שרף/אנה ריל - המלצה רפה

 

שְׂרָף הוא ספר העוסק במה שהסקנדינבים אוהבים: לעשות דברים לא נחמדים משום שיש הרבה שטח, מעט אוכלוסיה, מעט אור והרבה פרטיות. בישראל זה לא היה עובד משום ש: "איפה דויד, מה שלומו? התחתן? כמה ילדים? איפה עובד? כמה מרוויח? איפה גר?" מבינים? אין פרטיות.

ינס הורדר יורש את עסק העצים והנגרות של אביו. אחיו הגדול מוגנס מחליט לפרוש, עוזב ושולח כסף כל חודש הביתה מעיסוקו החדש. ינס נותר עם אמו, המתקשה במלאכותיה, מבקשת עזרה וזו מגיעה בדמותה של מריה, שעד מהרה מוצאת עצמה בהריון ונשואה לינס. בלידת התאומים השמחה רבה, אבל קרל התאום לא שורד משום מה, ליב נותרת והיא הבת של אבא.

בינתיים האם היפה הולכת ומשמינה ועד מהרה מיטתה היא מקום מגוריה והמקום בו היא אוכלת והרבה. האם עוברת לגור אצל קרובה, חוזרת וזה לא מביא לתוצאות רצויות של ביקור סבתא.

כדי למנוע מליב בת השבע לבקר בבית הספר "הורגים" גם אותה ומעלימים אותה מעין הרשויות.

בעם עובד יצאו מגדרם וכינו את הספר מותחן אפל ומסעיר. שינסו שוב להגדיר משום שזה סיפור מוזר בלבד, משהו שיכול לקרות מבדידות, מאור לא מספיק, משיבוש הדעת או ממוצא סקנדינבי.

כתוב שזה גם סיפור על הצד האפל של האהבה. אולי. מדובר בסיפור בינוני וסתמי ועם עובד נתלית באילנות גבוהים, בהם אין היא רגילה להיות.

אהבה עד כלות/דוד פוגל, עדה נדלר-פוגל - המלצה רפה

 

ספר זה הוא, איך לומר, מעין סיכום חליפת המכתבים בין המשורר והסופר דוד פוגל ורעייתו השניה, עדה נדלר-פוגל. בכ-400 עמודים פרופ' דן לאור וד"ר רחל סטפק מסכמים את כל המכתבים שהוחלפו בין הזוג החל ב-1925 ועד 1940, כולל המוני הערות.

דוד פוגל פגש את עדה בבית ההבראה מראנו, כששניהם סובלים משחפת. הוא נשוי ופרוד, היא מאורסת ונפרדת מארוסה זה שמונה שנים. הם שבים ונפגשים, שבים ונפרדים, תמיד בחיסרון כיס, לא יכולים לקיים בית משותף של ממש. הוא מקווה להשתלב בזרם האמנים המתעצם בפריז, היא לא מוצאת מקומה שם, אולי בשל השפה, בטוח בשל חוסר היכולת הכלכלית.

הבת, תמרה, שנולדה להם, גדלה לא אצל אחד מהם, אבל דוד פוגש אותה פעם בשבוע. חלופת המכתבים נשמרה אצל הבת ונמסרה לנ"ל לשם עריכת הספר.

לא ברור מה הטעם בספר בו יש סיכום מפורט של כמאה עמודים הנוגע לתוכן המכתבים ולאחר מכן מובאים המכתבים עצמם, רובם בנוסח אני אוהב, אני מתגעגעת וכך הלאה. השמות בגרמנית מובאים כהלכתם, וכדרכם בקודש של הכותבים הישראליים, יהיה תוארם האקדמי אשר יהיה, תעתיק השמות הצרפתיים לעברית מקומם. אין מילה מתאימה יותר. יהיה תוארם אשר יהא, אף תירוץ לא מתקבל.

הספר הזה הוא כנראה חלק מסדרה, אחרים כמותו לא ראיתי, והתמיהה לגבי צורתו ועריכתו נפתרת בקלות: האשם העיקרי הוא, מי אם לא, יגאל שוורץ, שידו הארוכה במעל.

לפוגל שמורה פינה חמה בלבי ורק משום כך נפלתי בפח.

