נוכח הים/דויד פוגל - המלצה

 

נובלה זו נכתבה ב-1932 בפריז ובה מסופר על גינא ובארט. שני אלה, נשואים חדשים, באים לבלות את הקיץ בעיירת נופש בריביירה הצרפתית וחולקים את זמנם עם עוד אנשים שבאו מצפון אירופה במטרה למצוא שמש חמימה, הבראה ובעיקר אווירה חופשית ביותר ממובן אחד. אלא, שאווירה חופשית זו גורמת לאנשים מסויימים להתלהט ואחרים משלמים מחיר חופשיות זו וזוגות מתפרקים.

96 עמודים אלה נקראים לא בקלות ולא קל לצלוח עברית צנומה וארכאית, כשכל מילה נופלת לפאזל בדייקנות ואסור לפספס אפילו אחת. למרות זאת, עונג רב יש בקריאת נובלה זו ועוצמה רבה אצורה בה. כן, זה אותו פוגל מחיי נישואים ורומן וינאי, שני ספרים פנומנליים.

אין לספרון הזה מתרגם. פוגל נולד באוקראינה, ישב בווינה, ניסה תקופה גם את פלשתינה ולא התרגל למקום, אבל כתב כנראה בעברית. בסופו של דבר חזר לפריז.

שני דברים עברו לי בראש למקרא הנובלה הרזה הזו: פוגל כותב כמו פטריק מודיאנו הצרפתי. אבל חשוב מכך, נדמה שנובלה זו יכולה להיות בסיס טוב לסרט אינדי לסינמטקים. יוקם אסי דיין מקברו, ילוהקו פרחי שחקנים מבתי ספר שונים, הכשרוניים שבהם, והחגיגה בעיצומה. אולי אפילו שחור לבן.

איך לאהוב את בתך/הילה בלום - לא חובה

 

ליואלה דרימן יש בת, לאה שמה. יואלה אוהבת את בתה עד כלות, ילדה כחולת עין וזהובת שיער, מלאך ממש. שום דבר לא יעיב על אהבה זו, לא המוגזמוּת שבה, לא הריחוק של הבת מהאם בתואנות של טיול סביב הגלובוס בגיל ההתבגרות, לא נישואין ולא עבודה. אמנם מגיל 19 בערך לאה כבר לא ליד אמה, גברים נוהגים להתקשר ולומר שלבת שלום אם זה מהודו, מתאילנד ובכלל מהמזרח הרחוק. מתברר בסוף שהיא היתה כל הזמן בהולנד.

גם אם האהבה היתה אולי מוגזמת, היא לא היתה מלחכת, לא מוטרפת, סתם אהבת אידישע מאמע מודרנית של אם שיש לה בת אחת, גם היא עצמה בת יחידה לאמה, והאהבה היא מה שיש כשיש גם דברים אחרים, בעל אוהב ועבודה מסודרת.

ספרים טובים סבים סביב הבדלים. הכל טוב ובוווווום, מלחמה, נוסעים לטייל ופתאום תאונה, מתחילים ללמוד לתואר ופתאום מגלים שיש משהו מרגש יותר ומשנים מסלול בן לילה.

יש ספרים שלגביהם יש אזהרות: ספר שעל כריכתו המלצה משום שהוא ברשימת רבי-המכר של הניו-יורק טיימס חוזר למדף. ספר שעורך יגאל שוורץ צריך אף הוא לחזור למדף. לא נזהרתי בזמן.

הספר הזה יש בו כל מה שבונה ספר טוב: כשרון כתיבה, צמצום, פרקונים קצרים ולא מעיקים. נשמע טוב, אבל כל הטוב הזה לא מתפתח. אם נתעלם לרגע מהעובדה שלילדים מודרניים לא נותנים את השם לאה ושלאותם ילדים מודרניים יש חברה  בשם ארזה, הרי לקרוא שוב ושוב כמה יואלה, והכל בגוף ראשון, אוהבת את לאה וכמה לאה רחוקה ממנה חמש שעות טיסה ובלה בלה בלה, ובלה בלה  בלה, ולא ברור מה קורה עד שכבר לא אכפת מה קרה והנה חלפו שני שליש מהנובלה הזו, שהפכה לנביילה.

מקרה ברור שהסך הכל קטן מסך חלקיו. נניח פיאט טיפו. צלמו מכונית זו, קצצו מהתמונה חלקים (CROP), נניח פנס קדמי או אחורי והתוצאה תהיה יפה. חזרו לתמונה השלמה וגלו ברווזון מכוער. עגום, עגום, עגום. ניו יורק טיימס ויגאל שוורץ, כן? יש עוד אזהרות, אלה המוכחות.

וחבל. היא כותבת טוב, בלום. יש לה מטפורות מקסימות. כשדיברה עם בתה הנמצאת בהולנד, תיארה כך: "התמחינו בנחמה הזאת של שיחותינו הקלות, הנורות חסרות המשקל שהרמנו בידינו בזהירות וידעו להאיר לנו בכל פעם למשך דקות אחדות, מעצמן, בלי חשמל או חיבור או מגע, רק בכוח רצוננו". שירה ממש.

ומה בסוף? בסוף פרק 50 כבר יש רמז לתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח. מאחר והסיפור, שומו שמים, מתרחש בירושלים, אולי זה בכלל סינדרום ירושלים. כך או כך, לקראת סיום כבר אין אוויר, נראה שהכל נחתך מהר כיאה וכיאות למספרים לא מיומנים. מה שכן, לא קראתי את ספרה הקודם, זה בהחלט לא האופוס מגנום שלה. אם כבר ירושלים, יש רק מישהו אחד לרוץ איתו.

ספר קטן בכל מובן אפשרי.

הגוף/ביל ברייסון - המלצה חמה

 

ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל, הספר הקודם של ברייסון שקראתי, היה אוסף מרשים של עובדות הנוגעות כמעט לכל דבר על פני כדור הארץ. אין רבים כמו ברייסון היכולים לתאר בחינניות ובהומור כמות כזו של מידע. הפעם זה גוף האדם.

כמה פעמים ביום, אתחיל כמו ברייסון, אתם מעפעפים? התחלתם למנות? יפה. תעצרו ב-14,000 וזה יהיה בערך המספר. בדקות זה יוצא 23 ובזמן הזה שאתם עיוורים לעולם, אלפי עובדות מהממות נסתרות מכם. לא שאתם רואים אותם ממש עכשיו משתקעתם גפרורים בעיניכם ומונעים מהן לעפעף, אבל בשביל זה אני מציע לכם לקרוא ספר זה המקבץ הכל מכריכה לכריכה ב-378 עמודים ארוזים היטב.

העובדות מהממות באמת, אלה הידועות ואף אלה שאינן, אפילו היום כשנדמה שאנו יודעים הכל. ומשאנו חושבים שאנו יודעים הכל, אנחנו כמובן הולכים לעבודה חולים. צריך להתפרנס ואף אחד לא מת מ-37.8. ולמה הגוף מתחמם? כי כך, במעלה אחת בלבד, זה מאט פי מאתיים את התפתחות הפולשים. שואלים אתם ושאלו בספר, למה לא יעלה חום הגוף בקביעות מעלה או שתיים? כי אז נצטרך עוד 20% אוכל. אני יודע, אני יודע, גם ככה אתם אוכלים יותר מדי וזה דופק לכם את החיים ביותר ממובן אחד בלבד.

את הספר הזה אתם יכולים לקרוא כמקשה אחת, העובדות יהממו אתכם ואתם יכולים לנוח באמצע עם צפייה בהרופא הטוב. אמנם כתוב על הכריכה שזה "מדריך למשתמשים", אבל זה לא ידריך אתכם כיצד לחיות, ידריך את מנוחתכם אולי כן.

ברייסון יודע לכתוב, יודע להתמקד בעיקר ולזנוח את הטפל המסית את תשומת הלב מהחשוב. גם חוש הומר משובח נרשם לזכותו. וכך, אלפי עובדות שלו מורקרו, היו הופכות את הספר לזוהר בצהוב-ורוד-ירוק-סגול עתיק, ואז לכו להוציא את המוץ מן התבן.

תחשבו שיש בטח המון ביולוגיה וכימיה בספר. יש, אבל שזה לרגע לא יסיט את הזרקור מהעיקר: ברייסון מטיל את האלומה על המנצחת העיקרית של המאה ועשרים: מדע הרפואה. מדע זה גרם לכך שאין יותר רישום של סיבת המוות: זקנה. אנשים מאריכים חיים יותר מתמיד ובהרבה. וכן, יש לזה מחיר (כלכלי) עצום.

