איך מתחילים לתאר ספר כל כך סוער ודוהר כמו זה? ספר שלא עוצר לרגע, שאין בו רגע דל? מתחילים מההתחלה ומקווים לא להחמיץ דבר.
ג'ני פילדס היא בתו של יצרן נעליים בחוף המזרחי. משפחתה עשירה והיא נשלחת ללמוד אנגלית בקולג' לנערות עשירות ומשועממות. אבל היא לא משועממת, השנה היא 1942, מלחמה בעולם והיא רוצה ללמוד משהו מעשי. היא הולכת להיות אחות. היא אחות טובה, קושי ודם לא מרתיעים אותה כלל. מה כן מרתיע אותה? גברים. היא רוצה ילד, אבל מנגנון יצירת הילדים, המחבר גבר לאשה, מרתיע אותה, בעיקר גברים עם רצון ודיבור ו... התנהגות, נו. מאחר וזו אמנם אמריקה, אבל ב-1942 ממציאים בעיקר כלי משחית ולא בנקי זרע או טיפולי הפרייה.
והנה מגיע חייל שקסדתו פגעה בו וכלי זכוכית של החופה במטוס, במקום בו ישב לרוב והצליף במטוסים, חדרו למוחו. המטוס נחת נחיתת אונס, הבועה בה ישב נפגעה והוא היה זקוק לניתוח דחוף. הפגיעה באירופה ובית החולים בארה"ב. החייל נבחר להוכיח שלא רק בני עשירים מוטסים לארה"ב. הוא מגיע לידיה של ג'ני והיא מבחינה שידיו החבושות מפריעות לו לאונן. היא גם מבחינה שהוא אמנם בגיל של חייל, אבל חייו הולכים אחורה ועתה הוא בגיל נעוריו וזיקפה מתמדת. קוראים לו גארפ, באין רואה היא מנצלת את מצבו הנוקשה ולילד יקראו גארפ, ט. ס. גארפ. ט. ס. כי כך היה כתוב על הסרבל.
ג'ני מגדלת את גארפ בפנימיית סטירינג. הוא תלמיד והיא אחות ראשית. בסיום לימודיו הם נוסעים לווינה, שם הם שוהים כשנה ורבע, הוא כותב סיפור קצר ומוצלח והיא את הביוגרפיה שלה, 1156 עמודים בכתב יד. בארה"ב זה מתפרסם, לא ממש בגלל האיכות הספרותית. הספר מצליח והופך לרב מכר היסטרי ובסיס לתנועה פמיניסטית שבסיסה בבית רחב הידיים של ג'ני. במקביל, גם בנה גארפ מפרסם, אבל מצליח פחות ממנה. לתמונה נכנסת גם הלן אשתו האהובה. לא רק הלן, אלא גם רוברט(ה) מאלדון, ספורטאית עבר בבייסבול, שעברה ניתוח שינוי מין והצטרפה לתנועה ומהווה יש ימינה ושומרת הראש של ג'ני פילדס.
הראשון שנולד לגארפ הוא דאנקן, לאחר מכן וולט ובסוף סוגרת ג'ני הנכדה לג'ני פילדס. עוד דמויות תכנסנה ותצאנה, עורלה שנחתכת עם שאר הגבעול, ידית הילוכים פוצעת של וולבו, מוות פה ומוות שם ו...
די.
גארפ מתקשה בכתיבה, טוב בבישול, הבית תמיד מסודר והלן זו שעובדת. אמו מממנת משום שהיא עשירה מאוד. ארווינג (אירווינג, בעברית) כותב בשצף קצף, אין הורדת הילוך כמעט, הספר הולך משיא לשיא, בכל שיא דם, יזע ולכן גם דמעות, אבל מיד ממשיכים לשיא הבא. הכל מתובל בהומור, גם שחור, אלה שיצאו בשן ועין מפציעה ממשיכים הלאה ולא רע, אלה שמתו, נו, מתו.
ארווינג צוחק על כולם. ג'ני מקימה תנועה פמיניסטית שכלל לא התכוונה, הבן לועג לאלן ג'יימסיות. תקראו, תבינו. למרות הכל, מדובר בספר אוהב אדם למרות שנאה פה ושם. ארווינג חומל על גיבוריו, מוציא אותם לא רע גם מרגעי השפל שלהם ולא סתם הצליח לו הספר הנפלא הזה. תתכוננו לספר עם המון צחקוקים, כמה דמעות בסוף, לסת הנשמטת שוב ושוב למרבה התדהמה וכושר היצירה.
לא אמרתי, אז אומר: ספר ה-WOW המוחלט של ארווינג.
