טירת מאלוויל/רובר מרל - המלצה חמה

מעניין איך מונה גייגר, זה המודד קרינה רדיואקטיבית, משתרבב לכל סיפור של היום שאחרי, מופיע בכל דיסטופיה וגם כאן. הוא כאן ולזכותו ייאמר שהוא שולי.

רובר מרל יוצר חיבור מרתק, כשביום שאחרי נפילת פצצת הליתיום ניתן יהיה לדון בשלל נושאים, כאילו מישהו לחץ על מתג "הפעלה מחדש" נחבא. הספר נכתב ב-1972 וכוון ל-1987. איכשהו, צריך לשמור על מרחק ביטחון מהספר ההוא והשנה ההיא.

עמנואל קונט היה רק בן 10, כשנהג לשחק עם חבריו בטירת מאלוויל הסגורה והמסוכנת. אבן שנפלה הרגה תייר ומאז הטירה בחזקת סכנה. ליד הטירה חווה השייכת לדודו וכשקונט מציע לדודו לרוכש את הטירה ולהרחיב את שטח גידול הגפנים, בסמוך לעמק הרון בדרום צרפת, הדוד מסרב לשמוע לעצת הכלכלן הקטן. הכלכלן הקטן גדל, יורש לאחר תאונה של הוריו ודודו את החווה, יורש גם סכום כסף וקונה את הטירה, משפצה, מגדיל את שטחי הגפנים המשובחות ופותח בשטח הטירה חוות גידול סוסים משובחים, הנמכרים למביני דבר בסכומים גבוהים. באפריל 1987, בעודו ממלא בקבוקי יין ופוקקם מתרחש הארוע, חבריו מאז ילדותו מצויים עמו במרתף במקרה, כמו גם תומא, סטודנט העוסק בלימוד אבנים, פֶּטרוֹלוֹגיָה, הנמצא בטירה תמורת עזרה וכלכלתו על הטירה. וכך משום מקום, רעש נורא וחום פתאומי המעלה את הטמפרטורה מ-13 מעלות קבועות במרתף לכ-70 מהבילות, איש אמנם לא נפגע במרתף העמוק יחסית, אבל דבר כזה טרם חוו. כעבור ימים  מעטים עלו כולם ומעט חיות נותרו חיות כשלמזלם אין קרינה ולרוע מזלם השמים אפורים, ללא גשם, ללא שמש, קור ואפור בנשמה. הם שבעה, מנסים לשרוד איכשהו ועד מהרה הם עשרה ואת קורותיהם אנו שומעים מעטו של עמנואל קונט, בעל הטירה, ומהערותיו פה ושם ואף בסיום של תומא הסטודנט, המוסיף נקודת מבט משלו.

צרפת היא אות ומופת של הפרדת דת ומדינה. גם ביום שאחרי הסלידה של החיבור מחדש, חיבור רגשי, יש לומר, בין השניים, הדבר אינו מתקבל בברכה משום היכולת לשבש את החיים ואף לסכנם. זו נקודה אחת הנידונה בספר. נקודה שניה היא היכולת לשרוד בדומה ליום שאחרי המבול, כשיש צורך בזכרים ונקבות הן בין השורדים האנושיים והן בין חיות המשק ושורדי הטירה והעיירה הסמוכה. מהר מאוד נקבעים החזקים והחלשים, הנבונים והשוטים, הגברים והנשים, הבריאים והחולים. אין רופא, אין תרופות, אין גיוון באוכל. אבל זו צרפת ונימוס הוא נימוס. דה גול אמר וצדק – קשה להביס מדינה שיש לה ארבע מאות סוגי גבינה.

איכשהו, בדלת האחורית, הדת בכל זאת זוחלת פנימה.

והנה יום אחד הגשם שב ואתו הפחד מקרינה, שלא נמצאת. גשם זה חיים ואלה תופסים פתאום תאוצה, אלמלא פחד ממסתננים מבחוץ, המגיעים מפעם לפעם. למרות זאת, החשש משלטונו של כומר השקר בעיירה הסמוכה לה רוק מטיל פחד גדול יותר. הפחד אינו מכוחו, הרי הם בסה"כ כעשרים ובטירת מאלוויל מעט יותר מעשרה. גם לזה נמצא פתרון בחלק המותח האחרון והסוף העצוב, אבל אופטימי.

הספר הזה עוסק בנושאים רבים מזכרים רבים יותר מנקבות, מרוע האדם והנזק שבהם בזמנים אפוקליפטיים, מהפחד ממיעוט מזון, מאמצעים טכנולוגיים ששוב אינם והפחד מאובדן הידע. כסף לא קיים יותר ויש צורך באימוץ שיטות שלטון חדשות.

התרגום של אביטל ענבר דומה לזה של אהרן אמיר: שימוש במילים ארכאיות שלא לצורך, משלב שפה גבוה לבטח מהמקור והצורך להתחכם. כמה מחמם לב לגלות שגיאות טיפוסיות כמו אמונות תפלות, עמוד התווך של המתרגמים הכושלים, מילות כיבושים במובן מילות חיבה והתרפסות, אבל התרגום המילוני הפוך בהחלט, תעתק לא נכון של שם צרפתי – קאור ולא קהור השגוי. אלה אולי זוטות, אבל גם שגיאות, גם משלב גבוה מהרצוי וגם בחירה במילים הכי נידחות? אולי קריאות הבוז במקום.

ספר נפלא.

האבודים/דניאל מנדלסון - מופת

האבודים נפל קורבן לנוטות החסד. פשוט כך.

את נוטות החסד קראתי ב-2009 וזה היה לגמרי הספר המרשים שקראתי בחיי. כל כך נאחזתי בו, שהייתי חייב לקרוא משהו דומה בסיומו, שימשיך את הנושא, האזור, הדרמה. האבודים בתחילתו פשוט לא מילא את החלל שנותר אחרי נוטות החסד. הנחתיו בצד. מאז למדתי שלא קוראים ספר אחרי ספר מאותו ז'אנר/אזור/שפה אם לא רוצים איכשהו להתאכזב. 11 שנים הספר חיכה בסבלנות, פתאום הושיט ידיו וביקש בתחינה "הרם אותי". הרמתי והוא הניח ראשו על כתפי. הרגשתי שהגיע הזמן.

האבודים עוסק בסיפורם של שישה מתוך שישה מיליון. לא צריך לפרט, מיליונית. השישה הם אחי הסב מצד אמו של דניאל מנדלסון המחבר, אשתו וארבעת בנותיהם. אלה חיו בבולכוב, אז בפולין, במחוז גליציה, מאוחר יותר חלק מברית המועצות והיום באוקראינה. מתוך ששת האלפים מתושביה היהודים של בולכוב נותרו לאחר המלחמה רק 48.

כשהיה דניאל ילד קטן כבן שש, שבע, שמונה, היו המבוגרים נוהגים להזיל דמעה כל אימת שנכנס לחדר. הוא הרי דומה כל כך לשמיל, אותו שמיל היפה, שהוא ומשפחתו לא שרדו. דניאל מנדלסון, עיתונאי ופרופסור למדעי הרוח, סנטימנטליסט ללא תקנה, החליט שהוא צריך לצאת למסע בעקבות אותו שמיל. אז החל צובר פיסת מידע אחת לאחת, לראיין, לשאול כל מי שיכול היה לבוא במגע עם משפחתו בעבר, דילג כפרעוש לבולכוב, לאוסטרליה, לסקנדינביה, לישראל ושוב על פני כדור הארץ. כך יצא למסע בעקבות מותו של שמיל, עד שסרט שהכין בעקבות המסע הראשון לבולכוב הופץ באינטרנט והפך לויראלי, הגיע לאוסטרליה ומשם החלה מפולת של מידע, בעקבותיו הבין שהוא צריך ללמוד כיצד מושאי חיפושיו חיו ולא כיצד מתו. וכך, בלי אזהרה, ננעצה הסכין הראשונה בלב, כשבעמוד 187 נודע מתי מתה אחת מבנותיו של שמיל. כל כך היה ההלם גדול, שהייתי צריך להניח את הספר על לוח לבי ולאחר שניות ארוכות של נשימה מדודה לשוב אל הקריאה, כולי עדיין מזועזע.

