שני חברים הלכו בדרך, בים בם בום.
אחד קיבל מכה בברך, בים בם בום.
לאחד קוראים קונור ולאחר מארק. קונור בן ה-15 רק רצה שקט כשהכין שיעורים, וישב מאחורי מכולת אשפה בחצרו בשיקגו. שני ערסים רק רצו לשרוף אותו ושרפו. השיקום היה ארוך, הוא נקם ויחד עם חברו מארק והכסף שהשיג ובגדול, הלכו ללמוד בניו-יורק. יצאו פסיכיאטרים. שיהיה.
גיום מוסו הוא סופר פורה והספר הזה הוא אחד המוקדמים שלו, שבזמורה ביתן כנרת מישהו נזכר בקיומו והחליט לעשות ממנו קופה נאה. מוסו הוא סופר פופולרי של ספרים ירודים, וזה לא שונה מהם. כשמוסו כותב הוא משתמש בקופסה דמיונית המכילה קלישאות לרוב (צריך לומר קלישות ברבים): שיקגו וניו-יורק, אסטון מרטין לרכב פאר של הדמות הראשית, ב. מ. וו. קופה כרכב שכור, בתי פאר או שכונות עוני מנוול, פסיכיאטר עטור תהילה או שוער לילה בבית ספר. הבדלים הרי עושים ספרים.
קונור ומארק חברים בנפש, אבל בתו של מארק (החלטתי שזה יהיה כריס מרטין מקולדפליי, בסדרה שלא תהיה) נעלמת יום אחד ומארק פשוט יורד מהפסים. אשתו הכנרת המפורסמת נותרת לבד בחייה עד שיום אחד יש תקווה לילדה שנעלמה ומארק חוזר.
בסיפור מקביל קיימת גם אליסון, בתו של מיליונר, אחת שיש לה פה ג'ורה ויכולת ספיגת אלכוהול של אין-לי-דימוי-מתאים. לא שהספיגה לא גורמת הנזקים. כדי להעשיר את הסיפור הדל להפליא, נקבל לקדמת הבמה את איווי, שבשל שחיתות רופא מסויים אמה ירדה בשדירוג הממתינים להשתלת כבד ומתה. איווי בדרכה להרוג אותו.
מוסו מתחנן שלא נגלה לחברים שלנו מה הסוף. אין לי חברים ואני בן אדם שתמיד מגלה הכל, כי אני לא עומד בכאבים. בסוף, אם כן, הכל מהיר, לא הגיוני, לא מתקבל על הדעת ומתאים בהחלט לרוח הסופים של מוסו. גיליתי כי אין לי אופי ואני לא רוצה נפילה כואבת נוספת. זה תמיד מרעיש.
ועכשיו לתרגום של שי סנדיק מצרפתית. תגידו, הנה נחמה קטנה. אז אגלה את הסוף: לא בבית ספרי. זו דיקנסון ולא דיקינסון, ולא אין לטעות מחפירה כזו סליחה וכפרה. ולא, זה לא גרנד קרו היין, זה גראן קרו, וגם לזה אין כפרה ואין מחילה, וזה כרטיס ישיר לגיהנום, בלי תחנת עצירה בדרך להבאת הסברים שיקלו על הגורל המר.
אז מה ענין הקלישוֹת? שבסוף נותרת הקלישוּת. להמנע בכל מחיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה