כרוניקה של מוות ידוע מראש/גבריאל גרסיה מארקס - לא חובה

140 עמודים קטנים ובאריזת הקרטון המיוחדת של עם עובד מקפלים בתוכם סיפור משעמם להפליא. סנטיאגו נסאר עומד במרכז הסיפור, אם כי הוא פסיבי למדי בו. המקום הוא עיירה קטנה בקולומביה, שם נמצאים ערב רב של עדות מתורכים עד ערבים.

סנטיאגו נסאר "מואשם" ע"י אנחלה ויקאריו כאילו הוא זה שחולל אותה. ולמה זה עקרוני? זה עקרוני משום שכלה אמורה להגיע לנישואיה בבתוליה. החתן הוא עשיר והוא מגיע כמו מתוך סרט בהליכה בוטחת ואיטית, שם עינו על אנחלה ומבטיח לעצמו מראש שזו תהיה כלתו אפילו זו באה ממשפחה עניה ובלתי נחשבת.

מרגע שנודע לחתן, ביארדו סאן רומאן שמו, שכלתו אינה בתולה, הוא משיב אותה למשפחתה עוד בערב הנישואים. העיירה היא עיירה קטנה, הבושה היא בושה גדולה. מי שיוצא להלחם את בתוליה האבודים של אנחלה, אחרי ששאלו מי האשם ונאמר שזה סנטיאגו נסאר, הרבה תקווה לא נשארה לו. האחים התאומים בני ה-24 פדרו ופאבלו ויקאריו יוצאים לציד. הם מארגנים סכיני שחיטת חזירים, מודיעים לכל מי שרוצה לדעת וגם למי שלא רוצה על המעשה העתידי המתוכנן ומכאן מתגלגל סיפור של כרוניקה של מוות ידוע מראש.

יש כאלה שלא מאמינים לדברי האחים, יש כאלה המאמינים ואין בידם להושיע, יש המאמינים ומנסים לסייע לסנטיאגו נסאר. עובדה שהוא נרצח ואז מארקס מתחיל לחזור על עצמו בצורה בלתי נסבלת כשבכל פעם נוסף פרט קטן להעצים את המתח והשעמום מועצם. לכאורה, סיפור עסיסי על מקום בו כולם מכירים את כולם, האלימות לכאורה מיותרת, מי שהיה אמור למנוע את הרצח לא עשה די, אף הנרצח לא האמין שזה גורלו ואולי הרגיש לא אשם.

אני מבין את הקוראים שניסו למצוא הרים בין הצללים. אלא שהכל מפורש שם, לא מעניין, לא מתפתח ולא מסתכם לשום מסקנה. את מאה שנים של בדידות ואהבה בימי כולרה אהבתי מאוד. הסיפור הזה היה מבחינתי גם מיותר וגם מאכזב.

פרחים לגברת האריס/פול גאליקו - המלצה רפה

החברה הבריטית היא חברה מעמדית מאוד, שבאופן דמוקרטי וידוע כל אחד יודע את מקומו ושם הוא נשאר. לא שלפעמים אין פריצה ממעמד אחד לשני, הגבוה יותר, אלא שזה לא נגמר בטוב. הפעם אנחנו דווקא חוזים בפריצה מעמדית מעלה והצידה. לא, זה לא מהלך מתוחכם בשחמט, זה סיפור לא מתוחכם במיוחד, חביב בדרכו ואופייני לבריטים הנהנים מזוטות כאלה.

גב' האריס מנקה ביעילות 6-8 בתים בשבוע, לפי סדר ידוע מראש. סומכים עליה, מניחים בידה את מפתחות הבית והיא זו שקובעת אצל מי היא לא רוצה לעבוד. אז היא מניחה את המפתח בתיבת הדואר ונעלמת ברוח.