וכך הגעתי לדיון מורבידי, שדומה לו היה גם בנוטות החסד, בעמודים 281-282, ועוד סכין ננעצה בלב בעמוד 290. ספר מכֶּה והולם וחובט. כל כך חובט והולם, שסיפורים על פעוטות שהושתקו בכרית ומתברר שנחנקו למוות, כדי לא לגלות את מחבוא ההורים, הם סיפורים שגרתיים. אבל מה עושים כשילד צריך למנוע מכלבו לנבוח? עוד סכין בלב בעמוד 307.

וכאן המקום לציין, שהספר אינו על סיפורי שואה כשלעצמו. מנדלסון בונה בחכמה ספר הבנוי משני צירים: האחד, סיפור משפחת יגר בבולכוב והשני סיפורים מהתורה – סיפורי הבגידה בין קין והבל, השקר של אברהם לפרעה בנוגע לאשתו ועוד סיפורים הבאים לחזק את סיפורו של מנדלסון עצמו, סיפור משפחתו, סיפור שואה נוסף. מרתק.

וכך, מעמוד 200 בערך, מנדלסון קופץ כפרעוש על פני כדור הארץ, כבר אמרתי, מלקט סיפורים על משפחת יגר, אבל יותר משהוא לומד דברים חדשים על היגרים, הוא לומד על המספרים עצמם ובעיקר על מה שהם מסרבים לספר. על מה שהם מסרבים הוא לומד ממרואיינים אחרים והוא מבין שלא רק שהנסתר רב מהגלוי, לפעמים הנסתר מכיל חומר נפץ ומן הראוי שלא יסופר. אלא שדברים כאלה קשה להסתיר והם כמורסה המתפוצצת ומרעילה הכל.

הספר לא פחות ממדהים. הסנטימנטליסט הבלתי נלאה מנדלסון, מיטיב לתאר בכתיבה רגישה עולמות שהיו ואינם, עולמות שעדיין ישנם וממשיכים לכאוב.

השואה היתה באמת המאורע המגה מדמם האחרון של היהודים. מאז היהודים היטיבו להתפזר על פני כדור הארץ, לדלל את עצמם, את האפשרות לפגוע בהם, להוריד פרופיל. האבודים שב ומקשר מכל קצות כנפי תבל חוטים שנפרמו, ודרך סיפור פרטי יוצא אל אומה שדיממה על פני כל אורך ההיסטריה. ההגענו אל המנוחה ואל הנחלה?

כמו שנוטות החסד היה אירוע ספרותי ולצורך כך גויס ניר רצ'קובסקי להגיש תרגום משובח, כך האבודים אף הוא אירוע ספרותי ולצורך כך קיבלנו תרגום ללא רבב של אביעד שטיר.

מופת של ספר מופת.

פריזאים/גרהם רוב - לא חובה

הספר השאפתני הזה, לתאר את היסטוריית פריז משוש חיי דרך הרפתקניה של העיר, לא ממש צלח. הוצאת כתר, יחד עם המתרגמת כרמית גיא, הוציאו מוצר קלוקל, שכנראה מראש לא יכול היה להצליח דרך צורת הכתיבה התמוהה של גרהם רובּ.

אתחיל דווקא מטעויות התעתיק, שאין להן מחילה, של כרמית גיא. כיכר וַנְדוֹם אינה וֶנְדוֹם, שדרות קפוסין הן בכלל קפוצ'ין, גני הטווילרי הם טיולרי במציאות ועוד כהנה וכהנה. יש מקומות שהיא דווקא דייקה להפליא, למי שרוצה לומר להגנתה שזהו בכלל תרגום מאנגלית. גם בתרגום מאנגלית יש לדייק בשמות בצרפתית.