יכין אונא הוא מתרגם הספר והוא עשה עבודה (לרוב) טובה מאוד. לא קל לתרגם ספר עמוס מושגים שכזה ולכן יש לתת את תשומת הלב לתיקון כמה: בעברית אין לומר בשנות ה-1960. ב-1960 היתה רק שנה אחת ולכן אומרים בשנות ה-60 של המאה העשרים. בעמוד 301 מצוטטת אמילי דיקינסון. אבל היא דיקנסון ולטעות כזו אין סליחה. בעמוד 365 מדובר על תוספי מזון, אבל ברור שמדובר בתוספי תזונה. תוספי מזון הם ניחוחות, צבעי מאכל והכל חוץ מבריאות.

כך או כך, מדובר בספר משובח, קריאה מרחיבת דעת ומרתקת, כתובה בכישרון ניכר ומעניקה לקורא זמן נעים בין צירי לידה לריגור מורטיס.

פנקו עצמכם.

מקצועות של אחרים/פרימו לוי - מופת

 

זהו ספרו האחרון של פרימו לוי שתורגם לעברית תחת "מ", המפעל לתרגום ספרות מופת, ושאותו אני קורא עתה (2021). את כל תרגומיו לעברית קראתי והוא בעיני מהטובים בכותבים באיטלקית. פרימו לוי נתפס אצל רבים ככותב על השואה כשהטרילוגיה שלו המכילה את הזהו אדם?, ההפוגה והשוקעים והניצולים זכורה היטב ונצרבת בתודעה הלאומית.

אבל פרימו לוי הוא גם סקרן בלתי נלאה וכותב בלתי נלאה, פרסומים רבים בלה סטמפה האיטלקי התקבצו בכרך זה. לוי הוא כימאי, אבל רוחב אופקיו כרוחב היקום. כתביו מתאפיינים בכתיבה רזה ולעניין, כשאינו כותב על השואה הוא מלא סקרנות על היקום המופלא בו אנו חיים, על החי שבו והחומר (שאותו מעניין בצורתו הכימית). כל ספר "חדש" של לוי הוא חגיגה עבורי, אף ש"חדש" הוא עניין חמקמק עבור אדם שהתאבד מזמן.

הידעתם שפרעוש קופץ לגובה שהוא פי מאה מקומתו הוא? תגידו שזה מעניין את ישבנכם הענוג. נסו לקפוץ פי מאה מגובהכם, חלק מכם ניסו, והנפילה תהיה כואבת. סקרנות אולי הרגה את החתול, אותי ואת לוי היא מחיה כמו מים זכים. אטנבורו נותר דוברו של הטבע ב-HD  ובסיוע ה-BBC  האינסופי. לוי נעזר בעיתון, אתם תעזרו בדמיון והשמחה תהיה רבה, האושר שופע.

אבל לוי מעניק לנו בהמשך טקסט מהמם. שלל נושאים עוברים לפני עינינו, מהאיום האטומי, קריאה חוזרת בספרים חשובים וראויים, מתן שמות לגילויים חדשים בכימיה (מקצועו שלו עצמו), חשיבה על הכתיבה עצמה, היכולת להתכנות של מנהיגים שטניים חדשים מסוג היטלר או סטלין ועוד. נראה שאין נושא שלא מעסיק את לוי, ואם הוא מעסיק אותו, הוא יכתוב על כך ויאמר עליו דבר חכם אחד לפחות.

סתם עובדה מסקרנת: הספר הזה פורסם באיטליה לפני השוקעים והניצולים המונומנטלי והמופתי. לוי כתב על היקום והבליו היחסיים לפני שסיים עם השואה ונזקיה. לכל איש יש שם ולכל עכביש עת. עכביש? גם על זה כתב.

ומה לגבי מקצועות של אחרים? לוי חושב שזה פשוט מאות ואמת בסיסית לגמרי: עסקו במקצוע שלכם בלבד.

ספר חכם, שכתב אדם חכם לאנשים חכמים.

מופת. לגמרי מופת.

ארי והילה/דן שינמן - לא חובה

 

ארי והילה הוא סיפורם של שני אנשים שאיבדו יקיריהם ויצאו לדרך חדשה. הילה איבדה בעלה במוות פתאומי, שבץ בלתי צפוי בחדר כושר. ארי איבד את אשתו סוזי שמתה מסרטן, כשהוא מלווה אותה ארבע שנים. נשמה טובה מקשרת ביניהם לאחר שנפגשו במקרה אצל מכרים בערב שירה בציבור.

