הזעם והגאווה/אוריאנה פלאצ'י - המלצה חמה

אוריאנה פלאצ`י, ילידת 1926, איטלקיה מטוסקנה, חשבה שכבר ראתה הכל בחיים. בתור כתבת שסיקרה מלחמות על פני כל הגלובוס, ראיינה את הבולטים באישים של המאה ה-20, ישבה בביתה בניו יורק, כשהיא עסוקה בכתיבת ספרה החדש. מסיבה לא ברורה, נבואת לב נגיד, הודלק מקלט הטלוויזיה המפריע לכתיבה בדרך כלל, רק כדי ליפול על התמונות הראשונות של הפגיעה באחד ממגדלי התאומים. גם לעיניים שראו כבר כל מוות אפשרי, התמונות הללו היו בלתי נתפסות. בעודה יוצאת מביתה נפגע המגדל השני. התוצאה, אחד המגדלים נשאב לתוך עצמו וקרס, השני פשוט נמס והתמוטט, כמעט 3000 הרוגים ישירות ועוד מאות בעקיפין במבצעי ההצלה. אנשים קופצים חופשי מהמגדלים לא כדי למות, אלא דווקא כדי להנצל. מכולם נשארה רק אבקה הדומה לאבקת קפה נמס.

בשוך המהומה החליטה פלאצ`י לגנוז את הספר עליו עבדה ומתוך זעם ואף גאווה לשבת ולכתוב מאמר לעיתון איטלקי אותו התבקשה לכתוב, מאמר שהתרחב לספר.

בדר"כ אני לא אוהב לצטט מספרים. ציטוט היכול להשמע מדהים ברגע קריאתו בספר, ברגע קריאתו מחוץ להקשר בסקירה הוא עוד שורה אחת דלה. הספר דנן מלא באפשרויות ציטוט ולו היה צריך רק מדגם, גם אז היה צריך להעתיק עמודים שלמים.

פלאצ`י כותבת מתוך זעם נורא, זעם שאין לא גבולות לא של פוליטקלי קורקט, לא של נימוס צונן, לא של כתיבה בדרך של רמיזה. הכל גלוי, מפורש, במילים הכי מעליבות ובוטות, למשל ערפאת, שלדעתה היה הומוסקסואל וטרוריסט, לא חשוב הסדר. לא רק מתוך זעם היא כותבת, אלא מתוך גאווה של היותה בת לתרבות נאורה, מתקדמת, המקדשת את זכויות הפרט (ארה"ב), בת למדינה (איטליה) בה מצויות שכיות חמדה מהנפלאות בעולם והעתיקות בעולם.

ועל מה זעמה המתפרץ, נטול הגבולות, חסר הנימוס והבוטה? בעיקר על הפוליטיקאים הרופסים של המערב, על ההליכה לקראת ה"מסכנות" של המהגרים המתדפקים על דלתות מדינות אירופה בכלל ואיטליה בפרט. הזעם הוא על החוצפה של האסלאם ודוברו בן לאדן, המבקשים להחריב את כל הנאור, הדמוקרטי, התרבותי והמתקדם.

פלאצ`י מבקשת לשים גבולות ברורים ונוקשים ולמנוע קבלת מהגרי אסלאם חדשים לאירופה וארה"ב באשר היא סבורה ואף מוכיחה שאלה טרוריסטים בפוטנציה ובפועל. היא רואה באיממים של המסגדים באירופה נושאי דרשות עם מסרים של דלות, פרימיטיביות ושנאה. היא לא מבינה איך הפוליטיקאים לא רואים זאת, אבל מבינה שזה נובע מפחד.

השנאה של פלאצ`י לאסלאם פשוט לא יודעת שובע. ספר חובה.

כוחה של תבונה/אוריאנה פלאצ'י - המלצה חמה

הספר שקדם לזה, הזעם והגאווה, נכתב מיד לאחר ההתקפה על מגדלי התאומים. הספר ההוא נכתב מתוך בהילות תוך מספר ימים. נראה שהספר עורר תגובות שכאלה, שגרמו לאוריאנה פלאצ`י לשבת ולכתבו ספר מיושב יותר, ארוך יותר ומעמיק יותר.

הספר הזה אינו פחות נזעם, אולי אפילו נזעם יותר, מעליב יותר, בוטה יותר ותוהה לאן נעלמה כוחה של התבונה, כשאנו עומדים על ספו של האסון הגדול ביותר לעולם התרבותי, המכונה העולם המערבי.

הכתיבה של פלאצ`י דוהרת, אינה מותירה אבן לא הפוכה, לא נרמזת, בוטה כבר אמרתי. הפעם היא מוליכה אותנו בשבילי ההיסטוריה, לא בנמנום המצוי בשיעורים הללו של בית הספר, כי אם בצורה הישירה המאפיינת את כתיבתה. במשך כמה עמודים היא מתארת את המסעות שעשו המוסלמים במשך אלף ומשהו שנות קיומם, בעיקר לכיוון אירופה, כשהם מותירים רק הרס אחריהם, שום ערכי תרבות כמעט, לא פילוסופיה, לא ארכיאולוגיה, מוזיקה, ספרות. כלום.

