‏הצגת רשומות עם תוויות דוד פוגל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דוד פוגל. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 30 באוקטובר 2025

תחנות כבות/דוד פוגל - המלצה

הספר הזה מכיל חמישה חלקים, שניים מתוכם בבית המרפא ולנוכח הים התפרסמו בנפרד כספרונים. אותם לא אסקר. גם סיפור קצר בן שני עמודים לא.

החלק הראשון שאסקר שמו כולם יצאו לקרב.

מי בעצם לא יצאו לקרב? ובכן, אלה שמוצאם אינו צרפתי, והרי בצרפת עסקינן. לא רק לא צרפתי, אף יהודי הוא. הצרפתים חוששים מגיס חמישי, חוששים ממרגלים ורוצים שכל מי שיהודי הוא ואף אוסטרי בעברו, יואיל ויתכבד ברישום בז'נדרמריה המקומית. אז וייכרט הלך ונרשם. ומשרשום היה, נדרש יום אחד באוקטובר, כן אוקטובר, שלאחר ספטמבר, תחילת המלחמה, מלחמת העולם השניה, לבוא ולהתייצב. נאמר לו כי יצטרך להישאר ליומיים, מ-ק-ס-י-מ-ו-ם שלושה, במקום כדי להיטיב הבדיקה עמו. שיודיע למי שצריך. הן אשתו ממילה חולה ונותרה בבית, הבת הקטנה והיחידה אצל השכנה תיוותר והכל יסתדר. וכך נמצא וייכרט עדיין תחת אותה בדיקה ושנתיים עברו, כל פעם הוא עובר דרומה עם שאר ה"חשודים", שברור כבר שהם לא חשודים, אבל זו דרכו של עולם, עולם תחת מלחמה, כולם חשודים, כולם רעבים, כולם סוחרים בסבל ומתבחשים כדי להיטיב לחיות עוד יום, להעביר עוד לילה ועוד ארוחה, לקבל עוד מכתב מהבית ולפעמים אפילו מותר לקרוא עיתון ולדעת מה קורה בעולם ובעולם לא קורה טוב. ובעודו ברכבת הנעה דרומה, יש כאלה הנשבעים שכבר עברו את מרסיי, רק שאם נוסעים מהצפון לדרום בקו ישר ועוברים את מרסיי, מגיעים לים...

לווייכרט אין מזל, אם מזל הוא העניין כאן. בן ארבעים ושמונה הוא בתחילת המעשייה, שמנחם פרי המתרגם והעורך סבור כי קפקפאית היא. ולמה קפקפאית? משום שהגיל הזה היה אמור להתיר לווייכרט לצאת לחופשי, אלא שהוא פשוט לא הגיש בקשה. משהגיש, המסמכים שלו כבר עברו הלאה. אלא ששנתיים כולם עוברים ממחנה למחנה, מקבלים קצבה, קונים מעט ממתקים ועיתון והחופש לא מגיע.

החלק השני, הממשי והאחרון הינו היומן שכתב בין השנים 1912-1922. בעבר קראתי על חייו של פוגל ספר מאת דן לאור. היומן חיזק את מה שידעתי ומספר מפי הסוס על מאבקיו של פוגל עם הרעב, עם הבדידות, עם מאסרו בווינה כאזרח שלא ידועים מעשיו בעת מלחמה. פוגל מנסה ללמד, מנסה להגיע לעיר הגדולה, מנסה לקבל הכרה כלשהי. מנגד, פוגל לא רוצה להיות מורה בבית ספר מסודר, עבד זמנית בקרן הקיימת ופרש ולבי עם אדם שתרם לספרות ולשירה תרומה יפה כל כך.


 


יום שבת, 24 ביולי 2021

אהבה עד כלות/דוד פוגל, עדה נדלר-פוגל - המלצה רפה


 

ספר זה הוא, איך לומר, מעין סיכום חליפת המכתבים בין המשורר והסופר דוד פוגל ורעייתו השניה, עדה נדלר-פוגל. בכ-400 עמודים פרופ' דן לאור וד"ר רחל סטפק מסכמים את כל המכתבים שהוחלפו בין הזוג החל ב-1925 ועד 1940, כולל המוני הערות.