הדס בקצה הלילה/גלי מיר-תיבון - להמנע

 

עם עובד, לא בפעם הראשונה אני אומר זאת, הלכו לאיבוד. הפעם האחרונה שקראתי משהו ראוי משל מישהו המפרסם אצלם קבוע היה מסע דילוגים של באר. גם זה לא היה בסדרת ספרייה לעם. הספר הנוכחי מורה סופית על אובדן דרך של עם עובד. גם ההמלצה המשונה של מאיר שלו בכריכה האחורית לא היתה במקומה. בכלל בכלל לא. לא רוצה לרדת לרמה של כמה שילמו לו עבור ההמלצה. שמו לא היה אמור להופיע שם, בטח לא עבור ספר לא ראוי זה.

הדס בקצה הלילה הוא מעט מסיפורה האמיתי של הדסה למפל, ששילמה בחייה על הניסיון לכבוש את הדרך מלטרון לירושלים. זה רק תרוץ לספר, שתחילתו בקריאתה הנואשת לעזרה של הדס הקשרית, שהיא גם עולה חדשה וגם מחכה  לאמה ואחותה לעלות מאירופה, שאיכשהו מצאה עצמה בקרב הנואש בלטרון ונותרה לבדה בזחל"ם.

זהו גם סיפורו של נתן החייל, שמנסה לאתר אותה, לשוב ולראות אותה ובדקה התשעים מאבד אותה איכשהו. היא אוהבת אותו, הוא אותה והמלחמה, הו המלחמה, מפרידה כידוע בקשיחות בין אוהבים. אלא שגם גבי אוהב אותה, אותו גבי שהיה איתה בקורס קשרים והיא רואה בו רק מכר ולעיתים גם שליח עבורה.

אמו של נתן רואה בנתן שליח גם כן, שידבר על לב החיילים שעמו להניח לערביי הכפר השכן שלהם. אמנם כעת מלחמה, מלחמה על המדינה החדשה, אבל אלה שכנים טובים.

הספר מכיל כ-240 עמודים, להגני, מנסה לעיתים לרקוד על כמה חתונות, כמו צבא סדיר מול הפלמ"חניקים הפרועים, כמו ערבים טובים וערבים רעים כמו הליגיון הירדני. גלי  מיר-תיבון בהחלט לא יודעת לשחק במגרש של הגדולים, לא לספר את הסיפור של המלחמה ההיא, לא לספר סיפור אהבה כהלכתו, לא סיפור של יושבי ארץ מקדמת דנא. במכה אחת ניסו להביא את התותח הכי כבד בישראל, הכי מדויק והכי משכנע, את מאיר שלו, שיישר את ההדורים.

כישלון מחפיר בכל קנה מידה.

לעם עובד ולספרייה לעם יצא שם. השם הולם ומתעמעם, הספר הזה היה כנראה כיבוי מאורות כללי. מישהו צריך לתת את הדין על כך.

כי אני אוהב אותך/גיום מוסו - להמנע

שני חברים הלכו בדרך, בים בם בום.

אחד קיבל מכה בברך, בים בם בום.

לאחד קוראים קונור ולאחר מארק. קונור בן ה-15 רק רצה שקט כשהכין שיעורים, וישב מאחורי מכולת אשפה בחצרו בשיקגו. שני ערסים רק רצו לשרוף אותו ושרפו. השיקום היה ארוך, הוא נקם ויחד עם חברו מארק והכסף שהשיג ובגדול, הלכו ללמוד בניו-יורק. יצאו פסיכיאטרים. שיהיה.

גיום מוסו הוא סופר פורה והספר הזה הוא אחד המוקדמים שלו, שבזמורה ביתן כנרת מישהו נזכר בקיומו והחליט לעשות ממנו קופה נאה. מוסו הוא סופר פופולרי של ספרים ירודים, וזה לא שונה מהם. כשמוסו כותב הוא משתמש בקופסה דמיונית המכילה קלישאות לרוב (צריך לומר קלישות ברבים): שיקגו וניו-יורק, אסטון מרטין לרכב פאר של הדמות הראשית, ב. מ. וו. קופה כרכב שכור, בתי פאר או שכונות עוני מנוול, פסיכיאטר עטור תהילה או שוער לילה בבית ספר. הבדלים הרי עושים ספרים.

קונור ומארק חברים בנפש, אבל בתו של מארק (החלטתי שזה יהיה כריס מרטין מקולדפליי, בסדרה שלא תהיה) נעלמת יום אחד ומארק פשוט יורד מהפסים. אשתו הכנרת המפורסמת נותרת לבד בחייה עד שיום אחד יש תקווה לילדה שנעלמה ומארק חוזר.

