יום חמישי, 30 במאי 2024

בעקבות השורשים/פרימו לוי


 

הוצאת אינאודי המפורסמת האיטלקית פנתה אל הסופרים הנודעים, המוציאים דרכה, בשנות השמונים, בבקשה להוציא אנתולוגיית ספרים המייצגת אותם. אותה הוצאה, בסיועה של הלקטורית נטליה גינצבורג, דחתה את הוצאת ספרו של לוי הזהו אדם? כשהוגש לה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. סתם פריט טריוויה.

את כל ספריו של לוי בעברית קראתי. אם נדמה שלכל סופר תדר כתיבה, התדר של לוי התיישב בדיוק על תדר הקריאה שלי. אני אוהב את הכתיבה הצנומה, המדוייקת שלו, הקולעת היטב ללב העניין, רחבת ההיקף והעניין, רוחב האופקים שלו ו... הנקודה ברורה.

מהו הספר הזה, שלוי היה היחיד נרתם למשימה ובזריזות הגיש מה שהתבקש ממנו? הספר הזה מכיל 30 פרקי ספרות שבחר לוי, המייצגים את עולם הקריאה שלו ומטבע הדברים, עולם הכתיבה שלו. בספר אין ייצוג של אף לא סופר רוסי אחד, כן של איוב, דארווין, יונתן סוויפט, תומס מאן, מרקו פולו, שלום עליכם, ת"ס אליוט, ארתור סי. קלארק ועוד רבים. שום רוסי וכן ארתור סי. קלארק. מתאים לי, בהחלט מתאים לי.

אז כן, לוי רק כותב הקדמה ומסביר מדוע בחר בקטע שצוטט. מעניין היה לשוטט בין דפי הספר ולקרוא את רוח הדברים, להכיר באופן שלא נעשה קודם סופר ולהביא מפי הכותב עצמו את עולמו הרוחני העשיר.

נדמה לכולם שלוי הוא סופר שואה וזה כמובן לא לגמרי מדויק. לוי היה אדם רחב אופקים, סקרן וכותב נלהב ומדויק. על השואה כתב כמובן את המעין טרילוגיה שלו המתחילה בהזהו אדם? וממשיכה בההפוגה ומסתיימת בספר המופת השוקעים והניצולים. בין ספריו האחרים ניתן למצוא את הטבלה המחזורית, סיפור קצר על יסודות נבחרים בטבלה.

לא קראתם משל לוי, ההפסד כולו שלכם. זה בהחלט לא הספר להתחיל אתו.  הזהו אדם? זכה השנה לתרגום חדש, לא בהכרח טוב יותר, אבל זה ספר חשוב להתחיל ממנו את ההכרה באחד הסופרים הטובים של המאה העשרים שחי חיים עשירים ומת מוות חידתי, ספק נפילה טראגית, ספק התאבדות.

יום חמישי, 23 במאי 2024

והימים לא חלפו/אלי עמיר - המלצה


 

שם הספר והימים לא חלפו. זה כאילו והיום איננו כלה? סתם מחשבה.

ולעניין.

הספר הזה בא להמשיך את מה שהוחל בתרנגול כפרות והמשיך בנער האופניים. האם די בכך לספר נוסף? אולי כן ואולי לא, אבל זה הרי

 

אלי עמיר של אהבת שאול.

 

נורי הוא כרגע חייל בחיל הקשר, הוא בקשר בלי קשר עם דיצה ואילאיל במחנה שנלר הירושלמי. מדי פעם הוא עולה להר הצופים עם המהנדס של חיל הקשר וזה ממש מסוכן משום הצלפים הירדניים. זהו שטח שעדיין לא נכבש ולמרות שהחיילות הסובבות אותו היו אולי רוצות, אבל אותן נורי עדיין לא כבש. הן שהו במיטתו, אבל ביישן שכמותו ואין סיפור. אחרי ככלות הכל זה

 

אלי עמיר של יסמין.

 

וגם השירות הצבאי נגמר והנה הלימודים באוניברסיטה העברית בחוג לערבית והיסטוריה של המזה"ת. המרצים עבשים, הערבית חצצית ולמרות שנורי עלה מעיראק, את רוב השפה שכח ועכשיו הוא לומד דווקא את זו מלפני אלף שנים. עד שבא ד"ר שמעון שמיר, הצעיר ההדור, והקפיץ את העניינים קדימה. כן, אמרתי כבר שזה

 

אלי עמיר של נער האופניים.

 

אבל ענייני הלב תופסים תאוצה ונורי מכיר את רחל היפה, המבוססת והתל-אביבית, רחל שבמאמץ קל יכולה בגילה להיות אמו, אבל נורי חושק רק בה וממנה באה הישועה, הנשיקה והאהבה הגדולה, גם הסוף הממית והמצמית. אבל אחרי שמנגבים דמעה נזכרים שזה

 

אלי עמיר של מפריח היונים, שקבעתי שזה ספר מופת, חתום וגמור.

