינים, העצים, הפרחים, זבל הפרות, הסוסים, החלב שנחלב בידיים אוהבות ובמכונות משוכללות, ריח האדמה, ריח הדיזל של הטרקטורים החדשים, ריח עצי הפרי ובסוף בסוף, גם ריח הנקמה המתוק.

ורק פינס המחנך האגדי ממשיך להיות הזקן החי, זה ששבץ מוחי סילק את עברו והותירו עם ההווה בלבד. שוב ושוב הוא מבהיר שגם בחינם לא יסכים להיקבר ב"בית עולם לחלוצים", אבל ברוך לא מוותר ומפסיד. כך נסגר מעגל זה,  כמו גם המעגל עם אורי ומעלליו על מגדל המים. לכנות את סיפורו זה של שלו ספר מופת זה קל, קל מדי. זה ספר מופת.

זה גם הספר היפה ביותר שנכתב בשפה העברית

 

העולם על פי גארפ/ג'ון אירווינג - המלצה חמה

איך מתחילים לתאר ספר כל כך סוער ודוהר כמו זה? ספר שלא עוצר לרגע, שאין בו רגע דל? מתחילים מההתחלה ומקווים לא להחמיץ דבר.

ג'ני פילדס היא בתו של יצרן נעליים בחוף המזרחי. משפחתה עשירה והיא נשלחת ללמוד אנגלית בקולג' לנערות עשירות ומשועממות. אבל היא לא משועממת, השנה היא 1942, מלחמה בעולם והיא רוצה ללמוד משהו מעשי. היא הולכת להיות אחות. היא אחות טובה, קושי ודם לא מרתיעים אותה כלל. מה כן מרתיע אותה? גברים. היא רוצה ילד, אבל מנגנון יצירת הילדים, המחבר גבר לאשה, מרתיע אותה, בעיקר גברים עם רצון ודיבור ו... התנהגות, נו. מאחר וזו אמנם אמריקה, אבל ב-1942 ממציאים בעיקר כלי משחית ולא בנקי זרע או טיפולי הפרייה.

והנה מגיע חייל שקסדתו פגעה בו וכלי זכוכית של החופה במטוס, במקום בו ישב לרוב והצליף במטוסים, חדרו למוחו. המטוס נחת נחיתת אונס, הבועה בה ישב נפגעה והוא היה זקוק לניתוח דחוף. הפגיעה באירופה ובית החולים בארה"ב. החייל נבחר להוכיח שלא רק בני עשירים מוטסים לארה"ב. הוא מגיע לידיה של ג'ני והיא מבחינה שידיו החבושות מפריעות לו לאונן. היא גם מבחינה שהוא אמנם בגיל של חייל, אבל חייו הולכים אחורה ועתה הוא בגיל נעוריו וזיקפה מתמדת. קוראים לו גארפ, באין רואה היא מנצלת את מצבו הנוקשה ולילד יקראו גארפ, ט. ס. גארפ. ט. ס. כי כך היה כתוב על הסרבל.

ג'ני מגדלת את גארפ בפנימיית סטירינג. הוא תלמיד והיא אחות ראשית. בסיום לימודיו הם נוסעים לווינה, שם הם שוהים כשנה ורבע, הוא כותב סיפור קצר ומוצלח והיא את הביוגרפיה שלה, 1156 עמודים בכתב יד. בארה"ב זה מתפרסם, לא ממש בגלל האיכות הספרותית. הספר מצליח והופך לרב מכר היסטרי ובסיס לתנועה פמיניסטית שבסיסה בבית רחב הידיים של ג'ני. במקביל, גם בנה גארפ מפרסם, אבל מצליח פחות ממנה. לתמונה נכנסת גם הלן אשתו האהובה. לא רק הלן, אלא גם רוברט(ה) מאלדון, ספורטאית עבר בבייסבול, שעברה ניתוח שינוי מין והצטרפה לתנועה ומהווה יש ימינה ושומרת הראש של ג'ני פילדס.

הראשון שנולד לגארפ הוא דאנקן, לאחר מכן וולט ובסוף סוגרת ג'ני הנכדה לג'ני פילדס. עוד דמויות תכנסנה ותצאנה, עורלה שנחתכת עם שאר הגבעול, ידית הילוכים פוצעת של וולבו, מוות פה ומוות שם ו...

די.