יום אחד רואה גב' האריס משהו שמשנה את חייה: שמלות של דיור מונחות בארון של אחד הבתים אותו היא מנקה והן מהממות באופן בלתי הפיך. נודע לה ששמלה כזו עולה 450 לירות אנגליות, הון קטן באותם ימים. איך משיגים סכום כזה? מהמרים ואכן זוכים בקלות בכרבע מהסכום. השאר בא מעבודה קשה של שלוש שנים, עולים למטוס ומגיעים לדיור ברחוב מונטיין בפריז. כן, זה אותו סניף דיור שכעבור ארבעה עשורים קארי ברדשו מסקס והעיר הגדולה תחליק על הרצפה ותעשה את הפדיחה של החיים.

גב' האריס מסבירה את רצונה: שמלה והיום. שמלה יש, היום בטח שלא. גם לזה נמצא פתרון בדמות דמותה המנוסה בחיים של גב' האריס והיא כבר קושרת כמה קצוות וקצוות אחרים קושרים עבור דמותה החיננית והפטפטנית. היא זוכה לשבוע מדהים מהחיים בפריז, מזווגת אנשים, מתקנת עולמות והכל באפס פוליטיקלי קורקט.

נו, והשמלה בארון מיד עם חזרתה? לא בדיוק. תצטרכו לקרוא או לראות את הסרט.

כרזת הסרט

סניף דיור ברחוב מונטיין

מיומני האחים גונקור/האחים גונקור - המלצה

ספרון זה, שגודלו הפיסי כמחצית מגודל ספר טיפוסי של עם עובד, מכל 133 עמודים מתוך יומנים המכילי בצרפתית מאות עמודים. אלה היומנים של האחים דה גונקור, כשאדמון דה גונקור הבכור, שנותר אחרי האח הצעיר שמת, היה סופר, מבקר ספרות והיסטוריון של האמנות. היומנים התחילו ב-1851 והסתיימו בשנת 1895.

הספר הזה הוקדש לעפר איילי בן קיבוץ יפעת, טייס שנפל במלחמת יום הכיפורים. לכאורה, הספר מכיל רק דגימות מזיכרונותיהם של האחים, אבל למרות הדגימות, זו אחת התקופות הפוריות בספרות הצרפתית החביבה עלי ושמחתי מאוד שספר זה נפל לידי. לא רק סופרים מוזכרים בספר, גם ציירים ופסלים כרודן. אבל מהסופרים יש לא מעט: מהמוזכרים ביותר הלא הוא פלובר, המתגורר אמנם ברואן, אך משמגיע  לפריז, הוא נפגש רבות עם האחים, כמו גם ויקטור הוגו. וכך גם סנט-בו, אלפונס דודה, טורגנייב, ז'ורז' סאנד, דימא, שאטובריאן, גוטייה, מירבו וכמובן אמיל זולא.

בנוגע לטורגנייב נאמר: "אין ספק: טורגנייב הוא איש שיחה בלתי מצוי, אך כסופר הוא פחות מן הרפוטאציה שלו... אך כאמן המתאר בני-אדם, קטן הוא, אין לו מידה מספקת של עוז בהסתכלויותיו, ואמנם ביצירותיו אין אותה קשיות-בראשית של ארצו, קשיות של מוסקבה, קשיותם של הקאזאקים...". נו, טוב.

אהבתי את הספרון הזה, שלא חידש כמעט דבר, לא בא משום מקום ולא הלך. אבל לשמוע ממקור ראשון על מישהו שאירח את כל המי ומי כחבריו הקרובים, עשה לי משהו. אחרי ככלות הכל, אין כמו הספרות הצרפתית. הייתי שמח לארח את מישל וולבק לשיחת קטרוג.

דבלינאים/ג'יימס ג'ויס - מיותר

אוסף הסיפורים הנקרא דבלינאים והעוסק כמובן בתושבי דבלין, עיר הולדתו של ג'יימס ג'ויס, מהווה את תוכן הספר הזה. קובצו כאן 15 סיפורים ולאחר קריאת שליש מהם העניין הובן. אלה נכתבו בתחילת המאה ה-20.

הסיפורים האלה עוסקים באנשים קטנים, להם עניינים שאולי אינם קטנים בעיניהם, אבל במבט מבחוץ, לא מדובר במשהו שספר יכול להתייחד בו. נכן שנער רוצה ללכת ליריד לקנות משהו לנערה שאינה נערתו והוא מאחר וכבר סגור, ונכון שנערה רוצה ללכת שבי אחר בחיר לבה ולהצטרף לביתו בבואנוס איירס כאשתו, רק שהיא פוחדת להתרחק ולהותיר את אביה לבד.