דוד פוגל פגש את עדה בבית ההבראה מראנו, כששניהם סובלים משחפת. הוא נשוי ופרוד, היא מאורסת ונפרדת מארוסה זה שמונה שנים. הם שבים ונפגשים, שבים ונפרדים, תמיד בחיסרון כיס, לא יכולים לקיים בית משותף של ממש. הוא מקווה להשתלב בזרם האמנים המתעצם בפריז, היא לא מוצאת מקומה שם, אולי בשל השפה, בטוח בשל חוסר היכולת הכלכלית.

הבת, תמרה, שנולדה להם, גדלה לא אצל אחד מהם, אבל דוד פוגש אותה פעם בשבוע. חלופת המכתבים נשמרה אצל הבת ונמסרה לנ"ל לשם עריכת הספר.

לא ברור מה הטעם בספר בו יש סיכום מפורט של כמאה עמודים הנוגע לתוכן המכתבים ולאחר מכן מובאים המכתבים עצמם, רובם בנוסח אני אוהב, אני מתגעגעת וכך הלאה. השמות בגרמנית מובאים כהלכתם, וכדרכם בקודש של הכותבים הישראליים, יהיה תוארם האקדמי אשר יהיה, תעתיק השמות הצרפתיים לעברית מקומם. אין מילה מתאימה יותר. יהיה תוארם אשר יהא, אף תירוץ לא מתקבל.

הספר הזה הוא כנראה חלק מסדרה, אחרים כמותו לא ראיתי, והתמיהה לגבי צורתו ועריכתו נפתרת בקלות: האשם העיקרי הוא, מי אם לא, יגאל שוורץ, שידו הארוכה במעל.

לפוגל שמורה פינה חמה בלבי ורק משום כך נפלתי בפח.

יום שישי, 9 ביולי 2021

נוכח הים/דויד פוגל - המלצה


 

נובלה זו נכתבה ב-1932 בפריז ובה מסופר על גינא ובארט. שני אלה, נשואים חדשים, באים לבלות את הקיץ בעיירת נופש בריביירה הצרפתית וחולקים את זמנם עם עוד אנשים שבאו מצפון אירופה במטרה למצוא שמש חמימה, הבראה ובעיקר אווירה חופשית ביותר ממובן אחד. אלא, שאווירה חופשית זו גורמת לאנשים מסויימים להתלהט ואחרים משלמים מחיר חופשיות זו וזוגות מתפרקים.

96 עמודים אלה נקראים לא בקלות ולא קל לצלוח עברית צנומה וארכאית, כשכל מילה נופלת לפאזל בדייקנות ואסור לפספס אפילו אחת. למרות זאת, עונג רב יש בקריאת נובלה זו ועוצמה רבה אצורה בה. כן, זה אותו פוגל מחיי נישואים ורומן וינאי, שני ספרים פנומנליים.

אין לספרון הזה מתרגם. פוגל נולד באוקראינה, ישב בווינה, ניסה תקופה גם את פלשתינה ולא התרגל למקום, אבל כתב כנראה בעברית. בסופו של דבר חזר לפריז.

שני דברים עברו לי בראש למקרא הנובלה הרזה הזו: פוגל כותב כמו פטריק מודיאנו הצרפתי. אבל חשוב מכך, נדמה שנובלה זו יכולה להיות בסיס טוב לסרט אינדי לסינמטקים. יוקם אסי דיין מקברו, ילוהקו פרחי שחקנים מבתי ספר שונים, הכשרוניים שבהם, והחגיגה בעיצומה. אולי אפילו שחור לבן.

יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

רומן וינאי/דוד פוגל - המלצה חמה

רומן וינאי נמצא במקרה בגנזך, כשהוא מוסתר בין כתובים אחרים של פוגל. השחזור כלל את מה שיש ומה שאין ניכר ברומן, שההתחלה והסוף אינם ברורים. גם העלילה אינה חותרת למקום כלשהו ועניינים מהותיים נותרים בלתי פתורים. למרות כל אלה, זהו כמעט ספר חובה לקריאה.
מיכאל רוסט, יש האומרים בן דמותו של פוגל עצמו, מגיע מרוסיה לבקר/להשתקע בווינה, עיר הבירה של האימפריה האוסטרו הונגרית. זוהי עיר קוסמופוליטית ומטבע הדברים שואבת אליה אנשים ממקומות רבים. רוסט הוא בן 18 בלבד כשלמרבה מזלו, בעוד הוא עומד מתבונן בחליפה בחלון ראווה, ניגש אליו אחד פיטר דין, אמריקאי עשיר, ומציע לו עסקה. שניהם פונים לשבת לאכול כשדין מציע לרוסט סכום כסף מכובד ביותר ואילו רוסט צריך רק לחיות את חייו העשירים החדשים כמיטב יכולתו. לא ברור על מה ולמה מתרחש מאורע מוזר זה, אבל ספרות היא ספרות ואין היא מחוייבת להצמד למציאות בכל שעה משעות היום.
רוסט ודין פוצחים במסע קניות יחדיו, רוסט ממשיך לאחר מכן לבדו, שוכר לעצמו חדר בדירה באחד מרובעיה הנאים והמכובדים של וינה. החדר נמצא בבית משפחה בה האשה קרובה לגיל ארבעים, לה בעל ובת בת 16. האשה והבת שתיהן יפות, כל אחת לגילה. כאן, כמו בחיי פוגל עצמו, נוצר קשר רומנטי שאינו תלוי גיל.
בספר מתוארים חייו הריקניים של רוסט, לא חיים בלתי מספקים או משעממים. רוסט אינו מרבה במחשבות מורבידיות, אינו שובר ראשו במחשבות על העתיד ולא קושר עצמו לשום אדם. גם הכסף הפתאומי לא מוציאו משיווי משקלו. אבל דמות אחרת, זו של ידידו פריץ אנקר, עשיר מלידה, צעיר ששום דבר לא בא לו קשה בחייו. הכסף שפע אצל סבו, אביו ועתה אצלו, הכל עובר בירושה והוא צריך רק לחיות חיים נוחים, כשבמקרה שלו היו אלה חיי בדידות נוראיים, חונקים ומייאשים.
פוגל יודע לתאר תאורים שהם בבחינת מלאכת מנתח המשתמש בסכין שיצאה זה עתה מעטיפתה ומסוגלת לחתכים מדוייקים ועמוקים. הכתיבה יוצאת מן הכלל, שירה ממש. עניין השירה לא מפתיע, הן פוגל הוא גם ובעיקר משורר. אבל לא מדובר בכתיבה לירית, כי אם בכתיבה שבחירת המילים לא פחות מפנומנאלית, בעיקר לבן אירופה הכותב בעברית. אמת, בזמן עריכת הספר בימינו אלה הוצאו והוחלפו כמה מילים שהיו זרות לגמרי ללשון המדוברת וגם המטיבים לקרוא היו מקמטים מצחם, אבל הכלל והרוח נותרו כשהיו והם לא פחות ממשובחים.
מי שקרא את חיי נישואים, הרומן השלם והמפורסם של פוגל, ירצה בודאי לקבל עוד מאותו דבר מהולל. פרט לעלילה, שכאמור לא הולכת לשום מקום, העוד מאותו דבר ניתן בשפע וכדאי לדעת שדווקא הרומן הזה הקדים את חיי נישואים. השורה התחתונה היא, שלקרוא את רומן וינאי הוא בבחינת עינוג אחד מתמשך, בטח לאוהבי הכתיבה הנכונה, המענגת, היודעת לתאר, היודעת להביט בחיים בעין פקוחה ומפוכחת.