גארפ מתקשה בכתיבה, טוב בבישול, הבית תמיד מסודר והלן זו שעובדת. אמו מממנת משום שהיא עשירה מאוד. ארווינג (אירווינג, בעברית) כותב בשצף קצף, אין הורדת הילוך כמעט, הספר הולך משיא לשיא, בכל שיא דם, יזע ולכן גם דמעות, אבל מיד ממשיכים לשיא הבא. הכל מתובל בהומור, גם שחור, אלה שיצאו בשן ועין מפציעה ממשיכים הלאה ולא רע, אלה שמתו, נו, מתו.

ארווינג צוחק על כולם. ג'ני מקימה תנועה פמיניסטית שכלל לא התכוונה, הבן לועג לאלן ג'יימסיות. תקראו, תבינו. למרות הכל, מדובר בספר אוהב אדם למרות שנאה פה ושם. ארווינג חומל על גיבוריו, מוציא אותם לא רע גם מרגעי השפל שלהם ולא סתם הצליח לו הספר הנפלא הזה. תתכוננו לספר עם המון צחקוקים, כמה דמעות בסוף, לסת הנשמטת שוב ושוב למרבה התדהמה וכושר היצירה.

לא אמרתי, אז אומר: ספר ה-WOW  המוחלט של ארווינג.

 

סיפור פשוט/ש"י עגנון - לא חובה

עגנונית אני מבין.

משום כך, לקרוא ספר בן 244 עמודים בסגנון לימודי תיכון, כשרבע מהספר ביאורים והפניות לחז"ל, ליידיש ולעוד מראי מקום, היה סיוט טהור. סיפור פשוט הוא באמת סיפור פשוט והצורך של עגנון להתחכם ולהראות כמה חכם הוא וכמה הוא שולט באמרי חז"ל היה מעבר לכוחם של דורות של תלמידים ועתה כמעט גם מעבר לכוחי שלי. לו עגנון לא היה מתחכם, סיפור פשוט היה הופך מסיפור פשוט לפשוט סיפור קצר וחסר תחכום. גם התחכמות. אולי סיפור ראוי.

ובמה דברים אמורים? באחת בלומה, שאביה היקר לה יותר במותו מאשר בחייו, מת ולא הותיר דבר. אמה שמתה הותירה את בלומה עם כלום והשכנים שלחו את בלומה לקרובי משפחתה העשירים בשבוש (בוצ'אץ' במזרח גליציה, עיר די גדולה, היום באוקראינה). במשפחה זו היא שימשה כמשרתת, לא קיבלה שכר, שלא תהיה בעלת תואר משרתת, אבל ידעה לעשות הכל ובחינם. משגרה תקופה בבית, יצא לבה להירשל הבן, בערך בן גילה, אבל לא גילתה זאת. גם הוא אהב אותה, נמנע מלומר דבר וסיפור פשוט יצא משליטה. הן לא ייתכן שידוך של בן עשירים עם עניה שכזו, אפילו קרובת משפחה היא. אבל באותה נשימה של הסתבכות, משנקלעו הירשל ומינה בת עשירים מהכפר הסמוך למסיבה והתמידו בשיחה קרובה, יצא מי שהתלוצץ שמאורסים הם מעתה ואת הגלגל הזה כבר לא ניתן היה לגלגל לאחור.

בלומה בחרה פשוט לארוז מעט חפציה ולעבור למשפה אחרת, שהיתה זקוקה לשירותיה. נשבר לבו של הירשל וגם לאחר החתונה לא מצא מקום ללבה של מינה ולא שממש השתדל. גם ההפך לא קרה. ההורים דווקא שמחו על השידוך של כסף עם כסף, שידוך מקובל, אבל שמחה גדולה לא יצאה מזה.

וכך, כשהחיים ממשיכים, ילד מגיע לעולם, מינה לא מגיעה ושגעון כן. הירשל חש שכך לא יוכל להמשיך בחיי שקר. אלא שפעם חיו אחרת, החלימו אחרת והמשיכו בחיי שקר, שהפכום לחיי אמת. עוד ילד מגיע לעולם, בלומה נראתה מרחוק פעם או פעמיים וזה הטוב ביותר לו זכה הירשל בחייו, כשהוא מתפלא איך זה שהיא, קרובת משפחתו, לא באה מעולם לבקר את בנו.

סיפור פשוט? מאוד פשוט. מעניין? לא. מלא להג? בהחלט.