הקשר ממשיך כשאצל ארי מתגלה משבר עסקי גדול, כשהבנק הניו-יורקי דורש החזרי הלוואות לבניינים שנרכשו. הבניינים איבדו את שוכריהם במשבר הנדל"ן של 2008 ועתה שוויים פחת. ארי והחברה הציבורית שלו עומדים בפני פשיטת רגל וזה מעיב על היחסים של השניים.

לאחר שבועות של קשר הציע ארי, שנפגש עם הילה בביתה ביפו בדר"כ, שהגיע הזמן שתבוא ותראה את ביתו ברמת השרון. היא ציפתה לבית יפה וחמים ברמת השרון, אלא שקיבלה בית גדול ומפואר על גבול מנקר עיניים. כל זה קורה בערך בעמוד 90 והתחושה עד עתה בקריאה מתפצלת לשניים: מצד אחד, משיכת כתף לכל המתרחש, שהוא על גבול הסנסציוני כמעט במכוון. סנסציוני, אבל למי אכפת. מצד שני, עוד סיפור פרובינציאלי, שיצא אמנם תחת הוצאה מוכרת ומכובדת, אבל כנראה ללא ליווי עורך/ת, שבא/ה לעבודה, לא בא/ה לעבוד. כל זאת לא היה קורה בלוס אנג'לס, לא בפריז ולא ברומא, כמאמר הקרתנות המקומית של פרסומות העבר ברדיו ובטלוויזיה. התבגרנו והחכמנו מעט וזה לא בא לידי ביטוי בספר. דן שינמן, עו"ד מוכר בעברו וסופר בהווה, כנראה מכיר את החומר ואולי אף בא ליחצ"ן אותו, לא להסתכל עליו בעין בוחנת וביקורתית, אולי אף לומר משהו שונה.

ואז פתאום הספר נכנס להילוך גבוה והופך למותחן כלכלי, אם יש דבר כזה בכלל. יש צורך להגיע לניו-יורק ולשכנע את הבלתי משוכנעים בבנק לתת שנתיים ארכה להחזיר את החוב. החוב נבע ממינוף של 90%, שזה קבלת הלוואה (משכנתא) על רוב רובו של הנכס ותשלומי החזר לאור הרווח מהנכס. נשמע טוב כל עוד זה עובד וכל עוד שזה עובד כולם משוכנעים שהם מה זה חכמים, נבונים ומחוג הג'ט והיאכטה. כשהכל מתמוטט, נזכרים פתאום שמי שהיה אחראי בבנק למתן ההלוואה בעצם בילה את ימיו בלוס אנג'לס ביאכטה של הלוביסט... נשמע מוכר?

הילה כל הזמן מתעסקת עם ערכיותו של חברה החדש ארי, איש עסקים שכל הזמן התהדר במפעל בגדי ים שבנה בבית שאן ופירנס משפחות רבות. כשהניח לזמנים להשתנות, למפעל להמכר לסין ובכסף להניח לחתנו לרכוש שלושה בניינים בארה"ב, ופתאום הכל מתהפך עליהם בסערת 2008, הספר הופך למותחן מסוג חדש, למועקה מסוג ישן ורק הסקרנות גורמת להמשיך לקרוא משהו עיסתי כל כך.

הבנק האמריקאי לא נסוג מתביעתו לתשלום החוב, מה שיגרור כנראה לנפילה בנוסח דומינו גם לחברה בישראל. התביעות שתגענה בישראל כנראה תגרומנה למחיקת נכסיו של ארי, נכסים שצבר בזיעה ובעבודה קשה.

רובו של הספר בא ללמד על קשייהם של אנשי עסקים עם השתנותו של עולם העסקים והכלכלה כפי שהכרנו בעבר. מסגנונות חדשים צצים ואלה לא עומדים בהכרח עם השכל הישן והזהירות המתבקשת בעיסוק עם הון, לעיתים הון גדול וממונף.

יחד עם חיזוק הקשר בין ארי והילה והתפוררות הקשר בין דמויות אחרות, העיסה הפכה לדביקה יותר והספר לפחות נעים.