שירת ברנדט/פרנץ ורפל - המלצה חמה

Lourdes  היא עיר לא גדולה במיוחד בדרום צרפת, שהפכה אתר עליה לרגל (החשוב ביותר בצרפת, לצד מון סן מישל) עבור נוצרים קתולים מהעולם כולו, הבאים להיטהר ולרפא את מחלותיהם במי המעיין הקדושים הנובעים ממערת מאסאביי (Massabielle). לפי האגדה ביקרה מריה הקדושה, אמו של ישו, במקום ב-1858, והתגלתה בפני נערה מקומית, ברנדט סובירו, (Bernadette Soubirous) שהפכה גם היא לקדושה מאז. במקום הוקם פסלה של הבתולה, ומאז נוהרים לכאן מאות אלפי אנשים בשנה לחזות בפסל, לגעת במים הקדושים, ולהתקרב לאלוהיהם.

האתר מלא במשלחות המביאות איתן נכים בשלבים שונים של נכות, היושבים בכסאות גלגלים ופניהם נסוכות תקווה. באים נכים מכל רחבי העולם, כל העמים, כל הצבעים, כל החוליים של המין האנושי, מיוצגים בנאמנות בלורד. כולם מקווים לנס המיוחל.

* * *

סיפורה של ברנדט

נולדה ב-1844 בלורד לבעל טחנת מים. בשנת 1854 היו במשפחתה מספר אירועים מצערים, אביה התעוור בעין אחת בתאונת עבודה, אחר כך הואשם בגניבת שני שקי קמח, בהמשך היתה בצורת קשה, בעלי תחנות רעבו ללחם, מחלת הכולירה פרצה, וברנדט חלתה, היא לא מתה אך כל חייה סבלה. כתוצאה מכל האסונות, איבדה המשפחה את כספה וביתה, ועברה לקיטון צר עם עוד משפחות.  בשל כל הצרות לא ידעה ברנדט קרוא וכתוב, היא רק ידעה לדבר בדיאלקט של לורד. בגיל 14 היא נשלחה להיות משרתת בכפר סמוך.

ב-11 בפברואר 1858, במערה ליד המעיין, התגלתה לברנדט הבתולה מריה. בהמשך היתה עוד סדרה שלמה של התגלויות. הסיפור עבר בהתחלה מפה לאוזן, מאות ואחר כך אלפים החלו לנהור למעיין כדי להתרפא, לא עבר זמן רב ובהשתדלותו של הבישוף המקומי הוכרה ההתגלות על ידי האפיפיור.

מתוך: www.tripi.co.il/Show.action?item=32784

על הסיפור הנ"ל בנה ורפל את שירת ברנדט, כשהוא (היהודי) מתאר את המאורעות שסבבו את ברנדט הנערה הפשוטה והבורה ואת הגילויים שהתגלו לה. לורד, עיירה קטנה אז, הפכה תורך זמן קצר לאתר עליה לרגל וחייה של ברנדט חוו תהפוכות רבות.

מדובר בתקופה שפשוטי העם אמנם חיים עדיין חיי דת פעילים פחות או יותר, אבל יש קדמה מסויימת. בתי הספר, לנערות לפחות, נתונים תחת עול הכנסייה. לא מצפים מבנות שתהיינה משכילות במיוחד. כן מצפים שתהיינה מועילות במשק בית וגידול ילדים. ברנדט עצמה, דוגמה לנעלה דתיה ותמימה, אפילו פתיה, מהווה את הציר עליו נסוב הסיפור.

יום קר אחד בפברואר פונות ברנדט, אחותה מרי וחברתה ז'ן אבאדי מחוץ ליישוב להביא עצים להסקה. בעוד אחותה וחברתה מחפשות ומקוששות עצי הסקה, ברנדט עצמה רואה לפתע פתאום בפתחה של מערה את דמותה של הגברת, אמו של ישו, דמות שקופה כמעט, לבושה בלבן עם חגורה בצבע תכלת ולרגליה ורדי זהב. ברנדט התמימה ממהרת לקוד קידה, להתפלל בעזרת מחרוזת התפילה וללבוש דמות אכסטטית על פניה. אין היא שומעת את חברתה ואחותה ואלה נבהלות ממראה עיניהן, כשהן עצמן אינן רואות כמובן דבר במערה. ברנדט שבה לעצמה, מבקשת בבהלה משתיים לא לומר מילה בבית, לא כל שכן, בכל מקום אחר. לא חולף יום וחצי מהעיירה לורד יודעת על כך.

למחרת שבה ברנדט אל המעלה עם מאדאם מילה, הסבורה שזו בתה המתה. לקצר סיפור ארוך, שיבה זו אל המערה גורר תהלוכות המונים של המערה, כשהגברת מבטיחה להגיע יום-יום אל המערה עם עלות השחר. עשרות אלפים מלווים את ברנדט. תוך כדי מסעי ליווי אלה, השלטונות אינם עוצמים עין. כל מי שידו מסוגלת בוחש באירוע. ראש העיר רואה את הפוטנציאל הכלכלי, הבישוף רואה את הסכנה לכנסיה, ראש המשטרה רואה את התפרעות ההמונים והמשפחה הענייה של ברנדט חוששת מניצול המצב, שמא יאמרו שברנדט ערמומית ובחרה לראות משהו שאיש אינו רואה ותוך כדי כך להציל את משפחתה מעוני. פעם אחר פעם מאיים ראש המשטרה על ברנדט, פרקליט העיר מעורב, מכתבים בהולים נשלחים לקיסר נפוליון שטוף האמונות הטפלות.

ההמונים, מצדם, רואים בכל העניין כל אחד לפי אמונתו. היותר דתיים רואים בכך נס וממהרים להשתמש במי המעיין, שנביעתו החלה פתאום. פעוט אחד אפילו נרפא מבעיות שליווהו מלידתו ושבהן טיפלה עד אז אמה של ברנדט. הילד מבריא ולראשונה בחייו מתיישב במיטתו בגיל שנתיים. אבל נס זה אין די בו. האחרים רואים בכל האירוע עניין מסקרן, מלווים את ברנדט באלפיהם וכשאין חדש הם ממהרים להעלם.

אבל לאחר 15 ימים בהם מופיעה הגברת היא נעלמת. בזמן זה ברנדט כבר תשושה לגמרי, מאושפזת, מורחקת בהסכמתה ממקום מגוריה, מטופלת היטב. אלא שהכל כמרקחה.  נציב האזור מועבר מתפקידו לתפקיד זהה, אך פחות ערך, המרחיק אותו מהארמון בפריס, מפקד המשטרה מועבר לתפקיד טוב יותר בעיר אחרת וכל מי שידו בסיפור נפגע בצורה זו או אחרת. היחידה שנשארת אדישה לכל הסיפור היא ברנדט, המבקשת מנוחה.

לאחר מס' חודשים רואים כל נוגעים בדבר כי הדרך הטובה ביותר לטפל במצב היא התעלמות מנס ההתגלות, נטישת המערה והגדר, שההמונים יטפלו בגדר ויהרסוה. אבל ההמונים, להכעיס, אינם עושים דבר.

ועדה מוקמת כדי לברר את כל עניין ההתגלות. הזמן המוקצב לועדה הוא ארבע שנים במטרה לבדוק היטב, זו הגרסה הרשמית, כשהמטרה האמיתית היא לקבור את כל העניין. אבל עניין לא נקבר ומוסדות הדת נאלצים לקבל את מעשי הנסים של המעיין וכנראה גם את התגלות הגברת.

בגיל 19 נשלחת ברנדט אל המנזר הגדול והחשוב לנזירות בנֶוֶר. במנזר היא מופקדת תחת האחות מרי תרז ווזו, המנסה בכל כוחה ליישר את ברנדט לפי הלכות המקום ולהוציא מראשה את "ההתגלויות", שמבחינתה לא היו ולא נבראו. ברנדט לא מתיישרת. הבישוף הקובע מטרב מחליט שברנדט מיוחדת היא, מונע ממנה עבודה קשה וזו מופקדת על אוצרות האמנות של המנזר, שם היא גם מפליאה ביצירת אמנות רקמה חדשה ומרהיבה.

