בלי פרחים ובלי כתרים/אודט אלינה - המלצה רפה

אודט אלינה, פעילה קומוניסטית שנולדה בצרפת ב-1910, היתה גם פעילה ברזיסטאנס הצרפתית ונתפסה בעקבות הלשנה. מהר מאוד מצאה עצמה בבירקנאו ומשם סיפור ההתרשמויות שלה במתרחש במחנה, בחברויות וכמו גם ביריבויות התמוהות.

את הספרון הקטן הזה מלווים רישומים של אלינה, המתארים את מה שסיפרה במקום הנורא הזה.

ב-20/4/1944 היא נתפסה והגיעה כעבור ימים לבירקנאו, שם שוחררה ע"י הצבא האדום ב-27/1/1945. אמנם תקופה קצרה יחסית שהחלה באביב והסתיימה בחורף הנורא שם, מסוג המקומות שגם ימים אחדים מראים את שיא הזוועות האנושיות.

הספרון הזה לא מותיר רושם מיוחד השונה מעדויות אחרות, אבל מה שכתוב בצירוף הרישומים די בו ללפות את הלב.

 

הקריירה של ניקודם דיזמה/טדיאוש דולנגה-מוסטוביץ' - המלצה

איזו אגדה מודרנית חביבה.

סיפור עלייתו, עלייתו ועלייתו של ניקודם דיזמה, רקדן, נגן מנדולינה במסבאות בווארשה, שערב מישכון חליפת הפראק שלו כמוצא אחרון לתשלום החדר בוא הוא גר, כוכב המזל מאיר לו דרכו.

עוד הוא הולך ברחוב והנה חולפת חשמלית ונער המחלק מכתבים מפילו תיקו ומכתביו מתפזרים. הוא ממהר לאוספם, אבל אחד עף החוצה. דיזמה ממהר לרוץ אחר החשמלית ולהשיב את המכתב ונכשל. המכתב הוא הזמנה לנשף, הזמנה בלי שם. הוא שומר את ההזמנה, בערב המסיבה/קוקטייל הוא לובש את הפראק, מצחצח נעליים ומתייצב למה שנראה לו הסעודה הדשנה האחרונה בה יזכה.

בעודו מסתובב בין המוזמנים, שאת איש מהם אינו מכיר והם לא מכירים אותו, והנה צלחתו עמוסה בסלט, אבל מרפקו של אחד מטיחה את צלחתו ומעיפה את הצלחת ומה שעליה. דיזמה זועם על הסלט המבוזבז וכאן מתחילה עלייתו. מיד מדובר על בעל המרפק גס הרוח, איש חברה ידוע ושנוא, ועל פלוני אחד שהעמידו במקומו תוך ציון הסלט המבוזבז.

העניין מתפרסם. לא אלאה אתכם בפרטים רבים ומיד מוצא עצמו דיזמה מנהל אחוזה של אחד קוניצקי, לימים מתברר כנוכל לא קטן בעצמו, אבל עשיר. רעיון מסוים המסתובב בין דיזמה לקוניצקי גורם לדיזמה להפוך מנושא הרעיון ליושב ראש בנק התבואה  שאותו המציא. מכאן הצלחה גדולה, ממון ומכרים רבים.

כאן עולה השאלה האם אדם הנקלע לצירוף מקרים יוצא דופן ויודע לנצל אותו, הוא אדם משכמו ומעלה באמת. ואם לא היה צירוף מקרים? ואם היה, ולא נוצל הצירוף  הזה? היה ונוצל, ועתה רק נותר לדבר על המלך הוא עירום. דיזמה ממשיך לנצל את גדולתו וכוחו רק עולה, עד כי פרסומו אף מביא לכך שסחרור כלכלי בכלכלת פולין גורם לכך שיזמינוהו להרכיב את הממשלה הבאה אף לאחר שפרש מבנק התבואה.

האם זה ייפסק?

הספר כתוב היטב ולא ברור האם הסובבים טיפשים כל כך למרות שפע תאריהם, שאין הם מבחינים שדיזמה אינו דובר שפות, אינו בקיא בהלכות עולם, לא מבין רמזים ולמעשה כלום.

 

 

בשפריר חביון/חיים סבתו - המלצה רפה

זה הרביעי שאני קורא של סבתו. את כעפעפי שחר הראשון ממנו קראתי ואהבתי כל כך בשל עידון הכתיבה המיוחדת שהמשכתי לנוספים. הנוכחי איכזב אותי במידת מה.