אני מסכים שלעיתים התוכן אינו חייב להיות קיצוני, רב מהפכים ומכיל תעלומות. לעיתים די בכתיבה החודרת ללב ועושה משהו לקורא. המשהו הזה נעדר מכאן. הכתיבה סתמית, נעדרת חן וברק. אין פאנץ' ליין בכל סיפור וסיפור והתחושה היא של תרגילי כתיבה מאת סופר מתחיל.

אז נכון שספר כזה יעמוד בצלו של יוליסס, המבצע תפקיד חד פעמי ונכבד של מעצור לדלת המבקשת להטרק בקול טריקה אדירה ברוח הפרצים. לא עניין של מה בכך. ונניח שמישהו היה מתייחס אל דבליאים כאל ג'ויס לייט, משהו לטעום ממני ללא חשש. גם אז האכזבה היתה רבה. אז נכון, האות מ' (מופת) מופיעה בצד הספר וזה אות אזהרה משום שפעמים רבות מ' זה סתם קיצור של מיותר.

מאה שנים של בדידות/גבריאל גרסיה מארקס - המלצה חמה

הספר הוא כמו אגדה. אגדה של ספר.

המקום הוא מקונדו, ישוב זעיר, ההופך לכפר ועיירה, ונוסד ע"י משפ' בואנדיה, אורסולה ואאורליאנו בואנדיה. מכפר קטן בשום מקום, ליד נחל צר שטוב לטבילה, באקלים טרופי מאובק, חם ומעיק, היישוב הלך וגדל, רבעיו הלכו והתגוונו, משפחת בואנדיה אף היא גדלה וכמובן השפעתה.

ההשפעה פשטה והתרחבה מעבר ליישוב וכוחו של ראש שבט בואנדיה הפך את תוארו לקולונל אאורליאנו בואנדיה. אבל עזבו שמות, באשר אלה הולכים וחוזרים על עצמם ולרגע צריך לעצור מהקריאה ולחשוב במי מדובר, אם זה אכן מה שרוצים לעשות. אם בוחרים להקשיב לאגדה, לראות כיצד דברים מתפתחים בפלא כתיבתו של גארסיה מארקס, העונג רב. ובאגדה כמו באגדה, הדברים לא תמיד מציאותיים, אבל טוב שישנם.

לא רק בני המקום ערים לקסם השורה על המקום. גם חברת הבננות מוירג'ינה, ארה"ב, ערה לפוטנציאל וזו שותלת דונמים רבים מה שמביא לשגשוג של המקום, שגשוג כלכלי ומדיני. מסילת רכבת חדשה מביאה זרים למקום, אבל גם סחורות מכל העולם. כל אלה מקדמים את מקונדו ולבסוף מביאים עליה את חורבנה, כשהמקומיים נלחמים נגד חברת הבננות הנצלנית.

הירידה לפרטים עושה עוול לספר. השמות רבים, וחסרי חשיבות כמעט, רק אם המשפחה אורסולה "מתעקשת" להמשיך לחיות ולנהל את המשפחה, גם כשהיא כבר עיוורת. רק במותה מוצאים אוצר הקבור במקום שאיש לא חשב ששם יהיה. האוצר מסמל שיבה לפאר המקום, רק לא לאורך זמן.

שני שליש מהספר קסומים, השליש האחרון קצת איטי, אבל עשרת העמודים האחרונים מסכמים את הכל ונקראים בעצב, עצב על שקיעתה של משפחה, שקיעת משפחה רבת השפעה, שמקונדו נוסדה עמה ושקעה עמה.

יופי של ספר.

ורק פניה לעם עובד: עותקים רבים מהספר כבר מצויים בידי הקוראים, אבל אין הצדקה שספר שתורגם בצורה נהדרת כל כך, יסבול משגיאות הגהה רבות כל כך. וכן, אמונות הן לעד טפלות ולא תפלות.