עד גיל 35 מחזיקה ברנדט במנזר, עד למותה. 70 העמודים האחרונים מרגשים מאוד, ההתגלויות שעברו על ברנדט מוכרים רשמית, לורד הופכת לעיר חשובה מאוד והתהפוכות העוברות עליה רבות.

ספר מרתק מאוד, סיפור חיים מופלא ואישיות יוצאת דופן. ספר עם עוצמה בלתי רגילה.

המשפחה מנפולי/פרנץ ורפל - המלצה חמה

השנה היא 1924, המקום הוא נפולי, הרחוב ויה קונקורדיה ואב הבית הוא דון דומניקו פסקרלה בן ה-66. לדון דומניקו 6 ילדים, מאנונציאטה בת ה-27, עבור דרך פלצ´ידו, גרציה, לאורו, רוג´יירו ואירידה הקטנה בת ה-13. דון דומניקו מנהל בנק השקעות קטן עם שותפו וביתו הוא מבצרו.

דון דומניקו לא מרשה לאיש לחדור לביתו ואין הוא מניח לילדיו לשהות בחוץ יותר מהרגיל, כלומר לימודים לצעירים וקניות למבוגרות יותר ודי בכך. כדי לפקח עליהם ובהעדר אם, שמתה מזמן, קיים ג´וזפה הזקן, המשרת הנאמן, המשגיח על הילדים ומלשין עליהם מפעם לפעם.

בכל יום מגיע האב הביתה בחמש ואז כולם נערכים לקבל פניו, להדליק את האור, להניח לו להגיע לחדריו בשקט ולהתכונן לארוחת הערב, החוזרת על עצמה זה שנים שוב ושוב ללא שינוי משמעותי. מדי פעם מניח האב לכולם להתכנס יחד בטרקלין ולשמוע אותו שר שירה אופראית אדירה ורבת הוד ופעם בשנה הוא לוקח את כולם לפתיחת עונת האופרה.

ערב אחד מחליטים לאורו היפה בבנים וגרציה הזוהרת בבנות להמרות את פי האב וללכת לנשף במלון מפואר בנפולי. כל האחים שותפים למזימה וכשהשניים חוזרים לפנות בוקר הם מצפים לאב הזועם, שלמרבה ההפתעה כלל לא חזר הביתה וכלל אינו מודע לעבירה המהדהדת על החוק. זה בדיוק הלילה בו נחתה על האב מהלומה בדמות בוגדנותו של שותפו לעסק, העלמותו עם הכסף והעלמות עקבותיו.

מכה עסקית זו פותחת שרשרת ארועים דרמטית וארוע רודף ארוע. ילדיו של דון דומניקו מתגייסים לסייע. אין הם כלל בעלי יכולת לסייע בשום צורה. אין להם מקצוע, אין קשרים ואין שום יכולת חברתית. למרות הכל, לאורו הבן האמצעי, ובעל התושיה מכולם, מציע שהבנים ייסעו לברזיל, למושבה האיטלקית, ימצאו עבודה וישלחו את הכסף. הם אכן עושים זאת, האב מצדו מנסה לשקם את העסק וברקע נפתח סיפור אהבה בין אנגלי מסויים, המבוגר ב-25 שנים מהבת הזוהרת גרציה, וזה מסייע בסופו של דבר בדרמה הגדולה המתפתחת.

בסופה של שנה המשפחה נותרת עם טרגדיה אחת גדולה, שמשמעותה בן אחד פחות, חתן אחד חדש, מאסר ושחרור ממנו והבנה של האב עד כמה נוקשה היה, עד כמה בלתי אנושי ועד כמה הוא סבור שעשה הכל למען ילדיו, בשם האהבה כמובן.

רומן זה הקדים את שני הרומנים הגדולים שלו "ארבעים הימים של מוסה דאג" ו"שירת ברנדט". ברומן המופלא שלפנינו הוכיח ורפל את יכולתו לכתוב סיפור אנושי קטן בכישרון ענק. בדיוק הז´אנר החביב עלי.

המשפחה מנפולי הוא סיפורו של אדם נוקשה, שנוקשותו מביאה עליו בדידות נוראית, מכה של בגידה עסקית ובעקבות כך אבדן בן וכבוד, כבוד שליווה אותו כל חייו כעמוד אש. לקראת סיום, כשהעניינים פחות או יותר מסתדרים, הדמעות כבר זולגות מעצמן. ורפל מיטיב לתאר בסגנון דרמטי את קורותיה של משפחה שנחת מעטה מאוד נפלה בחיקה. אין רגע דל בתאור קורותיה של המשפחה אותה שנה, כשהיא נעה בין תקווה מעטה להמון ייאוש, והכל בשם גאוות אב. כמה נוגע ללב וכמה נפלא הסיפור הזה.

כינוס הבוגרים/פרנץ וורפל - המלצה חמה

ארנסט סבסטיאן הוא שופט מחוזי בתפקיד שופט חוקר באוסטריה, באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת. יום אחד נקלע לפניו מקרה ההופך את עולמו. אחד, אדלר, מובא בפניו באשמת רציחת זונה. באופן מקרי לגמרי מוזמן באותה עת סבסטיאן לכינוס בוגרים, פגישת מחזור של ימינו אלה.

יש השמחים ללכת למפגשים כאלה ולראות כיצד נפל דבר כמה עשרות שנים לאחר אותו גיל מתפרץ. יש כאלה המתמלאים בעתה רק לעצם המחשבה שיצטרכו לראות מישהו מעברם. יש כאלה ההולכים בשוויון נפש ויהיה אשר יהיה. גם סבסטיאן חשב לחמוק מן המפגש, אבל המארגן הנלהב לא הניח לו לחמוק. כך נפגשו להם כמה עשרות, פחות אלה שלא נמצא מקום מגוריהם וכמה שמתו במלחמה.

הערב הזה מציף פרשה מהעבר, פרשה שבה מעורב אותו אדלר שישב אצלו כנאשם ברצח הזונה רק כמה שעות לפני כן. הפרשה בה נזכר השופט החוקר היתה רק השיא למשובת נעורים בה היו מעורבים אחדים מהכיתה, שהרבו להעדר, להשתכר, לבקר במועדוני לילה ובבתי זונות הצמודים לאותם מועדונים. כל ההוללות הזו פגעה דווקא בחוליה החלשה ביותר של אותה חבורה, באדלר העני, נטול התמיכה הכספית והמשפחתית, האבוד מכולם. אותו אדלר לא היה הפחות באדם. להפך. הוא היה בחור אינטליגנטי, איש רוח של ממש, אם כי תמים ואבוד במקצת. מנגד, שותפו לאותה משובת נעורים ולאחר מכן להסתבכות בזיוף, בן של נשיא בית המשפט העליון האוסטרי, אחד האנשים החזקים במדינה, ארנסט סבסטיאן, מנסה להציל את אדלר ולשלחו למרחקים, שלא על מנת לראותו עוד.

אבל הנה חזר אדלר כנאשם וערב ההתמודדות אתו וחקירתו, כבוד השופט החוקר מעלה הכל על הכתב בליל שימורים שלאחר כינוס הבוגרים ומביא לפנינו בגוף ראשון פרשה מהעבר, כשבהווה עומדים להתמודד למחרת שני אנשים מכירים מהעבר, ואלה  יצטרכו להתמודד לא רק עם רצח של זונה, כי עם הדבר הפעוט והמציק הזה הנקרא חיים ושלדים בארון.

אבל בחיים יש לפעמים תפניות מפתיעות, ההופכות את הקערה על פיה.

