ליואלה דרימן יש בת, לאה שמה. יואלה אוהבת את בתה עד כלות, ילדה כחולת עין וזהובת שיער, מלאך ממש. שום דבר לא יעיב על אהבה זו, לא המוגזמוּת שבה, לא הריחוק של הבת מהאם בתואנות של טיול סביב הגלובוס בגיל ההתבגרות, לא נישואין ולא עבודה. אמנם מגיל 19 בערך לאה כבר לא ליד אמה, גברים נוהגים להתקשר ולומר שלבת שלום אם זה מהודו, מתאילנד ובכלל מהמזרח הרחוק. מתברר בסוף שהיא היתה כל הזמן בהולנד.
גם אם האהבה היתה אולי מוגזמת, היא לא היתה מלחכת, לא מוטרפת, סתם אהבת אידישע מאמע מודרנית של אם שיש לה בת אחת, גם היא עצמה בת יחידה לאמה, והאהבה היא מה שיש כשיש גם דברים אחרים, בעל אוהב ועבודה מסודרת.
ספרים טובים סבים סביב הבדלים. הכל טוב ובוווווום, מלחמה, נוסעים לטייל ופתאום תאונה, מתחילים ללמוד לתואר ופתאום מגלים שיש משהו מרגש יותר ומשנים מסלול בן לילה.
יש ספרים שלגביהם יש אזהרות: ספר שעל כריכתו המלצה משום שהוא ברשימת רבי-המכר של הניו-יורק טיימס חוזר למדף. ספר שעורך יגאל שוורץ צריך אף הוא לחזור למדף. לא נזהרתי בזמן.
הספר הזה יש בו כל מה שבונה ספר טוב: כשרון כתיבה, צמצום, פרקונים קצרים ולא מעיקים. נשמע טוב, אבל כל הטוב הזה לא מתפתח. אם נתעלם לרגע מהעובדה שלילדים מודרניים לא נותנים את השם לאה ושלאותם ילדים מודרניים יש חברה בשם ארזה, הרי לקרוא שוב ושוב כמה יואלה, והכל בגוף ראשון, אוהבת את לאה וכמה לאה רחוקה ממנה חמש שעות טיסה ובלה בלה בלה, ובלה בלה בלה, ולא ברור מה קורה עד שכבר לא אכפת מה קרה והנה חלפו שני שליש מהנובלה הזו, שהפכה לנביילה.
מקרה ברור שהסך הכל קטן מסך חלקיו. נניח פיאט טיפו. צלמו מכונית זו, קצצו מהתמונה חלקים (CROP), נניח פנס קדמי או אחורי והתוצאה תהיה יפה. חזרו לתמונה השלמה וגלו ברווזון מכוער. עגום, עגום, עגום. ניו יורק טיימס ויגאל שוורץ, כן? יש עוד אזהרות, אלה המוכחות.
וחבל. היא כותבת טוב, בלום. יש לה מטפורות מקסימות. כשדיברה עם בתה הנמצאת בהולנד, תיארה כך: "התמחינו בנחמה הזאת של שיחותינו הקלות, הנורות חסרות המשקל שהרמנו בידינו בזהירות וידעו להאיר לנו בכל פעם למשך דקות אחדות, מעצמן, בלי חשמל או חיבור או מגע, רק בכוח רצוננו". שירה ממש.
ומה בסוף? בסוף פרק 50 כבר יש רמז לתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח. מאחר והסיפור, שומו שמים, מתרחש בירושלים, אולי זה בכלל סינדרום ירושלים. כך או כך, לקראת סיום כבר אין אוויר, נראה שהכל נחתך מהר כיאה וכיאות למספרים לא מיומנים. מה שכן, לא קראתי את ספרה הקודם, זה בהחלט לא האופוס מגנום שלה. אם כבר ירושלים, יש רק מישהו אחד לרוץ איתו.
ספר קטן בכל מובן אפשרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה