שתי נשים/אלברטו מוראביה - המלצה

 

ספריו של מורביה מוערכים בעיני. הוא כותב ללא שומנים מיותרים, ספריו אינם עבי כרס, ישר ולעניין.

ספר זה לא שונה במהותו מספריו האחרים. הפעם בחר לספר לנו על התמודדות האיטלקים עם מוראות מלחמת העולם השניה דרך עיניה של צ'זירה, אשה בשנות השלושים לחייה, אם לבת מתבגרת. אב המשפחה המבוגר הלך לעולמו והותיר את צ'זירה החנוונית המוכשרת ברומא המופגזת. הצפירות שיגעו את האם והבת, והן בחרו להתרחק מרומא. האם לקחה סכום כסף נכבד, אותו צברה בחנותה המתרוקנת, ועם סכום זה ארזה מה שיכלה וברחה להרים המקיפים את רומא, לכפר ממנו הגיעה ובו נולדה, אלא שלא היה בו איש. היא מצאה מכר, שבעזרת כספה הסכים להלינה בכפר סמוך ורחוק יותר. המקום הוא אך מבנה מגורים חקלאי בעיקרו, פרימיטיבי ודל, אופייני למקום.

שם מתחילים חייה השניים, חיים בין אנשים המסוגלים לדבר רק על ה"מצב", אין דבר לדבר עליו פרט למזג האוויר, המטוסים החולפים, ההפגזות והתקווה לבואם של האנגלים. כל היום רק לשבת בחדרן נטול החלונות, הדלת פתוחה לאור והגשם בחורף לא חדל לרגע. החיים מייאשים, מתוכם רק מיקלה, שכנם הצעיר והמשכיל, יודע על מה הוא מדבר ומוכן להתווכח עם מי שרק ירצה.

לדאבון כולם במקום, האויב מבחינתם כפול – הפשיסטים והנאצים. הם, האיטלקים, סובלים מבני ארצם שלהם, הצעירים צריכים כל הזמן להסתתר מפני גיוס אפשרי, המגוון במזון מועט, האפשרות לחיות חיי משק שלווים באיום מתמיד.

צ'זירה חולמת להחזיר את בתה לרומא, לחזור לביתה ולחנות שלה. כעת חורף של תחילת 45'. הנאצים שחצנים וסבורים שנשק פלא שלהם יטה את הכף, בשמים חולפים כל הזמן מטוסיהם היפים של האנגלים ומוכיחים בינתיים מי מאיים באמת.

אלא שכל התקוות בדבר בואם של הבריטים ובעקבותיהם האמריקאים, הרי אלא אכן מתממשים עם לא מעט פיתולים בדרך אל קץ המלחמה והאושר. אושר?

פיליפו, מי שהיטיב עם צ'זירה ורוזטה, שיכן אותן במשקו, וצ'זירה נחשפים כל אחד למוות מסוים החל על ילדיהם. הספר די מונוטוני עד לחמישים העמודים האחרונים. אז חל סחרור שלוקח את מיקלה המשכיל והאהוב על צ'זירה ורוזטה, לאחר מכן הסחרור חל על רוזטה. מכווץ קרביים.

במלחמה כמו במלחמה, לא סתם מתים. לפעמים נשארים חיים פיזית.

מורביה, בדקויות עדינות, במשיכות מכחול פסטליות, מנסה לצבוע ימים דומים אחד לשני, ייאוש מונוטוני, התרגשויות מאולצות. כשהמכה מכה, והיא עושה זאת פעמיים, כאמור, נדמה פתאום שהמלחמה היא אך תירוץ לרוע שבאדם, רוע מטופש, שגרתי, חסר מחשבה.

רובינזון קרוזו/דניאל דפו - המלצה חמה

 

אתם שומעים רובינזון קרוזו ומה עומד לנגד עיניכם? הקלאסיקה הזו בטח מהדהדת בכל סיפור של אדם שניצל איכשהו מספינה טרופה והעביר זמן מה באי בודד. וזה באמת המינימום שבמינימום.

זהו עוד סיפור על ניצחון רוח האדם במצבים לכאורה בלתי אפשריים לשרוד בהם.

רובינזון היה צעיר כשאביו ניסה לשכנעו בגיל 18 להמשיך את עסקיו, יהיו אשר יהיו. רובינזון הצעיר החליט שהוא קודם צריך דווקא להתרחק מאביו ועסקיו ולתור בעולם. כמה וכמה פעמים מאז התחרט, אבל כבר לא ניתן היה לעשות דבר.

בתחילה יצא ב-1650 למסע באניה, שהיה אז מסע עם סיכונים לא מעטים, החל במזג אוויר מטיל אימה וכלה בשודדים, לא פחות מאיימים. קרוזו התנסה בכולם עד שהגיע לברזיל, שם ישב שנים אחדות ועסק במטע כלשהו לפרנסתו וראה כי טוב, עד שיצר ההרפתקנות הוציאו שוב למסע, רק כדי למצוא עצמו בספינה בסערה נוראית, שהותירה אותו וחבריו חסרי יכולת להישאר להמשיך הלאה וכל מה שנותר כדי להנצל זה לרדת הימה בסירה, שכדי לקצר סיפור עתיר מים ואימה, הותירה ניצור אחד: רובינזון קרוזו, אי שם באי בקריביים. המקום הכי קרוב לשם זה עשרות קילומטרים במדינה בה חיים אנשים פראיים, הנוהגים לאכול את המאיימים אליהם. פשוט לשים בסיר ולחטוף שוק...

האי אליו מגיע קרוזו אינו מהקטנים מאוד, אבל לא גדול מכמה שעות מלחצות אותו מקצה לקצה ברגל. המקום חם מאוד, גשום מאוד לעיתים קרובות ומעט המזון שנותר מהספינה ההרוסה ייאשו את קרוזו בתחילה. לבד הוא מוצא את עצמו, אבל לא עובר זמן רב ויכולתו שלא להתייאש, כמו גם קריאה בכתבי הקודש ומציאת סיוע בהם, סיוע רוחני כמובן, והנה אדם המוצא עצמו עם"אחוזה", בית קיץ, מספר מערות בהן שמר מזון ואבקת שריפה שלא תירטב בגשם וכך הלאה. כך מצא גם אורז בספינה וגידל אותו, גם דגן מצא וגם אותו גידל, הירבה את שניהם וכדי להמשיך באותו קו, גם עיזים לא מבוייתות מצא, ביית ובלי טרחה רבה, הגדיל כמותן. כדי שאלה לא תברחנה, יצר ממוטות עץ גדר ואלה, המוטות, צמחו והפכו לעצים של ממש. כל מה שנגע בו הניצול היחיד הזה הפך למוצר בעזרתו ניתן היה להמשיך לחיות. לכאורה, סיפור, אלא שסיפור זה מתבסס על סיפורו של מלח שאכן ניצל כך. כל סיפור החיות, האורז הדגן, הענבים שהפכו לצימוקם, החלב, הגבינה והחמאה, כל אלה לקחו לקרוזו כחמש עשרה שנה. באותו זמן לא פצה פה לדבר, איש כמובן לא ביקר באי, רק כלב נאמן ליווה אותו ואף חתולים ומאוחר יותר גם תוכי.

והנה פתאום מבקרים, לא מהסוג הנעים, מאלה החוטפים שוק, שוקו שלו, רצוי מבושלת היטב. אבל הפראים האלה גם רצו להרוג מישהו והמישהו הזה ניצל ע"י קרוזו, רודפיו הקניבלים נהרגו או ברחו. הניצול הפך לעוזרו הנאמן של קרוזו, כונה פריידיי משום שניצל ביום שישי למניין לוח השנה של קרוזו. זה היה האדם הראשון אתו דיבר קרוזו זה עשור וחצי, בהמשך לימד אותו איכשהו אנגלית וזה שימש אותו כמשרת נאמן ומיומן להפליא.

מחשבות רבות עוברות במוחו של קרוזו כל הזמן הזה. איך לשרוד באי, איך לעמוד מול מבקרים לא רצויים, עוד לפני פריידיי וגם אחריו. זה מגיע לאבסורד כזה שכשעומדת בפני רובינזון קרוזו האפשרות לעזוב את האי, האם זה באמת רצונו. 35 שנים נמשכה שהותו שם, בסוף הוא מחליט שדי והוא עוזב אי משגשג, מותיר אחריו ניצולים אחרים מאותם פראים, חיות בית רבות ומזון רב. פניו עתה לאנגליה, שם נותרו מעטים מבני משפחתו, ללא הורים.

לעיתים מפליא לגלות עד מה וכמה ניתן לעשות למען ההשרדות האנושית ומה לעשות עוד מאז. קרוזו שרד ללא חברה אנושית עשור ומחצה, מאז המשיך לשרוד אף ללא חברה נשית. בהזדמנות מסויימת הגיע לספינה טרופה אחרת, מצא בה כסף וגילה, שלא במפתיע, עד כמה הכסף חסר ערך במצבים כאלה. סכין טובה עדיפה ובטח אבק שריפה.

ובסוף? תקראו קצת. אני לא צריך לספר לכם הכל, ויש הרבה לקרוא, אם כי רק בכ-260 עמודים מרתקים.

אילו נולד איטלקי/שי אספריל - המלצה חמה

 

הספר הזה הוכיח לי בפעם המי יודע כמה, שאם מפרקים אותו לעלילה ודמויות פשוט מתעללים בסקירה.

טוב, הנה ההתעללות.

שלוש דמויות בסקירה: ויקטור בגוף ראשון, רעייתו הגר ועוד אחת מנחם שוורץ, שעד די מאוחר בספר לא נראה שיש קשר ביניהם. משמתחוור הקשר, ולמעשה האסון הבא בעקבותיו, ההכרה היתה כמכת פטיש בראש.

ויקטור הוא עורך דין לענייני גירושין, המקום בו מביאים את מרב הנזק ומקבלים בתמורה את מרב הכסף. אספריל מכיר כנראה היטב את עולם המשפט (אני מעט ומניסיון כלשהו) והוא מכה בו ללא רחם (ואני מוחה כפיים בהתלהבות), אבל זה רק משרת את העלילה. מנחם הוא רוקח שירש רשת בתי מרקחת קטנה ורווחית, בעברו מאילת ועתה בעל בית מרקחת בתל-אביב ובעל שלוש דירות באותו בניין, שתיים מושכרות בסגנון AirBNB ואחת בה הוא גר בעצמו. הדירות אותן הוא משכיר מחוברות למצלמות נסתרות ומנחם יכול לצפות בדייריו מתי שהוא חפץ בכך ולערוך מחקר עליהם. הנה התעללות לכאורה בדיירים, המביאה לו את אסונו.

הגר פרשה מחברה עתירת כסף לייעוץ כלשהו, התעללות בנועצים ולא בעלילה. עתה היא עיתונאית חוקרת, נושכת ולא מרפה. ההתעללות הפעם גרמה לאסון שלפחות דמות אחת בספר לא מודעת לה, אבל לקורא זו מהלומה ניצחת.

אספריל כותב היטב, אין רגע דל וכשרגע כזה עלול להפציע, מיד עוברים לחוט עלילה חדש ומיני עלילה מחודשת וכתובה היטב. כך מתוארת בגוף ראשון עלייתו המטאורית של ויקטור בעולם המשפט. בצעירותו ויקטור גדל בשכונה בה התחבר לגורמים עברייניים כמעט. לאחר שהתנסה פעם אחת במעשה שלא ייעשה וניצל בזכות עורך דין אחר, חייב ניסוטו לכיוון אחר ומשם מה שרע לאחרים טוב עבורו. אמו, לעומת זאת, חוותה אבדן אח בצעירותה וזה נעלם ולא הותיר אחריו זכר, רק כאב נוראי למשפחה.

כך עוברות עשרות שנים, ויקטור מתעשר, הגר רעייתו לא מצליחה להבין מה היא עדיין עושה עמו לאחר חוויית בגידה ורק מנחם מבוסס היטב כלכלית, אבל מכל בחינה אחרת בודד וממשיך לקנות אצל אותו ירקן, שותה באותו בית קפה, מפרק עוף צלוי במקום קבוע כמובן בסצינה המרכז תל-אביבית, ומותו המקרי, פטיש בראש כאמור, מכה בקורא המלקק בסך הכל אצבעותיו בקריאה הטקסט הדוהר הזה.

להוצאת עם עובד אין בשנים האחרונות הצלחה עם ספרים טובים, אפילו לא סבירים. הספר המשובח הזה רק בא להצביע על העובדה האומללה הזו בבחינת היוצא מן הכלל, המצביע על הכלל.

שקד/סון וון-פיונג - המלצה רפה

 

שקד הוא כינויו של יון-ג'ה, שהחלק במוחו הנקרא שקד לא התפתח דיו מסיבה כלשהו, מה שהותיר אותו כילד ועתה כנער שלא יכול לחוש רגשות ובטח שלא להביעם על פניו.

יון-ג'ה לוקה באלקסיתימיה. הרגע בו אנו פוגשים אותו מספר את סיפורו הוא בגיל 15, בוגר חטיבת ביניים. השלג היורד כבד, יון-ג'ה מתכונן ללכת למסעדה עם אמו וסבתו, ושם לחגוג את יום הולדתו. יום הולדתו מסתיים בטרגדיה כשמטורף אחד פוצח במסע הרג בסיוע סכין, יש שישה נפגעים, הסבתא מתה והאם נותרת חסרת הכרה. הרוצח מתאבד ויון-ג'ה נותר חסר הבעה ורגש.

לאמו של יון-ג'ה חנות ספרים יד-שניה וזו נותרת בידיו. בעל החנות המושכרת למשפחתו הוא בעל הבניין כולו והופך לאפוטרופסו של יון-ג'ה. זהו ד"ר שים החביב. לד"ר שים ידיד המבקש את נוכחותו יון-ג'ה בבית החולים בו מאושפזת אשתו הגוססת. המטרה פשוטה, להכיר לה את הבן השב לכאורה מהחטיפה, מאז נעלם בילדותו. האם מאמינה שזה בנה וזמן קצר לאחר מכן היא מתה.

הבן החטוף האמיתי נמצא איכשהו ומכל המקומות בסיאול שבקוריאה הוא מוצא עצמו בבית הספר של יון-ג'ה ולא מאמין שיש ילד בעולם שנותר חסר הבעה ורגש אל מול מות סבתו ופציעת אמו, ומציק לו.

מכל צירופי המקרים האלה יון-ג'ה וגון, הילד שנמצא מן החטיפה, אך לא חי עם אביו בשלום, הופכים לחברים.

בשלב זה הספר נחמד מאוד ונחמד זו לא תמיד מחמאה. מסתבר שזו באמת לא מחמאה.

שלב החברות הוא החלק האמצעי מהשלושה, החזק מכולם ובעל הפוטנציאל הרב ביותר. אלא שעתה גון הופך לסתם מטרד בבית הספר, ילד אלים רגיל לכאורה ופתאום דורה. דורה?

דורה מתאהבת ביון-ג'ה נכנסת לחייו בסערה ולשונה לפיו. נסים קורים ויון-ג'ה הופך כנראה לבעל רגשות. זה כל כך שקוף שזה לא ספוילר, סתם טוויסט נוסף בסדרת הטוויסטים הקלושים בסיפור שהיה יכול להיות גם נחמד וגם חמוד, ואפילו מקסים, אבל כספר נוער מניחים שיקראו אותו בני נוער הסובלים מפיגור קל. אז כן, על הכריכה הקדמית היתה המלצה של הוול סטריט ג'ורנל, שהיא רעה כמו המלצה של הניו-יורק טיימס, ולא נזהרתי. אז הספר סביר, עומד תחת דרישת קבלת האחר (דרישה שאינה מתקיימת לעולם משום שזה בניגוד לטבע האדם. טבע השרדותי, אם יורשה לי).

הספר נקרא במהירות, 75 פרקים קצרים, שלא נמרחים מדי על פני מאתיים ומשהו עמודים בלבד, ואם נצפה שנוער יקרא אותו או YA כלשהם , אולי זה יקרה. זה לא נורא כל כך ונסים קורים, כאמור.

עמוק בעזה/תומר צבן - המלצה רפה

עמוק בעזה (סיפורו של מסתערב) הוא סיפורו של תומר צבן, גיוסו ליחידת שמשון של המסתערבים בעזה (דובדבן ביו"ש). בתחילה הוא היה בקורס טיס ומשהועזב משם, החליט שהוא זקוק לשירות משמעותי וכך הגיע לשמשון.

צבן לא כותב בלשונו וזו המצוחצחת נכתבת מפיו ע"י כותב מקצועי. מקובל.

מההתחלה אומר, שהתחושה היתה לקרוא כמה פרקים מפאודה ופאודה אכן מוזכרת בסוף הספר. השנים הם שנות השמונים הסוערות בעזה, אנחנו עוד היינו שם, לא תמיד רצויים ואיכשהו מעורבים בהתנגשויות עם רעולי פנים, שניסו להשתלט על הרחוב העזתי ולפגוע בנו.

צבן מספר לנו על יחידה בלי מדים, שעות פעילות מטורפות, שימוש בערבית מדוייקת בעלת הגייה מקומית, כלי נשק מגוונים והעיקר, מציאת פתרונות למעקב אחר מבוקשים, הסתייעות במקומיים ושליפת יוצרי הבעיות מתוך ביתו או מתוך המון במינימום נפגעים או כלל לא.

בין הסיפורים שומעים גם על אחרים, ולאו דווקא בישראל או בזמן השירות עצמו. אפשר להוציא אותם מעזה, אי אפשר להוציא את עזה מהם והאינסטינקטים נשלפים בכל עת.

לא ספר מתוחכם במיוחד, אבל כתוב היטב, לא ארוך ונותן מבט על מי באמת מגן עלינו, גם אם מדובר ביחידות של בודדים, שלפעמים משלמים מחיר לא קל על שירות כזה.