ורפל הוא כותב משובח. לאחר ספרים כמו שירת ברנדט וארבעים הימים של מוסה דאג, לא ציפיתי לפחות. הכתיבה קדחתנית, הסיפור צופן תעלומה והסוף מותיר אמנם את היבט החקירה המשטרתית ללא מענה, אבל עם שאלות על מעשיהם של בני-אדם ועל המחיר שהם נאלצים לשלם, לפעמים מחיר לא פרופורציונלי בקלותו או בכבדותו.

העונג בקריאה היה גדול יותר לו לא היה התרגום כל כך פומפוזי, מיושן ולא נהיר, פרי עבודתו של ד"ר ישראל אלדד הידוע.

איך שלא יהיה, הספר מרתק.

ארבעים הימים של מוסה דאג/פרנץ ורפל - המלצה חזקה

ב-24 באפריל 1915, תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, החליטה טורקיה על מעצר 250 מנהיגים ואנשי רוח באיסטנבול. היה זה האות לתחילת השמדת העם הארמני בטורקיה. הממשל החליט להעביר מאות אלפי ארמנים ממקום מושבם העיקרי במזרח טורקיה ולהצעידם למדבריות סוריה. מדובר היה בעיקר באיכרים ארמנים, הרגילים לעבוד במקומות פוריים, בכפרים ובערים גדולות, הנשענות על סחורותיהם. מובן הדבר, כי במדבריות סוריה לא היה לארמנים שום סיכוי להשרדות, דבר אליו כיוונה ממשלת טורקיה.

מדוע החליטה הממשלה על צעד כזה? מאחר והאימפריה העות´מנית הגיעה לשלהי גדולתה והשפעתה באירופה, לאומים שונים ששכנו בתוכה רצו הגדרה עצמית. הארמנים היו מיעוט גדול, שלמעשה יישב את רוב מזרח טורקיה. אם לא די בכך, הארמנים היו נוצרים בעוד הטורקים מוסלמים. בנוסף לזאת, הארמנים היו מיעוט מפותח יחסית באוכלוסיה, מלומדים רבים ועשירים רבים יצאו ממיעוט זה, סוחרים בעלי השפעה, שידם הארוכה הגיעה לבירות אירופאיות, סייעה רבות למסחר ולתעשיה הטורקית.

אלא שגורם נוסף הפריע לטורקים: הארמנים היו בקשרים עם רוסיה וטורקיה חששה מהשפעה רוסית באזור בגלל קשר רוסי-ארמני זה. שניים וחצי מיליון הארמנים שחיו בטורקיה ב-1890 היוו גורם להחלשות האימפריה העות´מנית. אמנם רק לאחר מלחמת העולם הראשונה צורפה ארמניה לברית המועצות, אבל השורשים הלכים 30 שנה אחורה. הטורקים לא עמדו מנגד לראות את השפעתה הגוברת של רוסיה. בהחלטתה להסית את הכורדים נגד הארמנים ב-1894 עד 1896 היא גרמה למותם של בין 100,000 ל-200,000 ארמנים לאחר שאלה התקוממו כנגד הכורדים וכנגד המיסים הטורקיים.

בעקבות גיוס ארמנים לצבא הארמני הרוסי בראשית 1915 החליטה טורקיה סופית להשמיד את הארמנים.

עובדות היסטוריות אלה היוו את הבסיס לספרו של פרנץ ורפל. מוסה דאג הוא למעשה הר משה. מיקומו הגאוגרפי של הר זה הוא בצפון סוריה, לחופי הים התיכון. אזור זה הוא המקום האמיתי לסיפור הבדיוני של ההתרחשות המלווה את משפחתו של גבריאל באגראדיאן, ארמני התגורר עם אשתו הצרפתיה בפאריס וחוזר לטורקיה בעקבות מותו של אביו וירושת הונו ועסקיו הפרושים בטורקיה בפרט ואירופה בכלל.

