אש זרה/סטיבן קינג - המלצה רפה

 

כשניגשים לקרוא ספר של קינג, יודעים שניגשים לספר עם המון המון להג, המתרגם להמון דפים. זה ספר רזה יחסית, רק 455 עמודים מאוד אמריקניים לרע ולרע. קינג מתקשה ליצור אווירה בעמודים ספורים, אבל כדי לא לאבד קוראים, כבר בהתחלה הוא רומז לנו שכמה רע יהיה, אוהו כמה הוא ימתח אותנו ויוציא מאתנו גניחות פחד. למה לא סתם גניחות עונג כמו בסרט שנעשה עפ"י הנובלה  שלו "הגופה", ממנו קיבלנו את "אני והחבר'ה" המתוק, הנוגע ללב והחד-פעמי? כנראה שלענג אמריקאים פחות משתלם מלגרום לשערותיהם לזחול החוצה משורשיהן. חשבו רק על מפגש צמרת בין שני הסטפנים: צוויג וקינג. הצוויג היה מלמד את הקינג לקצץ יותר מללהג ולעייף. קינג היה עונה שככה מוכרים ספרים ביבשת בה קונים לפי משקל.

אוקיי, יוצאים לדרך.

הדרך אינה דרך לינארית באשר הכריכה האחורית מגלה הכל: אבא ואמא מקגי, שני סטודנטים הניגשים לניסויים, בשביל לשפר את תזרים המזומנים שלהם, עוברים ניסוי בו הם מוזרקים חומר האמור לגרום להם להזיות. חצי מהם אמורים לקבל הזרקת מים וחצי חומר  גורם  הזיות. לרוע מזלם שניהם מקבלים חומר ומהחתונה לא יוצאים רק ריקודים אל מול תזמורת מזרחית, יוצאת ילדה שמחשבותיה בלבד גורמות לדברים לעלות באש – פירוקינזיס קוראים לזה. ודברים עולים באש, שזה כוח נוראי. הילדה הזו לבושה ירוק ואדום, תמיד יש אדום - נכון, סטיבן? – ואוטו ירוק עוקב אחריהם. אט אט מתברר, שרצונם של החוקרים הביא למשהו מפלצתי, שיש לעצור בעדו בכל מחיר. למה מלכתחילה להתחיל?

איכשהו אנדי האב ובתו צ'ארלי (האם מתה קודם לכן) מצליחים להמשיך בדרכם עם אחד חקלאי שאולי פיקח הוא לא, טוב לב הוא כן ומבחין שאלה לא זוג שגרתי בדרך לים. הם מגיעים לביתו ולא לוקח זמן רב עד שגם סוכני ה"חברה" מגיעים גם, רק כדי לצאת משם בשן ועין כשהקטנה מצליחה להעלות אותם באש. החברה היא זו שהחלה בניסויים הנוראיים בסטודנטים ומאז השליטה בתוצרים לא היתה פשוטה.

האב והבת מצליחים לברוח לבית הסב המת, שלו בית קיץ. בבית הזה חיו כמה חודשים, ושוב נתפסו, הועברו למשרדי החברה וחדרי המחקר שלה. תקופת מה שהו שם, "שרת" בשם ג'ון, שניקה את חדרה של צ'ארלי הבת, יצר עמה קשרי ידידות והאב שהה בסמוך לחקירה גם הוא. שניהם, האב והבת לא היו בקשר כלל וכלל, אלא שבסופו של דבר הכל עלה בלהבות. זכרו את המנקה.

בסופו של דבר נסגר מעגל ועוד מעגל, כנראה כדי להתחיל את מחול האש מחדש. אם אתם סבורים שסיפרתי לכם הכל, תחשבו שוב, הציתו סיגריה וקחו כוסית. רגע, הצתת סיגריה אינה דבר בטוח כאן...

הספר הזה יצא ב-1980 ואין מיושן ממנו. כתסריט, אין מבריק ממנו לפורקן של אש ותמרות עשן, אנשים עפים באוויר, צרחות מזעזעות מכל עבר, סוסים מבועתים וזנבם בוער פורצים מהמסך. כספר, נו.

בסרט (1984) הופיעו ג'ורג' סי. סקוט, הת'ר לוקליר, דיוויד קית', דרו ברימור, מרטין שין, לואיז פלטשר... להמשיך? כנראה הלהבות לא הספיקו, היו צריכים שחקנים מפוצצים.