אם בכל ספריו האחרים כל אחד מהם סבב סביב סיפור מרכזי, הנוכחי סובב סביב אוסף סיפורי עליה לישראל מנקודת מבטם של שלושה. סבתו עצמו עלה ממצרים כילד והוא מספר גם על עליה של מישהי נוספת מטריפולי, שעבר דרך איטליה. סיפורם של אלה שהגיעו מחלב פלאי ממש.

ההתחלה של כל הסיפורים בבית מזמיל בירושלים, שם מתקבצים העולים הילדים ממדינות שונות. יש כאלה שעלו עם משפחתם וכאלה שלא זכו ומשפחתם חלקית או חסרה. שוב ושוב הם נתקלים באחות קריסטינה היעילה, החובשת את פצעיהם ואין הם יודעים מדוע היא מצטלבת כל כך הרבה ומזילה דמעה מפעם לפעם. יש החושבים שמאחוריה סוד אפל ויש הסבורים שזו שמועה.

הסיפורים, כמו שציינתי, מתחברים ונפרמים, אלה מטריפולי, מחלב, מירושלים, ממזמיל ומלחימה יחד אלה ואחרים בנפח שברמת הגולן, עד שהם נפגשים שוב בחתונה של אחד מהם וסבתו מוזמן. אז נפתחת שיחה סביב ספרו תיאום כוונות ודברים מובהרים או נותרים לוטים בערפל.

אז כן, הסיפורים לעיתים נוגעים ללב, לעיתים מופלאים כמו הבריחה מחלב והבאת ההורים של הבורחים במזימה רפואית שלא תיאמן.

בסיכומו של דבר, האוהבים של סבתו ישמחו לקרוא גם את זה, לאחרים אזהרה שזה לא הראשון להתחיל ממנו.

 

מדוע אני כותב/ג'ורג' אורוול - המלצה

 

בספרון הזה 11 פרקים/מסות, ורק כשמגיעים ל"אנגליה, אנגליה שלך", רואים את הגדולה בכתיבתו של אורוול, המתעלל במסה זו באימפריה הבריטית, רבע יקום גודלה, ולועג לכל מה שזז בה.

מאורוול קראתי כמובן את 1984 והתרשמתי פחות מההילה הקשורה לספר. קראתי את דפוק וזרוק בפריז ובלונדון וממש לא אהבתי. מחוות החיות התרשמתי מאוד ואהבתי מאוד. הספר שלפני פורסם ב-1984 ונדמה כי תורגם בשנת 1934. המתרגם הוא אפרים ברוידא והוא מצטרף לראשון בגינוי המתרגמים אהרן אמיר.

המסה הבאה היא אנטישמיות בבריטניה. הלהג היה רב, המסקנות כלום ושום דבר. הוא התפלא לגלות שהאנטישמיות עלתה דווקא עם הזמן כשיהודים ברחו מאירופה הנאצית לאנגליה, אבל איכשהו הוסכם לשמור על אש נמוכה בשנאה כלפי היהודים כשנודע מה קורה באירופה.

ואז באה המסה הגדולה על זיכרונותיו בכל הנגע להתחלת המלחמה בספרד, כשלאומנים ובהם פשיסטים נלחמים כנגד רפובליקנים ובהם השמאל הליברלי והאנרכיסטים. כך כותב אז אורוול וכמה זה נכון היום ב-2025: "כל אחד מאמין במעשי הזוועות של האויב וכופר באלו של הצד שלו, בלא לטרוח כלל בבדיקת העדויות."

"ליר, טולסטוי והשוטה" היא מסה בה טולסטוי יורד על המלך ליר בפרט ובכלל על שייקספיר. אורוול בא כמובן להגן על שייקספיר בן ארצו, ממלמל משהו על החזרה בתשובה של טולסטוי במדינה שאין לה אלוהים, על העובדה שזו אנגלית וזו רוסית, ועל העובדה שטולסטוי מתחרה על תשומת לב הקורא מול שייקספיר משל היה מאחרוני הטיקטוקרים. זניח ברובו.

וככל שהמסה הקודמת זניחה, דווקא המסה העוסקת בגנדי, אותו מנהיג פוליטי ורוחני, מרתקת. אורוול מנסה בין השיטין לאהוד את אותו צמחוני/טבעוני אדוק, שונא מלחמה ופציפיסט. באותה נשימה, הוא גם מנסה להגניב ביקורת האם שיטותיו של גנדי צלחו בהרחקת השלטון הבריטי מהודו בהתנגדות ללא שפיכת דמים. גנדי נרצח אמנם, אבל הבריטים עזבו וכיום יש יחסים טובים מאוד בין שתי המדינות.