זמן קצר לאחר הגיעו של באגראדיאן לטורקיה ולכפר הולדתו בצל מוסה דאג, מגיעים לכפרו לאסוף את הטסקרה, תעודות התנועה (למעשה, הדרכונים). בתחילה אין הדבר מדאיג במיוחד את באגראדיאן, אבל הוא בכל זאת הולך ומברר את העניין אצל ידיד אביו, המזהיר אותו מפני התפתחויות קודרות. אלה לא מאחרות להגיע ובאזורים המזרחיים של טורקיה אכן נערכים השלטונות לגרוש נרחב של הארמנים ממזרח המדינה והובלתם למדבריות סוריה, ל"יישוב מחדש". המגורשים יוצאים לדרכם בצורה מסודרת, אבל תוך ימים ספורים מתרבים המתים, המחלות והייאוש.

דבר הגירוש מגיע לכפרו של באגראדיאן בצל הר משה ומיד אופפת את המקום אווירת נכאים. באגראדיאן אינו מסכים לרוע הגזרה, מכנס את ראש הכנסיה המקומית טר הייגאסון ואת מוכתרי הכפרים. אלה יושבים על המדוכה ומחליטים בעצת באגראדיאן לעלות להר משה (מוסה דאג) ומשם להתנגד לגרוש. הצעתו מתקבלת, כמו גם מנהיגותו הצבאית. הכפרים נערכים לעליה להר לאחר שהם מקבלים מידע על היום בו יגיעו להודיע להם את בשורת הגירוש המרה.

ההערכות בהר נעשית מהר ויעיל, ההתקפות הראשונות מטעם הצבא התורכי נהדפות והחרפה לתוקפים התורכים גדולה ומביכה.

חמשת אלפים גברים, נשים וטף נערכים על מוסה דאג ומקימים תחום עיר. החיים נערכים כאילו היתה זו עיר של ממש, כשאת המנהיגות הרוחנית נוטל טר הייגאסון הכומר ואת המנהיגות הצבאית מקבל גבריאל באגראדיאן הקצין. 3 פעמים תוקפים התורכים ונהדפים. אבל החיים במוסה דאג אינם קלים ונטולי תקווה למעשה. אלא שכולם מבינים שעדיף להלחם עד טיפת הדם האחרונה מאשר למות בגירוש מחפיר, בגרירת רגליים, ברעב ומחלות.

באגראדיאן הוא מאלה המשלמים מחיר כבד על ההחלטה לעלות להר משה. המחיר הוא אישי ובא מכמה חזיתות. למרות זאת, הוא ממשיך להנהיג את היושבים על ההר, בסיוע הכומר הייגאסון, ואינו מניח לרוח האדם לשקוע ולהגיע לידי ייאוש. הר משה הוא יותר מרמז לסמליות. גבריאל באגראדיאן רואה את הארץ המובטחת, אך לא זוכה להגיע אליה.

ורפל בונה כאן סיפור רחב יריעה. התחושה המלווה את הקורא בתחילה היא שהתורכים הם אך הרעים והארמנים אך הטובים. אבל בהמשך נראה פנים נוספות הן לאלה והן לאלה. אם גם לוקחים בחשבון שהסיפור הוא בסיס למאורע אמיתי שקרה, מאורע שגרם למותם של כמעט מיליון איש, נגלה שלפנינו סיפור מהמחפירים בתולדות האנושות, סיפור שאבד בצל מלחמת העולם הראשונה, הוכחש או הוסתר ע"י התורכים והובא כסיפור לעולם בשנת 1933 ע"י ורפל.

לארמנים המשכילים, המתקדמים, אנשי העסקים היו ידידים רבים ברחבי אירופה ואף קשרים לא מעטים. אלא שמלחמת העולם הראשונה בוודאי לא סייעה להצלתם, כמו גם הנחישות של התורכים לשמור על האימפריה העות´מנית השוקעת והכוח הרוסי העולה.

ספר זה, על שני חלקיו ו-631 עמודיו הדחוסים, הוא כמעט חובת קריאה למי שמבקש ללמוד על גבורתם של מיעוטים מתקדמים, על רצחנותן של אימפריות, על גבורה אישית ועד כמה החיים עלי אדמות יכולים להיות כעלה נידף ברוח. סיום הספר מפיל תוגה גדולה על הקורא.

ספר מרתק, אפי ומתגמל ביותר.