שטום/ג'ם לסטר - המלצה רפה

 

כשלוקחים את הספר ליד ומתחילים לקרוא, כמה וכמה דברים ניכרים מיד לעין:

1.      גודל הגופן המוגזם, כאילו לנפח את הספר בעוד כמה עמודים

2.      צורת הכתיבה הבאה לתאר משהו שאנחנו בעצם צופים בו, לא קוראים

3.      על הכריכה הקדמית כתוב "מצחיק עד דמעות" וכמובן שצריך להוציא אל מחוץ לחוק את הדבר הזה "מצחיק עד דמעות". זה לשניה לא היה מצחיק.

ואז, אתם חושבים שהכל טוב, מעניין ונעים לקריאה. לא, לא ממש. הניסיון המוגזם להיות בריטים פרימיטיבים כשמדובר בדור של הסבים עם קומקום שורק על הכיריים פשוט לא תופס, גם לא ב-2014 זמן פרסום הספר. דור הביניים, הורי הילד, עסוקים כל הזמן בעקיצות וזה מובן לנוכח חוסר מזלם עם הילד, אלא שכשזה בא כצורת כתיבה, זה סתם מעיק ושוב קורץ לצורך להופיע על המסך הקטן בכל מחיר. ועכשיו הכל כבר נאמר וכנראה לפנינו יצירה שובת לב.

אז, זהו, שלא.

אמה ובן ג'ול הם זוג, בטח עוד זוג, שחייו נהרסים כשנולד לתוכם ילד אוטיסט, לא מהסוג של איש הגשם או הרופא הטוב. סתם ילד יפה במיוחד, שובה לב ושובר לב באותה מידה. בן, האב, אלכוהוליסט מודע, מודע לכך שכל בעיותיו נפתרות בעזרת אלכוהול וגם נוצרות מזה. הוא גם יודע, כי אביו אמר לו לא פעם, ששום משימה שלקח על עצמו אי פעם, לא סיים. אמה היא עו"ד, אישה מודעת למעשיה וכנראה מעשית יותר מבעלה. אבל היא גם מסוג הנשים שכל העולם ואשתו עושים לה רע ובכוונה תחילה, וכך, משנולד ילד אוטיסט בתפקוד נמוך, יפה ככל שיהיה, הוא יושב רע על עצביה של אמו וזו בוחרת בדרך מתוחכמת ובזויה במיוחד לפרק את החבילה המשפחתית: היא מספרת לבעלה שבהפרדותם הזמנית, אך הקבועה למי ששואל, הרשות המקומית תצטרך לבוא לעזרתם ולמצוא פתרון לג'ונה הבן. מתברר שמאמצים רבים יש להשקיע וכסף רב, כדי שהרשות המקומית תסכים לממן פנימיה לבן בערך של עשרות אלפים רבות של פאונדים לשנה, עד גיל 19 לפחות. כן, העיריה רואה תועלת מול עלות ומבינה שהשקעה כזו לא תניב דבר.

בסוף מתברר שאמה ניצלה את תמימותו של בן בנוגע להשמה של ג'ונה הבן בפנימיה ופשוט פרחה לה לדרכה. בפגישות מאוחרות עם בעלה תירצה זאת בחוסר היכולת שלה להתמודד עם בן שכזה ועוד אב אלכוהוליסט, אבל איכשהו מחזיק חברה להשכרת ציוד קייטרינג לארועים. משום מה היא חשבה שתפקידה בטיפול בילד הקשה שלהם צריך להיות קל יותר ופחות תלוי בה. פקצה.

משום ההפרדות בן חוזר לגור עם אביו, המשפט כנגד הרשות המקומית יותר לדרך, גורמים רבים נכנסים לתמונה ובסוף בינגו. יש ניצחון, יש מוות, יש תגליות מסעירות ואין ספר טוב.

גם לג'ם לסטר יש בן אוטיסט. הוא סבר שהוא זה שצריך לכתוב על בן אוטיסט ולכן עינה אותנו בהתנהגות הבלתי נסבלת של בן ג'ול האלכוהוליסט, דמויות שאני לא ממש אוהב בספרים, כך גם בהיסטוריה הסודית של דונה טארט. אבל גם דמות האם דוחה, למרות שכך נוצרה בעקבות התנהגותו לכאורה של הבן הקשה.

אפילו הניסיון בגרוש להכניס מעט שואה בסיום הספר הוא אכן ניסיון בגרוש. האם אנחנו היהודים לא סבלנו מספיק?