היה נדמה כאילו הם נסוגו לעשרים ומשהו המדינות שלהם ונרדמו בשמירה, אלה שהפלת השאה באירן הביאה למהפכת תרבות ועליית החומייניזם, משם לכיבוש מעודן של אירופה בדמות גלי הגירה וכיבוש מעודן פחות של הלבבות, קרי, בעזרת אימה, ובעברית: טרור.

בלשונה הלא מעודנת, בוטה, אני חוזר, פלאצ`י חובטת ומייסרת בעקרבים את הפוליטיקאים מבית (איטליה, זה הבית), מורטדלה היא מכנה את ראש הממשלה ומציינת שזה עלבון לנקניק הנפלא, ואת הפוליטיקאים באירופה, לרוב ובעיקר את הצד השמאלי, כשהיא מוכיחה כיצד ערכי השנאה של השמאל לאמריקה חוברים לערכי השנאה של האסלם לאמריקה, ומכאן לערכים המשותפים של השניים וכיצד השמאל הוא זה שהביא לזחילה של האסלאם לערי אירופה ולמה שקרה.

מה קרה?

פלאצ`י מתארת עשרות אירועי טרור מפלצתיים ידועים ומוכרים, עשרות ערים בהם קמו ערים בתוך ערים בהם ערכי האסלאם הם הקובעים, בתי ספר מלמדים עפ"י דת הקוראן (שזה רק מה שלומדים ובע"פ), ואוכלים אוכל חלאל (דומה לכשר שלנו), אין סימן לנצרות (אפילו שמדובר בפירנציה, רומא או מרסיי). אם לא מדובר בשמורה סגורה, שאפילו המשטרה לא מעזה להיכנס לשם, מדובר באזורים בהם המהגרים פשוט גרים ברחוב, משתינים ומחרבנים (בלשונה של פלאצ`י) בכנסיות המרהיבות ביותר ואיש לא מעז לצייץ בסביבתם.

לטעמה, והיא משכנעת בזה במאה אחוז, האנשים שהיו אומרים לפעול, פוליטיקאים וקובעי דעת קהל, מפחד בעיקר משכו ידם מכל מעשה, כולל שופטים רחומים. בשם שמירה על הסדר הציבורי הרשו למהגרי האסלאם פוליגמיה, עשיית צרכים בציבור, השלכת צלבים מהכיתות משום שזה מעליב איזה בן חמש יחיד בגן, התאספות המונים להרצאות של אימאמים המלהיבים לביצוע מעשי פלצות וכך הלאה.

פלאצ`י מתמללת שיחה של אח של אדם שהתפוצץ ולקח אתו עשרות חפים מפשע. האח מדבר עם אמם ומספר לה על הפיגוע. האם מאושרת. יש לה שהיד. איזה כיף. הבן מספר שבשל הפיכת אחיו, בנה, לשהיד, היא זכאית ל-8000 אירו פיצוי. הוא מבקש חצי מהכסף כי עליו להתחתן. סגרו עסקה. מזעזע.

צריך לקרוא את הספר הדוהר הזה ולהבין עד כמה אנחנו לא שם, בספר. אנחנו פשוט לא גורם בכלל. אירופה נכנעה לגמרי לאסלאם, המבקש במפורש יותר או פחות להפוך את ערש תרבות המערב לחורבן תרבות האסלאם.

נחשו למי בוחרים האירופאים להציק?

מכתב לילד אשר לא נולד/אוריאנה פאלאצ'י - המלצה חמה

אוריאנה פלאצ`י נכנסת לעורה של אם המגלה יום אחד כי הרה היא. היריון זה מדהים אותה, מכה בה, מרסק בה דברים שהיו עד יציבים ובטוחים ומכניס דברים חדשים ולא מוכרים לחייה. לא, לא מדובר רק, אם בכלל, בהקאות בוקר, בשינויים הורמונליים ומיני דברים יומיומיים שכאלה. זה לא סגנונה.

פלאצ`י מביאה בפנינו חיבור המקיף כל, מיחסי אם-ילד, יחסי אם-אב, מהי משפחה, מהי חירות, זכויות האם שאינו נשוי לאם, השעבוד המשעבד את הרך הנולד מיד עם צאתו לאוויר העולם וכך הלאה.

בגיל 45 פלאצ`י, המדברת מגרונה של אם עלומה (לא מניסיונה האישי כאשה הרה), כבר ראתה כמה וכמה דברים בחיים, יותר מאלפים אחרים. הוולד הצומח בתוכה מעורר בה תהיות לגבי הבאת ילד למין עולם שכזה, עולם שמצד אחד יש בו שחור משחור, מצד שני חיים יפים ומהנים ועם כל זאת, מי בכלל יודע מה יילד המחר, אותו מחר המקומם את האם באי ודאותו.

ככל שהילד מתפתח, האם רוצה אותו יותר. בתחילה היא חוששת שהילד יפגע בקריירה המצליחה שלה, מיחס החברה לאם חד הורית (ואסור לשכוח שהספר פורסם ב-1975 והיה מניפסט לא קל לעיכול), מהבאת ילד לעולם לא קל ולא מבטיח. אלא שאט אט היא מבינה שלעולם פוטנציאל רב ויש מקום לעוד ועוד ילדים, אחרת הכל ימות.

הסוף מפתיע, עוד קולות משמיעים דעתם, דעות לא קלות לאם קשת העורף, הדעתנית.