הספר הזה מכיל חמישה חלקים, שניים מתוכם בבית המרפא ולנוכח הים התפרסמו בנפרד כספרונים. אותם לא אסקר. גם סיפור קצר בן שני עמודים לא.
החלק הראשון שאסקר שמו כולם יצאו לקרב.
מי בעצם לא יצאו לקרב? ובכן, אלה שמוצאם אינו צרפתי, והרי בצרפת עסקינן. לא רק לא צרפתי, אף יהודי הוא. הצרפתים חוששים מגיס חמישי, חוששים ממרגלים ורוצים שכל מי שיהודי הוא ואף אוסטרי בעברו, יואיל ויתכבד ברישום בז'נדרמריה המקומית. אז וייכרט הלך ונרשם. ומשרשום היה, נדרש יום אחד באוקטובר, כן אוקטובר, שלאחר ספטמבר, תחילת המלחמה, מלחמת העולם השניה, לבוא ולהתייצב. נאמר לו כי יצטרך להישאר ליומיים, מ-ק-ס-י-מ-ו-ם שלושה, במקום כדי להיטיב הבדיקה עמו. שיודיע למי שצריך. הן אשתו ממילה חולה ונותרה בבית, הבת הקטנה והיחידה אצל השכנה תיוותר והכל יסתדר. וכך נמצא וייכרט עדיין תחת אותה בדיקה ושנתיים עברו, כל פעם הוא עובר דרומה עם שאר ה"חשודים", שברור כבר שהם לא חשודים, אבל זו דרכו של עולם, עולם תחת מלחמה, כולם חשודים, כולם רעבים, כולם סוחרים בסבל ומתבחשים כדי להיטיב לחיות עוד יום, להעביר עוד לילה ועוד ארוחה, לקבל עוד מכתב מהבית ולפעמים אפילו מותר לקרוא עיתון ולדעת מה קורה בעולם ובעולם לא קורה טוב. ובעודו ברכבת הנעה דרומה, יש כאלה הנשבעים שכבר עברו את מרסיי, רק שאם נוסעים מהצפון לדרום בקו ישר ועוברים את מרסיי, מגיעים לים...
לווייכרט אין מזל, אם מזל הוא העניין כאן. בן ארבעים ושמונה הוא בתחילת המעשייה, שמנחם פרי המתרגם והעורך סבור כי קפקפאית היא. ולמה קפקפאית? משום שהגיל הזה היה אמור להתיר לווייכרט לצאת לחופשי, אלא שהוא פשוט לא הגיש בקשה. משהגיש, המסמכים שלו כבר עברו הלאה. אלא ששנתיים כולם עוברים ממחנה למחנה, מקבלים קצבה, קונים מעט ממתקים ועיתון והחופש לא מגיע.
החלק השני, הממשי והאחרון הינו היומן שכתב בין השנים 1912-1922. בעבר קראתי על חייו של פוגל ספר מאת דן לאור. היומן חיזק את מה שידעתי ומספר מפי הסוס על מאבקיו של פוגל עם הרעב, עם הבדידות, עם מאסרו בווינה כאזרח שלא ידועים מעשיו בעת מלחמה. פוגל מנסה ללמד, מנסה להגיע לעיר הגדולה, מנסה לקבל הכרה כלשהי. מנגד, פוגל לא רוצה להיות מורה בבית ספר מסודר, עבד זמנית בקרן הקיימת ופרש ולבי עם אדם שתרם לספרות ולשירה תרומה יפה כל כך.
