הטנק/אסף ענברי - המלצה

במלחמת השחרור שעטו הסורים דרומה. משהגיעו דרומה לקיבוץ דגניה ושער הברזל נותר פתוח, היה זה תרגיל הסחה. שער פתוח אומר מלכודת. שער סגור אומר דריסה. אבל חמישה לוחמים שונים מבקשים את הקרדיט לעצירת הטנק והרג לוחמיו, כך שכל השיירה נעצרה והטנק לא נכנס לדגניה.

זהו סיפור המסגרת של "הטנק", אבל מהר מאוד הספר הופך לחמישה סיפורים של חמישה אנשים בשנות החמישים לחייהם, כל אחד וסיפורו הוא והרצון להנציח את פועלו בדגניה. לא שהחמישה חיים כל חייהם עם רעיון אחד בלבד המנקר במוחם, אבל ההנצחה בדגניה מתעתעת בהם. כך או כך, אנו למדים על החמישיה הזו ועל מעשיהם המשתלבים במדינה הצעירה, הקורמת עור וגידים. עד מלחמת יום כיפור אנחנו מגיעים ועד מבצע אנטבה אפילו. שני סיפורים זוכים להדגשה, זה של שלום הוכבאום וזה של בורקה בר לב. הראשון ממקימי הסילו בדגניה והשני מהפרוייקטים של סולל בונה באוגנדה, החזרה לישראל והקריאה לסייע במשא ומתן עם חוטפי המטוס של אייר פראנס לאוגנדה.

עד אמצע הספר נראה שענברי סובל מתסמונת התקליט/הדיסק/האלבום/הספר השני. הציפיות לאחר "הביתה" המופלא, השנון, הסרקסטי, מלא ההומור, יחולו גם כאן על הספר השני. היה נדמה שענברי איבד את זה. אבל ענברי לא איבד את היכולת לספר סיפור והוא מצליף כאן על ימין ועל שמאל, על הקיבוצים, על הפוליטיקה, על קטנות האדם ועל הריצה אחר כיבודים.

מאמצע הספר העניינים מתחממים, העניין עולה, אפילו שעד הסוף לא ממש ברור מי באמת עצר את טנק הרנו,  כל אחד מהם יכול להיות גיבור ישראל כזה או אחר.

החיסרון הגדול של הספר הוא ריבוי השמות. די מהר הולכים לאיבוד ביניהם, אבל בסוף באה הישועה.

אני אוהב כשהפרטי משתלב בלאומי, אני אוהב את הכתיבה של ענברי. נכון, זה לא "הביתה", אבל הספר מרתק בחלקו הגדול ומראה שגיבורים יכולים להיות לפעמים גם סתם אנשים טובים וישרים...

אנשים בדרכי/יצחק בשביס זינגר - המלצה

אנשים בדרכו של מי? בדרכו של יצחק בשביס זינגר, הכותב הצעיר, המתבגר והעלם. על שלושה פרקי חיים הוא כותב, בקטנותו בוורשה, בהמשך בבילגוריי ולבסוף בוורשה וסביבתה בחזרה.

יב"ז גדל במשפחה חסידית. אביו היה בעל היתר-הוראה, כך שהיתה לו "חצר" קטנה שפרנסה אותו, אנשים שהגיעו לקבל את עצתו, את פסק ההלכה שלו ואת פתרון הסכסוכים שהובאו לפניו. יצחק הקטן היה תמיד בסביבה, בעל עין בוחנת והיכרות עם הנפשות הפועלות מסביבת המגורים הקרובה.

בהמשך ועם השינויים התכופים בפולין והמלחמות באירופה, בהיותו בן 12 פרצה מלחמת העולם הראשונה, בעקבותיה נאלצה המשפחה לעבור לבילגוריי לקרובי משפחה. שם המחסור והצפיפות היו גדולים עוד יותר ויצחק המתבגר התקשה למצוא את מקומו.

בהמשך, כשהוא כבר אוטודידקט לא קטן, היומרות להיות סופר חשוב לא עוזבות אותו. אחיו הגדול הוא כבר סופר, אבל להתפרנס מזה הוא עדיין לא ממש מתפרנס. יצחק נע כל הזמן בין תקווה לייאוש, הוא חש שהמילה הכתובה איבדה מחשיבותה, אבל רוצה שאת המילה הכתובה שלו יקראו ויעריכו.

הספר מורכב עשרות סיפורים קצרים, אבל מקריאת כולם מצטיירת תמונה שלמה ומרתקת, כמו שרק יחידים כמותו אמונים על תורת כתיבת סיפורים קצרים וארוכים מרתקים. יופי של ספר לאחד מגדולי הכותבים האידיים.

התרגום המופתי הוא של אריה אהרוני.

שלום, פליטים! - המלצה

טוביה טננבום ניחן בחוש הומור בריא, בציניות ובסרקזם עוקצניים, והכי חשוב, ביכולת להביא סיפור מורכב לאבסורד. האבסורד מנפץ אמיתות אחת אחר השניה בקול רעם ומוציא את האוויר מהבלון בשריקה.

הסיפור פשוט מאוד הפעם, יחסית. גרמניה העשירה והגדולה במדינות אירופה, קלטה מיליוני פליטים ממדינות במצב מלחמה, במיוחד אפגניסטן וסוריה. מדוע היא עשתה זאת ועדיין עושה?

עכשיו מתגלים הפרטים ועמם האבסורד, האמיתות הנחבאות ועוד פרפראות (לקוראים הצעירים, לא מדובר בפורפרות. אופס, גם פורפרות הם לא יודעים מה זה). הפרטים הם כדלקמן: מיליוני פליטים הם אנשים רבים שהגיעו בדרכים לא דרכים, כי בים אין דרכים בדר"כ (כאן דרושה הבהרה: לגדולה במדינות אירופה אין ממש גישה לים מדרום, מכאן, שהפליטים הגיעו מתורכיה, מיוון, מצ'כיה ועוד. בזה הם עברו על החוק האירופאי, האוסר על פליט להמשיך למדינה שניה מהראשונה בה נחת). הם שילמו הרבה כסף יחסית כדי להיות בגרמניה המקסימה, השופכת כסף רב על אחזקתם, הם, בתורם, יוצאים לפעמים לגנוב, לאנוס ולפרוץ משום שהם קצת משועממים, אפשר להבין. לא כולם כמובן הם כאלה. והיכן הם גרים? הם נמצאים במקום שגרמניה הכי מבינה בזה, במחנות פליטים, בדגש על מחנות. כי סדר חייב להיות, ברור? ומה הם עושים שם? בעיקר משתעממים, אוכלים אוכל תפל וחיים בסביבה רועשת תמידית וללא פרטיות.

טוב, מספיק ללהג. למה כל כך הרבה פליטים התקבלו, מעבר להיגיון ולחוק הגרמני והאירופאי? כי הגרמנים הם נאצים. הם כמובן אומרים שהם לא, לא רוצים שיאמרו זאת עליהם, מבקשים להיות העם ההומני בתבל יותר מהשבדים הקרים רוכבי הוולוו.

טננבום, כמנהגו ובעזרת אסטרתו (האופל אסטרה שלו), נסע לערי דרום ומזרח גרמניה השונות מברלין למינכן ולהמבורג ולייפציג, יש כמה ששכחתי, אבל העיקרון ברור. הוא דיבר עם פליטים, עם מנהיגי מפלגות, עם העם ברחוב והתמונה היתה פשוטה מאוד: לאיש אין מושג איך לבלוע את הצפרדע, אבל אין בעיה שתהיינה צפרדעים רבות כאלה. רק אל תקראו לנו נאצים, אפילו שעמוק בלבנו אנחנו כאלה.

והבהרה קטנה: פליטים אינם מהגרים. למהגר ויזה ברורה, דרכון נקי וקריא, השכלה רצויה והוא מגיע לרוב עם ברכת הדרך. הפליט נפלט ממדינתו השסועה, לרוב אין עליו שום ניירת רשמית, הוא אינו בעל שום מעמד מוכר פרט למעמד פליט, הוא אינו רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, אין לו כסף והוא עולה כסף שנלקח ממערכת החינוך, הבריאות, מהמשטרה ומעיק על מערכת החוק בכלל. במעמד לא ברור, כל עוד מדינתו של הפליט במצב מלחמה, הפליט נשאר פליט ועולה כסף. לא ניתן להשיבו למדינה ממנה בא. מלחמות לוקחות זמן וכך השיקום. אבל מה לא עושים בשביל תדמית?

מימין ומשמאל נכשלו כולם בהגדרת עניין הפליטים. זהו עניין ללא הגדרות, לאיש לא ברור מה טוב ייצא מזה ועושה רושם שמדינות ערב מתמחות בהשארת אנשים במצב פליטות לעד. הרי לפחות שניים מהפליטים שראיין טננבום אמרו שהם מעכו שבפלשתין. מה הם מסניפים שם במחנות, סוג של גז חדש, שלא הורג, אבל ממסטל?

מיכאל שלי/עמוס עוז - המלצה רפה

חנה, שמיכאל הוא שלה, היא פנקסנית, תכונה נשית שהיא מין המכוערות מבין התכונות הנשיות, תכונה שאין לה אח ורע אצל גברים. ולא, אני לא שונא נשים. מה זה פנקסנית? פנקסנית היא אחת הזוכרת כל, יודעת מתי להוציא פריט מהרישום המסודר בפנקס כדי להשתמש בו כנגד בעלה, להכריעו בוויכוח, להשפילו, לחשוב עליו רעות, להצדיק עצמה בעיניה. דבר לא נשכח, אין התקדמות, אין זרימה, אין התאמה למציאות החדשה.
מיכאל שלי הוא ספר קודר, מעיק, אפל ונטול אוויר. בדברי המחבר למהדורת הכריכה הקשה 2008, מהדורת 20 הספרים הבולטים בספרות העברית, עוז מודה שאולי לא היה כותב כלל את הספר, או כותב אותו אחרת. כך או כך, יש בספר לא מעט קטעים הכתובים בזרם התודעה, רוצה לומר, למחבר לא היה מה לומר ולכן ליהג עצמו לדעת.
עוז מודה בעצמו שהכתיבה בגוף ראשון מפי דמותה של חנה היתה יכולה להיות אחרת. הרי חנה שופעת תכונות לא ממש חיוביות, הרוע שופע ממנה לעיתים, וכל זאת היא מספרת בגוף ראשון ובגלוי. מוזר.
על מה המהומה בעצם?
חנה כמעט נקעה קרסולה במדרגות ירושלים החלקלקות ומיכאל מיהר לתמוך בה ולהצילה. חנה היא גננת הלומדת לימוד לא פורמלי ספרות. מיכאל הוא תלמיד בחוג לגיאולוגיה ובסוף הספר הוא כבר כמעט דוקטור. האם זהו סיפור ישראלי מקובל נוסף של מהנדס ואשת מהנדס? לא ממש. הפנקסנית חנה זוכרת למיכאל את הצלתה, לא שחייה עמדו ממש בפני סכנה, אבל מחווה אבירית ממהרים לרשום בדפתר. מפה לשם, מנדלסון הופיע בחתונתם בתור מלחין, לא בטוח שהיה רבע עוף ובורקס, אבל הכל היה כדת וכדין, רק כדי שנישואים צולעים יצאו לדרך. מיכאל עושה חיל בלימודיו, חנה ממשיכה לעצבן בתור דמות חולנית, עוקצנית ונטולת חמלה אמיתית ורצון להבין. לא שהיא לא מבינה, הרצון לא קיים. גם שפלות רוחו של מיכאל לא תורמת, אבל למה זה מגיע לו, והוא עוד אדם חיובי כל כך?
עוז, כאמור, מרבה ללהג עצמו לדעת. כשיגדל, עדיין לא יהיה שלו ולא אפלפלד. לנובל הוא יחכה לשווא. הכתיבה שלו לא זורמת, המשפטים קצרים. לעיתים שתיים-שלוש מילים. בנוסף, משפט סתמי העוסק בצבע השמים נוסף פה ושם כמילוי.
הספר קצר הצלחה מפתיעה ועוז מספר שעם עובד לא ממש התלהבו לפרסמו. עלילה הרי אין, כך עוז. מהו סוד ההצלחה? תעלומה. רבים מספריו מושכים לקריאה, למופתיות הם לא מגיעים. גם זה לא.
מה יש בספר שמושך אש רבה כל כך? האם זה שהמסופר בו נופל על נקודות מציקות רבות כל כך בלב הקוראים, עניינים לא פתורים ומדממים? ניתוחים רבים עבר הספר, בין השאר סיפרו כי חנה היתה בת דמותה של אמו של עוז. עוז טוען כי אין הדבר כך וכי זו דמות אתה התווכח חודשים, לעיתים הוא השתלט עליה, לעיתים היא עליו. מעניין.

האי ברחוב הציפורים/אורי אורלב - המלצה

האי ברחוב הציפורים הוא ספר שואה לנוער, שואה לייט. המיקום הוא גטו ורשה, מעט אחרי המרד שפרץ שם כנגד הגרמנים. יהודים רבים נלקחים מבתיהם, ביניהם אלכס ואביו. אלכס מצליח לחמוק מבין הנלקחים ובתכנון מוקדם עם אביו, הוחלט היכן יתחבא ואילו סימנים ישאיר ליום בו אביו יחזור לחפש אחריו.