זאת יש לדעת, אורוול  עבר מקומוניזם לסוציאליזם. בעוד הסוציאליזם בא לתקן את הקפיטליזם, הקומוניזם בא לחסל אותו. על הדרך מתחסלת גם הדמוקרטיה. וכאן באה המסה המרתקת הסופרים ולויתן, העוסקת בספרות בראי חשיבה פוליטית ואם יש אפשרות בכלל לעסוק בספרות בראי כזה. כך מתפייט לו אורוול: "ממשלות שמאליות גורמות כמעט בכל עת אכזבה לתומכיהן, משום שאפילו כאשר הרווחה שהבטיחו ניתנת להישג, דרושה תמיד תקופת מעבר לא נוחה, שעליה נאמר רק מעט קודם." וממשיך: "ביעור העוני ושחרור מעמד הפועלים מחייהם לא פחות תיעוש, אלא יותר ויותר", מין סתירה פנימית חביבה.

ועתה למסה מניעתה של ספרות. אין הרבה מ ה לומר וניתן לדלג.

הספר נקרא מדוע אני כותב וזו המסה האחרונה. אורוול יודע שהוא אדם פוליטי, סוציאליסט שניצול מהקומוניזם והוא צריך ורוצה ולהוט לכתוב על זה ועל דברים שעוברים עליו. זה התחיל בעיקרו של דבר במלחמת ספרד, שם נכנסו כמה אמיתות חדשות לחייו וישנות יצאו. אז למה הוא כותב? "כשהייתי בן שש-עשרה גיליתי לפתע את שמחת המלים בעלמא, כלומר, צליליהן וקישוריהן של מלים." אבל הוא סידר את זה יותר: א. אנוכיות גרידא. הוא רוצה להיראות חכם ולהיזכר. ב. התלהבות אסתטית. הוא אוהב טקסטים מסודרים. ג. דחף היסטורי. בחור עם חוש להיסטוריה. ד. תכלית מדינית. לכתוב כדי לשנות דברים. לו חי היום, היה שוחה ברשתות החברתיות.

בינתיים/הא ג'ין - המלצה רפה

כעשרים שנה וקצת עוברים על האחות מאננא והרופא לין קונג. הזמן הוא התחלת מהפכת התרבות בסין ועד לאחר התחלת הנורמליזציה שלאחר מהפכת התרבות.

מאננא ולין עובדים יחד בבית החולים שבעיר. היא רווקה והוא נשוי לשויו', הגרה בכפר ונבחרה לאשתו כדי שתטפל בהוריו המזדקנים. היא אכן נאמנה להוריו, רגליה קשורות עשרות שנים אחרי שהמנהג הזה כבר לא קיים בסין, וזאת כדי למצוא חן בעיני בעלה, המצוי בעיקר בעיר, לא אוהב אותה ולא רוצה שום קשר עמה. לשניהם אמנם בת בשם הוא (נשמע כמו הואה), אבל לין רוצה את מאננא והיא אותו.

השלטון דאז חדר לכל נימי חייהם של תושבי סין. כל תושב היה שייך למקום אליו היה שייך. אין מעבר סתמי ממקום למקום, אין קשרי אהבה סתמיים, אין התרועעות מחוץ לקשרי הנישואים. זה מקשה על לין ומאננא.

לין נוסע כל שנה לכפר כדי להתבזות שוב ושוב בניסיון להתגרש מאשתו ובכל פעם יש מכשול אחר, לרוב גיסו, אחי אשתו. הפעם היחידה שאפשר להתגרש ללא שום תרוץ זה חלוף 18 שנים ללא קשר וזה קורה.

מאננא כבר כבת 44 ולין 45 כשהם משוחררים ומתחתנים. כפיצוי, לין מביא את אשתו לשעבר ובתו לעיר והן מתאקלמות היטב. מנגד, למרות הנישואים המאושרים לכאורה והולדת תאומים, המצב ביניהם הולך מדרדר.

הספר מציג היטב את קשיי החיים בסין באותם ימים. אין ולו היבט אחד בחיים שהמשטר לא התערב בו. למרות זאת האהבה ניצחה, הנאהבים באים בקשרי נישואים עם מחיר לא קל. למרות הכל, הספר מנדנד לא מעט בעניין הגירושים, בזה שמאננא מוכנה לחכות לעד בלי לדעת חיי אישות מהם וכך גם לין. קראתי ספר אחר של הא ג'ין והוא היה טוב בהרבה.