לרובּ  שיטה מוזרה להתחיל כל פרק בלי לומר במי מדובר. לו היתה זו רק פיסקה אחת, ניחא. אלא שמדובר לעיתים בעמוד או שניים והקורא צריך לנחש במי מדובר עתה. מייגע. לו בזה היה מסתכם הדבר, היה אפשר לפטור את הצ(ו)רה  הזו במשיכת כתף. להוסיף חטא על פשע, מאות משפטים סתומים מהווים מילוי לפרוזה המעייפת של רוב. מדובר הרי בספר עיון. נכון שמחברי ספרים שכאלה נוטלים לעיתים חופש אמנותי למלא חללים ריקים במעט מילוי אנושי. רוב לא טוב בזה, אם הוא בכלל טוב במשהו אחר, וזה לא יוצא טוב בכלל.

בפרק על ביקורו של היטלר בפריז זה נשמע כאילו סבא היטלר בא לבקר את הנכדים והוא מתפעל מהיצירות שהביאו מהגן. בפרק על זולא הוא מדבר בעיקר על אלכסנדרין זולא, כאישה שהפעילה את בעלה ולא על הבעל, המוזכר בקושי כאחד שכתב את הסדרה המונומנטלית של עשרים ספרים (בית רוגון-מאקאר) על פריז בפרט וצרפת בכלל. וסתם כדי להישאר במחוזות הנאג'ס, אלפונס דודה מוזכר במפתח השמות בעמודים 175 ו-185, אבל בעמודים האלה ממש מוזכרת רק אשתו ז'וליה. מה נסגר, רוב?

אז כן, מרכז פומפידו מוקם על צינורותיו השנויים במחלוקת, יש גם כביש טבעת סביב פריז, ולא כרמית, אמונות אינן תפלות, כי אם טפלות.

וכך חולפים 417 עמודים מרובי להג. ברור שרובּ אוהב את פריז וכוונתו היתה על גבול המגלומניה, המובנת בהחלט כשמדובר בעיר זו. אבל מגלומניה, כמו כל הפרעה אחרת, לא תמיד מתקבלת בעין יפה.

מעבר לחומות/א. י. קרונין - המלצה

פול ברגס עומד לקבל משרה לקיץ באוניברסיטה. לשם כך עליו להציג את תעודת הלידה שלו, המוכיחה כי אינו צעיר מדי. הוא מבקש את התעודה מאמו וזו אומרת כי התעודה אינה בהישג יד. יש לחפש ואולי למצוא. התעודה אינה נמצאת במגירה הקבועה. פול מבקש מאמו לחפש וזו אומרת שתפנה לבקש העתק. בסוף היא מודה שהתעודה היתה בידה כל העת ופול נוכח לתדהמתו ששמו אינו פול ברגס, כי אם פול מאתרי. ההסבר של אמו פשוט, אך מחריד: אביו נשלח למאסר עולם בעוון רצח כשהיה ילד והיא לא רצתה ששמו של הבן ייקשר לאותו אב רוצח, לכן חזרה להשתמש בשם משפחתה עבור הבן.

השנה היא 1921 כשהאב נאסר.

פול נוסע לעיר בה אביו אסור ומתברר לו שלכלא הזה אין כניסה למבקרים. בייאושו הוא פונה לספריה המקומית, שם הוא קורא על המקרה שבו אביו הואשם באוסף העיתונים השמור. השנה היא 1936 ופול כבן 21.

כאן מתחילה דרמה משפטית-משטרתית-פוליטית. הבחירות הקרבות אינן מתירות שערוריות, פול מבקש לדעת על מה נכלא אביו, במה הואשם בדיוק ומהן העובדות. הוא מתחיל מסע לבירורן, המשטרה עוקבת אחריו ומציעה לו פעם אחר פעם באופן ידידותי-מאיים לסוג מחיפושיו ולחזור לעירו. פול מבין שיש פה הסתרה והפללה מכוונים. כסטודנט עני וחסר אמצעים, דרכו אינה קלה ולהפתעתנו יש כאלה המבקשים לסייע לו מסיבות שונות ומשונות, העיקר לפגוע ולגלות את הכוחות האדירים, מולם אין נאשם יכול לעמוד ואם הפלילו אותו, אחד גורלו. מול כוח כמו המשטרה והקטגור המאשים ורב הכוח יש להביא כוח שווה ערך, את התקשורת. כאז כן עתה.