אלכס בן אחת-עשרה וחצי, ילד שלא חושש ליזום. בתים רבים נותרו ריקים והוא יודע לעבור ביניהם, לא להתפס, לאגור מזון, שמיכות ובגדים, נפט לפרימוס וספרים.

בשלב מסוים אלכס אף לא פוחד להתעמת עם חייל נאצי בסיוע האקדח שקיבל מאביו. הוא הורג את החייל ומציל שניים.

כך מחזיק אלכס מעמד חמשיה חודשים, גם אל מול החורף המקפיא, החיפושים והבוזזים. בתושיה כי רבה, אלכס אף רוכש לו "חברה". זה הצריך מצדו מעבר לצד הפולני המסוכן.

הסוף הוא סוף טוב, יחסית לתקופה ולאפשרויות.

ספר מקסים.

צילה/יהודית קציר - המלצה חמה

יהודית קציר היא נינתה הראשונה של צילה. אם מישהו מחפש את ההקשר, הנה הוא. קציר אמנם כותבת שמשפחתה של צילה, הציר הראשי לסיפור המעשה, לא נכנסה לדברי ימי המדינה, אבל דברי ימי המדינה, זו בהקמה וזו המוקמת, נכנסו אל תולדות המשפחה ואל חדר האירוח פיזית.

צילה היא בת אודסה. שם נפגעה מפרעות הנוצרים, ראשה נפגע ועינה השמאלית אבדה. אליעזר בעלה לא יכול היה להושיע לה אל מול הפורעים. משפחתה שלה לא היתה מהאמידות, שלו כן. בעלייתם לארץ ישראל, אז לא יותר מיישוב יהודי מפורז ולבטח לא מדינה של ממש, הם נדדו מיישוב ליישוב ומצאו עצמם בגדרה, באר טוביה, באר שבע, יפו, עזה(!), רמת גן והרצליה.

החלק הראשון בספר, כמאתיים עמודים של יומן שכתבה צילה, מספר על המעבר מיישוב ליישוב, על קשיי הפרנסה ועל המבנה יוצא הדופן של המשפחה. חמישה ילדים הביאה צילה לעולם לאליעזר מרגולין, האיש שבא אתה מרוסיה, אבל לחיות אתו ממש כל הזמן בישראל לא חיה, בטח לא נפשית, לרוב גם לא פיזית. דמות אחרת נכנסה במקומו, חנן, הצעיר מצילה בתשע שנים, שמילא את המקום פיזית ונפשית במקום בעלה אליעזר. הקשר ביניהם היה בל-ינותק. הוא דאג לצילה וילדיה. היא, לאורך שנותיה בישראל, דאגה להתקיים ממסעדות צמחוניות שהקימה פה ושם, ובעיקר בהקמת בתי ילדים, שם גרו ילדים שהיו זקוקים לחינוך, אוכל ונפש תומכת. לו היה החלק הראשון, כמאתיים עמודים, מתקיים בנפרד, היה בו די.

החלק השני עוסק כבר בדור המתבגר והבוגר, בעיקר חליפת מכתבים בין עמינדב לבתה של צילה, יהודית. אלה שנות השלושים בישראל. קשיי הפרנסה ניכרים ביישוב הקטן והחלש. בד בבד מוקם הבית "הגדול" של צילה ברמת גן, בית שיכיל פרדס וגינה נרחבת לילדים/נכדים.

החלק האחרון עוסק בעיקר בחנן, אדם השולט בכמה וכמה שפות, אוטודידקט שרק עם מותו של אליעזר, בעלה של צילה, זכה להצטרף רשמית למשפחה, אם כי תמיד היה שם. כמו היומן של צילה, שחנן תרגמו מיידיש לעברית, אף הוא רשם הגיגים. להבדיל, הוא לא רצה שאיש יקראם טרם מותו.

יהודית קציר יודעת לכתוב, אם כי פה תפקידה הסתכם בעיקר במילוי, בהסבר. כך או כך, הספר נהדר. קשיי המדינה שבדרך, לא דבר שצילה ומשפחתה חלמו עליו בתחילה, באים לידי ביטוי דרך התפתחותם האישית.

ספר מרתק למרות אורכו. מי שאהב את ספריה הקודמים והלא רבים של קציר, חייב לעצמו גם את הספר הזה.