פרפר/אנרי שרייר - המלצה חמה

 

אנרי שארְיֶיר, פרפר (פפיון, בצרפתית), עבריין קטן לכאורה ממונמרטר, פריז, מואשם בצדק או שלא בצדק, ברצח סרסור. על כך הוא משלם בעבודת פרך כשהמאסר הוא מאסר עולם. עונש כבד, כשלא ברור כלל שזה היה רצח, הריגה במקרה הטוב. ולמה פרפר? בגלל קעקוע של פרפר על חזהו.

החלק בו בילה פרפר כלוא את הזמן הרב ביותר הוא האי סן-ז'וזף, אחד משלושה איים המכונים איי הברכה, אי אחר הוא אי השדים. דרייפוס, כן? 13 שנים ארכה הכליאה עד ההמלטות הבאה. חצי מהספר מספר על הבריחות השונות והמשונות ועד שנתפס ונכלא במקום בו הבריחה כמעט בלתי אפשרית.

פרפר מנסה בכל בריחה להגיע למקום בו אין הסגרה לצרפת של שנות השלושים במאה העשרים. מצד שני, הוא רוצה להגיע למקום בו יהיו מוכנים בכלל לקלוט אסיר נמלט. למרבה הפלא, הבריחות לפה ולשם מתקבלות יפה, פרפר מבלה לא רע בכלל במקומות אליהם הוא מגיע עד להעברה הבאה, דואגים לו למזון ולבוש הולמים ומקווים עבורו לטוב.

אחד המקומות אליהם הגיע הוא מושבה של אינדיאנים, שרגל אדם לבן אולי דרכה בה, אבל זה היה המקסימום אותו עשה. למרבה הפלא, ויש הרבה פלא במקומות מהם ברח ולמקומות שהגיע אליהם (ה)פרפר, גם הפעם נרשמה הצלחה. במקרה של האינדיאנים, איכשהו סודר שהוא יגור ביניהם ולא נרשם הזמן, לא שהיה היכן ובמה לרשום, מתי הוא עוזב. כל כך יפה התקבל הבלונדיני הצעיר הזה, הלבנבן ונטול הדמיון לאיזשהו אינדיאני, שההמשך בכלל מפליא שאישה מסודרת עבורו לתמיד ומרוב קנאה גם אחותה מצטרפת, עד שבטן מכריסה לה, ויותר מאחת. האם מישהו בכלל רמז תוך כדי שליית הפנינים, עיסוקם העיקרי, הכנת הדגים על האש והעברת היום במזג אוויר נפלא ושמש חמימה על ערסל, כי פרפר צריך לנדוד הלאה? ופרפר באמת נודד, כי זה ביצר שלו, כמו ביצר של הצרעה בבדיחה עם הצפרדע. מה בדיוק עבר לו בראש מהפינוק האינסופי? אז נכון שאדם שבא מחירות, שוויון, אחווה רוצה לשוב ולקבל את החירות שלו, ולשוב לבתי המרזח של המונמרטר. אזור מפנק עם אינדיאנים טובי לב, מאות פנינים בשקית, יחסי מין חופשיים, אוכל ישר מהים ופרי מהעץ כנראה שאין בהם די. וזו בדיוק נפילה מהדבש אל הפחת. נפילה כואבת. פרפר שב אל הים, נתפס והפעם אין פתח תקווה, אין חריץ להשתחל דרכו.

ההגעה אל סן-ז'וזף מוגדרת כמקום אליו מגיעים, לא חוזרים, בטח לא נורמליים. ממש כרטיס בכיוון אחד. אחרי שהות קצרה במקום, הוא עצמו מתפלא על צרפת הליברלית ועל יכולתה ליצור כלא כל-כך ברברי. ובכל זאת, כאן פרפר כבר מוכר ויוצר לעצמו שם של "גבר" ואדם שמילה אצלו היא מילה ואתו לא מתעסקים. הכל ביושר וללא אלימות. עבודות הפרך נחשבות כאן לעבודה של שעה ביום, השאר זמן פנוי אפילו ללכת לדוג או לעסוק בתחביבים. למשל, ייצור מטבעות לזכרו של כלוא מפורסם אחד ומכירתם כמזכרות. מי הכלוא המפורסם? דרייפוס, נו. עד כדי כך זה נוח יחסית לכלא שמיד מתארגנת המחשבה כיצד בורחים מכאן, כי כך הפרפר פועל. כל עוד זה כלא, חובה לברוח ממנו. בהתחלה זה אכן טוב, מתארגנים לעזור לו, אלא שלרעתו פועלים חורשי רע וזה נגמר רע, אלים ושמונה שנות בידוד נגזרות לאחר משפט, כשארבע וחמש שנים הן גבול יכולתו של אדם לשרוד חי או חי ונורמלי. וגם כך ההפתעות לא נגמרות וההדרדרות הבריאותית המאפיינת את השוהים בבידוד, בחוסר חשיפה לשמש ומזון ירוד, כל אלה משתנים בגלל פרפר אחד, כזה היודע ליצור את השינויים אצל מפקדים קשוחים ורופאים נטולי ציוד ותרופות.