 

לפני כעשור וחצי החלטתי להתחיל ברשימת נצח, רשימה המכילה את כל מה שקראתי מאז ועד אז, מה שזכרתי. ברשימה זו שמות ספרים שאהבתי, נטשתי וכאלה שאמנם קראתי, אבל המלצתי להמנע מהם. זו רשימה של מעל 70 עמודים וכמה אלפי ספרים. ולמה אתם צריכים לדעת על כך? משום שברשימה זו סופרים נקבצים לקבוצה משל עצמם אם הם עומדים בתנאי: ארבעה ספרים לפחות שאהבתי משלהם. אז אני גם מוסיף תמונה שלהם לצד ספריהם. ובכל זאת, מה הקשר של זה לעמיר? באותה תקופה שני סופרים עמדו בתנאי: אלי עמיר ואלזה מורנטה. כבוד. מהם התחלתי את הרשימה והיא מתעדכנת על בסיס כמעט שבועי.

אם תסתכלו בתמונת הכריכה הקדמית, דמות אישה מצויה שם. יש שיזהו מיד מי היא, אבל גם אם לא, לא יוכלו לחמוק ממנה לאורך כל הספר, והרי זו אהבתו המוזיקלית הגדולה של עמיר, אום כולת'ום. באחד מפרקי הספר תיאור מפורט על בואו לעולם של אִינְתַ עוּמרִי. הקונצרט עצמו החל בעשר בערב, הסתיים לאחר ארבע לפנות בוקר, ממנה שרה ברציפות אום כולת'ום מעל שעתיים וחצי.

יום שבת, 18 במאי 2024

אמונות שווא/דן אריאלי - המלצה רפה


 

אמונות שווא, זה שם הספר. מה גורם לאנשים הגיוניים להאמין בדברים לא הגיוניים, זו כותרת המשנה ועם זה כבר היתה לי בעיה. בעיני הגיון זו לוגיקה, הן כתרגום ובעיקר כרעיון. לטעמי, אדם הגיוני לא יכול להאמין באמונות לא הגיוניות. כך אני מאמין ואני אדם הגיוני. תאמרו בוודאי שאנשים דתיים מאמינים באלוה כלשהו וביניהם ניתן למצוא אנשים הגיוניים להפליא. הם אולי הגיוניים באשר לשאר אמונותיהם, בנוגע לאלוהים, נו.

אריאלי פנה לעסוק בספר לאחר שנתקל אישית בהתקפה על עבודתו ורעיונותיו. התקפות מרושעות, זדוניות, ולהתמודד איתן היה כמו להתמודד עם קיר. מכאן הוא פנה לחקור את מה שלדעתו מוביל אנשים הגיוניים להאמין באמונות שווא. נראה  מה יש לו לומר כחוקר במדעי החברה ובעיקר לאור שתי תקופות גבה-גליות: הקורונה וה-7 באוקטובר. הראשונה נתפסת כתקופה של המצאת וירוס לצורך דילול אוכלוסיית העולם והשניה מובילה את היקום לשנאה תהומית אל מי שנתפס כקורבן האולטימטיבי, לפחות מהצד שלנו.

ואז אריאל מתחיל להוביל אותנו לאמון וחוסר אמון. כשיש אמון, הכל טוב. אלא כשחוסר אמון נוצר פתאום זה מוביל לעוד חוסר אמון ומכאן להפיכה לשוואי, אחד המאמין באמונות שווא. אחת הדוגמאות הבולטות לאמון זה האמון בכסף, יותר מדויק, באותן פיסות נייר העוברות מיד ליד ומשמשות לקבלת סחורות ושירותים. עד כמה שלא ייאמן, הנה אמון במיטבו. מעניין שזה שהבנקים שוחטים אותנו בריביות על המינוס ועל הלוואות, זה עובר בריטון קטן והבנה שכך פועל העולם ו... נקסט.

וכך ממשיך הספר, לא אלאה אתכם, בארבעה פרקים הבאים לתאר התפתחות של שוואות. מייגע כמו קריאת כל מחקר חברתי. אני יודע, הייתי שם. ואז, בחלק המעניין המגיע לרשתות החברתיות, פתאום אריאלי משתתק ואין לו ממש מה לומר על זה. הלו? פייסבוק, אינסטה ובעיקר הטיקטוק הפרטי שיש לכל אחד בנייד, כן פרטי. ואסביר. הטיקטוק (הפרטי) בנוי על גבי אלגוריתם. עזבו מהסבר טכני, אבל הרעיון הוא שככל שתתנו יותר לייקים לסרטון זה או אחר שעניין אתכם או תעקבו אחר יוצר הסרטון, תקבלו עוד מאותו דבר, לכן פרטי לכם. רציתם מתכון לפיצה? פתאום לא תדעו מהיכן הטוב הזה הגיע אליכם בדמות עשרות מתכונים, לא בהכרח ברצף, לא בהכרח מחשיד. ומכאן בדיוק ים השנאה לאחר השביעי באוקטובר, שנאה בלתי מובנת, בכמות ואיכות מפלצתית. שונאים יש הרבה, קל להדליק אותם והאלגוריתם כבר ייצור את האמונה המתאימה.