בסיפור מקביל קיימת גם אליסון, בתו של מיליונר, אחת שיש לה פה ג'ורה ויכולת ספיגת אלכוהול של אין-לי-דימוי-מתאים. לא שהספיגה לא גורמת הנזקים. כדי להעשיר את הסיפור הדל להפליא, נקבל לקדמת הבמה את איווי, שבשל שחיתות רופא מסויים אמה ירדה בשדירוג הממתינים להשתלת כבד ומתה. איווי בדרכה להרוג אותו.

מוסו מתחנן שלא נגלה לחברים שלנו מה הסוף. אין לי חברים ואני בן אדם שתמיד מגלה הכל, כי אני לא עומד בכאבים. בסוף, אם כן, הכל מהיר, לא הגיוני, לא מתקבל על הדעת ומתאים בהחלט לרוח הסופים של  מוסו. גיליתי כי אין לי אופי ואני לא רוצה נפילה כואבת נוספת. זה תמיד מרעיש.

ועכשיו לתרגום של שי סנדיק מצרפתית. תגידו, הנה נחמה קטנה. אז אגלה את הסוף: לא בבית ספרי. זו דיקנסון ולא דיקינסון, ולא אין לטעות מחפירה כזו סליחה וכפרה. ולא, זה לא גרנד קרו היין, זה גראן קרו, וגם לזה אין כפרה ואין מחילה, וזה כרטיס ישיר לגיהנום, בלי תחנת עצירה בדרך להבאת הסברים שיקלו על הגורל המר.

אז מה ענין הקלישוֹת? שבסוף נותרת הקלישוּת. להמנע בכל מחיר.

 

נעדרים קרים/אסף קוגלר - המלצה

 

נעדרים קרים הוא ראשית כל ספר חול"ב הו"ד (חוטף לב, הופך דפים, נודניקים) מוחלט. מהדף הראשון ועד לאחרון אין רגע דל, הספר נקרא בשקיקה ואף אם אינו ספר א"ס (אס כמו הקלף, אבל גם ארוע ספרותי), אין רבים כמותו בשלולית הספרותית שלנו, בה שורצים מתחת לפני המים יצורים לא מזוהים ומעל יתושים רועשים וטורדניים.

שירה שיף התגייסה גיוס ממשי אפילו שבאה מאולפנה והיא דוסית. רצתה שירות משמעותי והתגייסה למשטרה שלא על-מנת להטריד חיילים בתחנות המרכזיות בארץ. כך יצא שהגיעה לנ"ק, יחידת נעדרים קרים, כאלה שהמשטרה מחפשת, אך נעלמו מזמן והספיקו להצטנן. מציאתם דחופה למשפחתם, במקרה הטוב. אחד המפורסמים הוא גיא חבר.

ביחידת הנ"ק פנסיונר בשם צפריר, שוטר בשם ירון, עובדת נוספת מבוגרת בשם אסתר ושירה. התיק שנפל לבדיקה בשבוע הגעתה הוא תיקו של אביתר לימור, חייל שלאחר שנתיים של שירות נשלח להשתחרר, הגיע לבקו"ם, השתחרר ומאז אבדו עקבותיו. וזה היה מזמן. שירה עושה ככל שביכולתה ובאפס ניסיונה לעבור על התיק ולמצוא דברים שאחרים לא מצאו. עד מהרה היא מוצאת אולי קצה חוט ומצליחה להסתבך בהסתבכויות משונות. אלא שנוקשות הכללים גורמים למעבר לתיק נוסף, אל תשאלו איך עוברים לתיק אחר, שירה מוצאת עצמה הפעם במעקב אחרי הנעדרת שני הרצפלד, שלמדה באותה אולפנה כמוה, שנים אחדות קודם לכן.

אסף קוגלר הוא מספר טבעי וכותב בעברית מדוייקת וחפה מטעויות. הדיאלוגים הם "ישראליים" מטבעם, אין שומנים מיותרים בסיפור, חודש מחייה של השוטרת שירה שיף נפרס לפנינו על חבריה המגוונים, עמיתיה, ההבדלים בין החיים החילוניים לדתיים, המוחלקים היטב. יש בסיפור הכל: הומו, אתיופי, דתיה, חייל מעוטר ואפס צרימות. הכל מתערבב בכל, הישראליות מובאת בספר על כל פניה המגוונים ונראה שאפילו באהבה.

אבל עזבו ישראל, הבדלים, המרדף התמידי אחר הבאת המת לקבורה ועוד. מדובר קודם כל בסיפור משובח, קולח, מרתק, שווה לכל נפש בשפה כתובה היטב, לא דבר של מה בכך. שאפו.

אין ספק, שאסף קוגלר הוא מהמעטים ששווה לחכות לספרם הבא.