איכשהו מצליח פרפר לגרום להעברתו לאי השדים. באי הזה, הקטן בשלושה המרכיבים את איי הברכה, מתחיל שלב נוסף. פרפר יושב על הספסל עליו ישב לפניו דרייפוס ומהרהר בשמונה הפעמים בהם הצליח לברוח מכלאו. שמונה נוסף הוא גיל ילדיו עתה משתי האינדיאניות שהיוו את נשותיו באותו שבט נטול חוקים, קידמה ונאורות, ובכל זאת הם מתנהגים בצורה הטבעית ביותר, הרגועה ביותר, המהנה ביותר והאנושית ביותר. כשיש זמן, חושבים.

ואז זה מכה בו כברק. הנה האפשרות לבריחה מאי השדים, מהאי עם המוניטין הגרועים ביותר בענייני בריחה. והפרפר פורש שום כנפיו, כאותו לבנין הכרוב שלא נח לרגע במעברו ממקום למקום. זו הבריחה התשיעית ותהיה גם עשירית, אלא שלא מכלא. וכדי לא לייגע אזכיר רק שמועדון קם ונפל, גם ביצה טובענית היתה ושני סינים עם חזיר קטן המבין מנדרינית...

בסופו של דבר מוכיח פפי, כינוי חיבה, הרבה חיבה, שהזדמנות שניה מגיעה לכל אדם. בוונצואלה, לא בצרפת.

גם הסרט הוא סיפור לא קטן, זה מ-1973, אבל זה כבר סיפור אחר. שמות כבדים עפו שם כסטיב מקווין ודסטין הופמן, ואחד מכותבי התסריט הוא לא אחר מדולטון טרמבו (ג'וני שב משדה הקרב).

לרוח האדם אין כנראה קץ, גם לא כשמדובר בטייפון ובסירה המתנהגת כקליפת אגוז.

אושוויץ, עיר שלווה/פרימו לוי - המלצה רפה

 

אני מעריך מאוד את הוצאת הקיבוץ המאוחד, דרך הספריה החדשה, להחיות את כתביו של פרימו לוי המחונן. כתביו נהדרים, אבל יצירת ספרים חדשים מכתביו, כשחלק ממה שיש בהם כבר הופיע בעבר, נראה לא טוב בלשון המעטה.

במה מדובר? לאחרונה הופיעו "מקצועות של אחרים", "לילית ואחרים" ועתה "אושוויץ, עיר שלווה". כל הספרים האלה מורכבים מסיפורים קצרים, חלקם הופיעו בעבר. זה מרגיז בעיקר את מי שקרא בעיקר כל דבר שהתפרסם בשמו של לוי, אותי, למשל. לשוב ולקרוא, ובעיקר לשלם, על דברים שכבר נקראו, זה לא הוגן במיוחד.

ובכל זאת, כל ספר מאת לוי נמצא בספרייתי ואני לא מוותר אף על אחד מהם. לוי הוא לוי, כותב מחונן וסקרן ששרד את אושוויץ והביא לפנינו מראייתו המיוחדת סיפורים מעולמות שונים, מהעולם ההוא בו ניסו להכחיד עמים שלמים, ומהעולם הזה, בו יש יופי רב וגיוון אינסופי. הטבלה המחזורית, למשל, בסיס לאחד הספרים שלו.

וכך, מתוך הטבלה המחזורית, הספר, מופיעים שני סיפורים מקסימים "צריום" ו"ונדיום", ואם נוסיף עוד שני סיפורים מרשימים "מלך היהודים" ו"אושוויץ, עיר שלווה", נקבל שליש ספר ראוי. השאר לא ממש מצדיק ספר שלם ומה שנראה כמחזור סיפורים, כאמור, ליצירת ספר נוסף צנום וחסר הצדקה. כואב לי לומר את זה על פרימו לוי הדגול, אבל דווקא מה שכבר קראתי ומה שלא, הם מה שהפכו אותו לדגול כל כך ולכן לא צריך לקלקל זיכרון זה.

ואגב, מה עניין העיר השלווה באושוויץ? מתברר שעמוק לתוך המלחמה, השם אושוויץ כמעט לא אמר דבר ורבים לא הכירו אותו, בטח פחות מדכאו וטרבלינקה. היום השם הזה סמלי לכל הנורא במלחמת העולם השניה.

 

סרט עם סופיה/הרמן קוך - המלצה חמה

 

המלצות על ספר צריכות להיות הכל חוץ מהמלצות של עיתון על הכריכה הקדמית. המלצה שהיא אי-המלצה בולטת היא כזו של הניו-יורק טיימס. על כריכת הספר הזה היתה המלצה של אלסוויר (Elsevier בהולנדית). אלסוויר? מתברר שזו ההוצאה לאור המובילה בעולם בתחום המדעים המדויקים. זה חידוש ואפילו לא מרענן. איזו מן המלצה זו? אלסוויר וקוך שניהם הולנדיים, שזה כמו לשאול במבחן פסיכומטרי מה המשותף לכסא ושולחן והנבחן יאמר ששניהם מאטומים. החוצה!

אבל אני מזוכיסט ידוע והתחלתי לקרוא. לזכותי ייאמר, שלא עלה לי אגורה. הרי בחנות ספרים אני עובד ולמזלי לא בגלידריה. וכן, אני יודע ששניים מספריו אהבתי מאוד והשאר כבר לא היו קריאים. הקדמה ארוכה, אבל מתחייבת.

וככה בלי ציפיות של ממש, אבל עם זיכרון שלפחות בספרים של קוך שאהבתי, ידעתי שקוך יודע לכתוב. והוא אכן יודע לכתוב.

ניגש לעניין. סטנלי פורבס הוא במאי הולנדי עם שם שהפך לאמריקאי. לדעתו, שמו ההולנדי קשה להגייה אצל אמריקאים. עם שם אמריקאי אפשר גם לזרום טוב יותר. והיכן תהיה זרימה זו? בסרטים תיעודיים, בהם ייעודו. זהו עוד סרט פסיפס(?!) המראה נערה הולנדית המבלה חופשה באוסטרליה ובתאילנד הרחק ממכורתה. אותה נערה היא בתם של חברים, לא שחקנית מקצועית, אבל פורבס הבמאי לא הרבה לראות אותה בגדילתה וכששב לראותה והיא בת שש-עשרה, המראה שלה הכה בו בשל יופיה הלא מצוי, גם אם הוא מצוי למכביר בסקנדינביה. והנה ספוילר, לא שלי, שלו, שמשהו עומד לקרות בין הבמאי המזדקן, בן דמותו של קוך, עכשיו בן 69 (ב-2023) ובינה. אלה שבאין עלילה מספר לנו פורבס על כל מיני דברים עד שה"עלילה" נשכחת ושועטים קדימה, הרי "הוא" יודע לכתוב, ולא משנה כבר מה אמור להתפתח. אנחנו לומדים מדי פעם על עולם הקולנוע, על המחיר הלא זול שלו, מחיר שהוא לא תמיד של הסט והתלבושות.

וכך זה ממשיך וממשיך ונעשה מרתק יותר ולא פחות, קוך לא נותן הנחות לעולם הקולנוע, למפיקים, במאים ושחקנים באשר הם, ולהולנדים שהם כאן סביבו והוא כבר לא חושב שהוא כל כך אוהב להיות חלק מהם.

קוך מספר לנו מפיו של סטנלי פורבס הבמאי על פטנט של היצ'קוק להראות מטבע כלשהו בתחילת הסרט, ליצור מתח כלפיו ולא לשוב ולהראות אותו עד לסיום הסרט. כבר סיפרתי לכם בתחילת הסקירה על משהו דומה. הנה אני בוחן את ההקשבה שלכם.

כך או כך, את הספר הזה אהבתי מאוד. הוא מאוד קריא, עוסק במגוון נושאים המאפשרים לירות לכל כיוון, לפגוע ולהרוג. סוג הכתיבה החביב עלי מאוד. ניכר שהוא חזר לעצמו. כאן אני חייב לומר שעצם העובדה שאהבתי את הספר תהיה בניגוד לקוראים רבים אחרים. אבל המחשבות שלי הן מחשבות חופשיות ובגילי אני כבר לא חייב לאיש כלום. אחלה ספר.