אריאלי היה מעורב בייעוץ ממשלתי בזמן הקורונה, בעיקר בדחיפה להשתמש במסיכות דרך העידוד לא לפגוע באחרים, יותר מלא להפגע בעצמנו. מכאן הוא ממשיך לספר על השנאה כלפיו ועל אמונת ההבל בדבר תופעות הלוואי של החיסונים.

אז ככה:

פייזר אכן מודה בחצי פה בעניין תופעות הלוואי.

אם על ספר כתוב שהוא ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, השיבו אותו למדף.

אם תרופה מתגאה בקבלת אישור ה-FDA, זכרו שה-FDA אישרו גם את הממתיק המלאכותי המזיק אספרטיים והזהרו מאוד.

בדקו אותי.

יום שלישי, 14 במאי 2024

הפסגה/אהרן אפלפלד - המלצה


 

אני קורא סדרתי. 15 ספרים של אוסטר, 20 של מורקמי, 17 של צוויג, 11 של פרימו לוי, 10 של מאיר שלו ועד עתה 34 של אפלפלד. הבנתם את הרעיון. כשאפלד נפטר לפני חמש שנים ב-2019, החלטתי לא לקרוא את ספרו האחרון משום שהביקורות לא החמיאו לו ורציתי לשמור על הזיכרון המתוק. אבל זה הציק לי והחלטתי כן לקרוא ולסגור מעגל.

לוטה, שחקנית מזדקנת יהודיה מגיעה לפסגה. לא, לא לפסגה האמנותית שלה, לפסגת ההר, מקום בו ניתן לגור ב-1937 הרחק מההמון הסואן. ללוטה תמיד ניתנו תפקידי משנה קטנים ותמיד שכנעו אותה שאין תפקיד קטן, יש תפקיד שמבוצע רע. היא אכן השתכנעה והתפרנסה איכשהו מזה. ללוטה בת והיא נפרדת ממנה ועולה להר, לאכסניה בה מתגוררים כעשרים יהודית תחת חסותו המיטיבה של באלאבן.

בנובלה זו אפלפלד בא משום מה בחשבון עם אופיו של היהודי. זהו לא אופי של אדם נועז וחדשן. זהו אופי של אנשים העושים חשבונות קטנוניים, אנשים המרבים לרטון, להתכופף, להות מובלים ולא מובילים. מאחורי אפלפלד עשרות ספרים ודווקא באחרון שלו הוא סוגר חשבון, שכנראה רצה לסגור מזמן.

אבל בפסגה גרים אנשים שהחיים לא תמיד היטיבו עמם, וגם אם כן, הרי עתה ב-1937, אירופה כבר אינה מקום נעים ליהודיה והם צריכים להתרחק מחברת אנשים. בתה של לוטה נשואה לאוסטרי נוצרי, אדם קשה ובלתי מתפשר.

אבל לא הסיפור הוא העיקר כאן, ההגשה האפלפלדית הידועה כן. השפה פשוט מרהיבה והדברים שנאמרים נוגעים ללב. אז כן, 35 ספרים קראתי משל אפלפלד עד עתה, יותר מכל סופר אחר וזה לגמרי מובן. אין שני להגשה שלו, כנאמר, ואיני מוצא מי שימלא מקומו. הרי גם מאיר שלו כבר לא מתהלך במקומותינו, אף לא אוסטר.

צלו של רוזנדורף/נתן שחם - המלצה חמה


 

רביעיית רוזנדורף הוא הספר הראשון מבין שני אלה. בספר הראשון, כזכור, דובר על רביעיית מיתרים, נגנים עולים מגרמניה. אלה ניגנו בתל-אביב בשנות השלושים של המאה הקודמת. הספר מסופר דרך עיניו של כל אחד מחברי הרביעיה והפרק החותם הוא הפרק החמישי, הפרק של אגון לוונטל, סופר יהודי גמרני העוקב אחר הרביעיה.

בצלו של רוזנדורף, המסתיים ב-1975, העניינים ממשיכים, בעיקר בין אגון לוונטל ובין בנו של רוזנדורף, ארנון, ודמות נוספת. אם בספר הראשון ההתרחשויות הן בעיקר טרום מלחמת העולם השניה, כאן ההתרחשויות הן בעיקר על רקע ההתחשבנות האישית של כל דמות עם גרמניה שלאחר מלחמת העולם השניה.

אם הספר הראשון הוא הברקה, הספר שלפנינו הוא המשכו המרתק עד מאוד. למרות שאין זה ספר מתח, הוא נקרא במתח על רקע ההתפתחויות המעניינות והסודות המתגלים מתחת לכל אבן.

אם בספר הראשון נתן שחם מספר את סיפורה של הרביעיה והמוסיקה שלה, בשני הוא מספר בעיקר את סיפורם של הדמויות על רקע ההתרחשויות שלאחר המלחמה והדבר נעשה באותה מידה של כישרון.

ספר חובה לכל קורא החלק הראשון ושני הספרים חובה לכל חובב קריאה. יוצא מן הכלל.