בדרך לשחרור האב מגלה פול בזמן קצר רבות על נפש האדם, על אינטרסים נסתרים, על אהבה ועל שבירת רוח האדם. נכון, אין זה הטוב בספריו של קרונין, אבל לספר סיפור הוא בהחלט יודע, אין רגע דל והניצחון בסוף אינו מתוק ממש.

טירת הכובען/א. י. קרונין - המלצה חמה

ג'יימס ברודי הוא כובען, כלומר, בעל חנות לכובעים משובחים בעידן בו עוד חבשו כובעים בבריטניה בכלל ובסקוטלנד בפרט, בטח ב-1879. הוא סבור שהוא נצר למשפחת אצולה, אבל הזמנים הם שעשו ממנו כובען, כובען אמיד בעל טירה בקצה הרחוב בו הוא גר. לא רק שבעידן ההוא חבשו כובעים, גם טירות היו סמל, למרות שמדובר רק בבית גדול ומיוחד. אבל אמו מעידה עליו כי לאביו הוא דומה: "אותו שגעון גדלות ואותה רגישות של אבק שריפה".

בביתו ברודי סוהר למשפחתו, אדם נוקשה ומטיל אימה, מצפה מכולם לסור למרותו, אדם חמור סבר וחסר הומור ואהבה. את בנו הגדול מאתיו אינו מעריך, משום שבעיניו הוא בחור רכרוכי, ילד של אמא. את בתו הקטנה בת ה-12 הוא אוהב וקובע שזו בתו "שלו", מעריך את השקעתה הרבה בלימודים ואת פירות השקעתה. לאשתו הוא מתייחס כאילו היתה משרתת בלה, האמורה למלא את צרכיו בדייקנות קיץ וחורף, ללא טרוניה ובדיוק בצורה בה הוא אוהב את מאכליו, ניקיון בגדיו והמים החמים לתגלחתו בבוקר. הוא לא מקבל שום סטייה מנוהגיו שנים על שנים. בתו האמצעית מרי היא זו שנענשת קשות על היותה בהיריון. הוא משליך אותה מביתו ומאשים את אמה.

כל עוד חנותו משגשגת, הכל הולך למישרין, עד כמה שהכל יכול ללכת למישרין. אלא שאז הבת מרי נזרקת מהבית כשהיריונה מתגלה וזאת בליל חורף גשום ומקפיא, חברה מתחרה פותחת חנות מודרנית ליד חנותו ובנו שב מהודו, שם היה אמור לעשות חיל במשך חמש שנים ולהגמל מרכרוכיותו.

המהלומה הסופית נוגעת לבריאותה של האם, ששמה מתגלה רק בעמוד 319, כל כך היא חסרת ערך בעיני בעלה. אלא שאז מתחילה נפילתו וזו אינה פוסקת לרגע אל הסוף המר והקודר.

כספר ראשון, שהתפרסם כשהוא בן 35, קרונין הוא מספר טבעי. הוא רופא בהכשרתו, אבל נתן ידו בכתיבה מגוונת.

הספר הזה אוחז בקורא ואינו מרפה 470 עמודים צפופים בגופן קטן, חולפים ביעף. הדרמה, כדרכה בספריו, הולכת ומתעצמת וככל שהקריאה מתקדמת, השמיים מתקדרים, לא שיש שם יום בלי גשם, והספר ממשיך לטלטל את הקורא. הדיאלוגים נשכניים, סרקסטיים, נוטפי ארס. היום לבטח אין ספרים כאלה, אולי צל חיוור שלהם.

התרגום של אברהם לביוש מיושן אף שהספר יצא ב-1986 ונראה כאילו יצא יובל שנים קודם לכן.