 

מר ורטיגו/פול אוסטר - המלצה חמה

מר ורטיגו הוא ספר ה-WOW  המוחלט של אוסטר. מרקחת כזו הוא רקח לנו, ללקק את האצבעות. מאסטר יהודי, בן ארבעים וארבע כשאנו פוגשים אותו, שמוצא הוריו מהונגריה, "קוטף" את וולט ממדרכות סנט לואיס. וולט בן תשע, פרחח אנאלפאבית, שחיי הלילה הם חיי היום שלו ומאסטר יהודי סבור שיש לו את המתת ומציע לו להצטרף אליו. ארבעים וארבע ותשע, גבר וילד, לא נשמע שממש הולכים יחדיו, גם לא ב-1927 ובכלל. אבל הם הלכו. וולט ילד קשוח ומאסטר יהודי אמן המילים הצליח בכל זאת לשכנע אותו, בעיקר כשהזכיר את דודו סְלים ודודתו פג וציין שהם רק רואים בוולט מטרד ופה נוסף להכיל. גם מכות מצד הדודים לא חסרו בתמונה.

וולט מצטרף למאסטר יהודי ובביתו הוא מוצא גם את אמא סו האינדיאנית ואיסופוס השחור בן החמש עשרה, הכפוף מעט. מאסטר יהודי בהחלט יודע את מי לקטוף ממדרכות אמריקה.

ומה מבטיח מאסטר יהודי לוולט? שיילמד אותו לעוף. וולט ילד קשוח, ראה דבר או שניים בחיים, אבל להפוך לציפור לא חשב. ואכן, אחרי שטיגן אותו קשור למוט בשמש, מנע שינה, עינה אותו בשלושים ושלושה שלבים, שאמא סו הרחומה סברה שזה מוגזם, וולט נשכב על הארץ כדי פשוט לבכות מרה על בחירתו. משסיים לחוש אומלל ומסכן על בחירתו הנוראה, חש שהוא פשוט מרחף. אמנם רק כמה סנטימטרים מהרצפה, אבל מי סופר. אז התחילו האימונים האמיתיים באגם הסמוך, רק כדי לחזור במרוצה ולגלות שהקו קלוקס קלאן חגגו באותו זמן בבית ואיסופוס ואמא סו שוב לא יזכו לראות אור יום. גם בקריאה שניה ההלם היה נוראי. החצר האחורית של אמריקה הנוצצת אינה חצר נעימה ולא משחקים בה ללא השגחת הורים והמשטרה. האימונים פסקו, אבל מאסטר יהודי הצליח לקושש עצמו מהצער, לחזור לאימונים. וולט מצדו העניק לאמריקה מופע ריחוף שהסעיר את האומה מחוף לחוף. אבל לא לעולם חוסן. העניין הקטן הזה של גיל ההתבגרות ובזה תם העניין, תמה היכולת האנושית לעוף כמו ציפור, אבל לא תם העניין עם סלים הדוד, שעוד נזכה לראותו פעמיים אחרי שכבר הצליח פעם אחת לחטוף את וולט.

החלום של וולט לכבוש את הוליווד אחרי שכבר כבר את במות הוודוויל נתקע. החיפוש אחר סלים לקח כמה שנים, אבל השתלם ותם עניין סלים. וולט מוצא עצמו בחברת עבריינים, ממשיך דרכו עם דרכם, מקים לעצמו מועדון לילה נוצץ בשם מר ורטיגו ובסוף, אחרי עוד מהפכים כהנה וכהנה, מוצא עצמו שוב עם מרת ויד'רספון, ידידתו של מאסטר יהודי, שליוותה אותם כל עוד וולט היה צעיר. היא שבה ופגשה את וולט כשדרכו היתה דרך הפשע והוא בחליפה ועניבה ומגולח למשעי, אבל הוא דחה בנימוס הצעה שהיה כדאי אולי שיבחר בה ולא בחר.

את כל זאת אנו למדים דרך 13 מחברות אותן כתב וולט הזקן בביתה של מרת ויד'רספון, שפורסמו לאחר מותו. עוד כהנה וכהנה עברו עליו עליות ונפילות בספר בלתי נשכח, סיפור על רוח האדם ועל אמריקה, זו הנוצצת וזו המאיימת.

אוסטר יודע לספר סיפור, סיפור מסעיר שמסופר כמעט כלאחר יד על גדולת האדם ויותר על נפילותיו.

התרגום זורם היטב בדרך כלל והוא מעשה ידיהם של אלי הירש ודן דאור. במקור, אוסטר כותב במשלב גבוה. בתרגום כדאי להמנע ממילים כמו קלווסה, זמבורה ובמבה. פשוט לא לעניין וזה גם לא מצחיק. וכן, מהטמטום שנקרא אמונות תפלות בהחלט כדאי להמנע. זה קו פרשת המים הבא להראות מי מתרגם אמיתי ומי מתחזה.