אמון: סבא שלי היה יורה בי/ג'ניפר טגה, ניקולה זלמייר - המלצה

מה קורה כשיום אחד מגלה אדם סוד נוראי מעברו, סוד בקנה מידה גלובלי? סוד שמגלים אינו דבר משמח ומה שגילתה ג'ניפר טגה היה מעורר פלצות. הסוד מתגלה כשג'ניפר מגלה ספר העוסק באמה בספריה הציבורית ולגמרי במקרה, אותה אם שמסרה אותה לאומנה ולא לקחה אותה בחזרה. דרך האם, והספר, מגלה גנ'יפר שהיא למעשה נכדתו של אמוׂן גֶת, מפקד מחנה פלאשוב בפולין. מי שראה את הסרט רשימת שינדלר זוכר בוודאי את סצינת המפקד היושב על המרפסת ויורה להנאתו ביהודים העוברים תחתיו במחנה. מעורר פלצות כמו שזה נשמע וכמו שזה נראה בסרט.

ג'ניפר מגלה זאת כשהיא בת שלושים פלוס, אם לשני ילדים. בעצמה היא בת לבתו של גת, שהיתה בקשר עם אב ניגרי ולכן היא כהת עור בעצמה ומטבע הדברים מועמדת לחיסול ע"י ארי כמו אמון גת.

מרגע גילוי הספר אין לה שקט. בשנות העשרים שלה היה לג'ניפר קשר עם ישראל, בה למדה ובה שתיים מחברותיה הנאמנות ביותר. היא יודעת עברית. היתה כאן טרם גילתה את עברה מעורר הפלצות ועכשיו היא צריכה איכשהו לספר לחברותיה הישראליות מי היא. קשה לה לספר מפני שבהחלט יכול להיות שמישהו ממשפחתן סבל בשואה.

בין לבין היא מבקרת בפולין ומנסה לעורר לחיים בדמיונה את שאול התחתיות שהיה המקום שסבה פיקד עליו ולא נותר ממנו דבר פרט לאנדרטה.

הספר מחולק לשניים: החלק בו ג'ניפר טגה מדברת בגוף ראשון. היא מספרת את העובר עליה. בחלק השני מעורבת העיתונאית הצרפתיה ניקולה זלמייר, המביאה חומר רקע. החלקים משתלבים היטב.

קשה לדרג את טיבו של הספר. זו לא אוטוביוגרפיה של ממש, ספר שואה שאינו סיפור שואה וכך הלאה. אלא שהספר כל כך מיוחד ויוצא דופן שהוא ראוי לקריאה כך או כך.

הסיום מצמרר כשג'ניפר מתלווה לאחד ממסעי פולין, כשתלמידי המסע הם מקיבוץ אילות, הקיבוץ בו גרה אחת מחברותיה הנאמנות בישראל. מותיר עור ברווז.

אפיקורוס בעל כורחו/יהושע בר-יוסף - המלצה

שני דברים יש לי לומר על ההתחלה, וזאת כדי לנקות את השולחן:

1.      לאחר קריאת כמה מספריו של בר-יוסף, אין ספק שהטוב מכולם הוא "עיר קסומה".

2.      הספר שלפנינו הוא טלה-נביילה חרדית.

יהושע בר-יוסף בהחלט יודע לספר סיפור. ספריו עוסקים בעדה החרדית ובדר"כ גם בכאלה שזמנית או תמידית פרשו מעדה זו ואף יצאו בשאלה. אפיקורוס בעל כורחו עוסק בכל אלה, כתוב היטב, אבל דבר אחד הפריע לי מאוד ואף מצריך הרחבה מסויימת: כמו במצעדי גאווה למיניהם, יציאות מתוקשרות מהארון וכך הלאה, אני תמיד מתפלא איך אפשר להציג את האדם החושב, ההומו סאפיינס, כלא יותר מייצור הנשלט ע"י יצריו ואיברי מינו.

אפיקורוס בעל כורחו עוסק בזה בהרחבה, מה שבהחלט הופך את כל העסק לטלה-נביילה חרדית. ומה בדיוק קורה שם? תסלחו לי אם אתבלבל מעט בין רידג' לקלארק, אבל גם כאן יש יפים ואפילו אמיצים מאוד. השמות שלהם קצת פחות זוהרים. הזוהר הראשון הוא חיים, הנשלח מעבר לים, לניו יורק הקפואה בחורף והלוהטת בקיץ. הוא בחור מוכשר וצריך לגייס כספים לישיבות בירושלים. הוא עושה זאת באופן מוכשר ואף מלהטט בין סדיניה של ז'קלין, תומכת נלהבת של הישיבות, אף שהיא רחוקה מהיהדות ומהישיבות. שטרונגול משובח היא יודעת להעריך, במיוחד כשהבעל משעמם ורחוק מהבית. מכל זה יוצא ילד, ארתור, שכל הסובבים לא יודעים כלל שזה לא בנו החוקי של הבעל החוקי.

חיים חוזר לארץ עם בתו גיטל, האישה מתה מזמן, עשיר ומכובד. הוא מקים ישיבה לחוזרים בתשובה. כרמ"א (ראש הישיבה) נבחר אחד קיבא יונגמן, אף הוא אלמן צעיר, בחור חריף ודעתן. אלא שתפקיד הרמ"א קצת חדש וגדול עליו. גיטל הלמדנית והדעתנית, שקראה הרבה ולמדה הרבה בניו יורק, מתחילה לאמן את קיבא בענייני העולם הגדול, תורות פילוסופיות נדחסות למוחו של קיבא, ואף שלא מקובלות שיחות בין אישה וגבר בחדר אחד ולזמן ארוך, כולם עוברים על החוקים בחדווה. חתונה תצא מזה כששני הצדדים נשלטים על-ידי יצריהם הסוחפים והנסחפים. יצאו מזה גם שני ילדים.

חיים, אביה של גיטל וחתנו של קיבא, חושק לפתע ברייזל, אחותה של אשתו המתה, נערה צעירה שתחמם את עצמותיו המתקוששות. תצא מזה חתונה ושני ילדים.

בינתיים קיבא מאבד אט אט את אמונתו, לתמונה נכנס ארתור, בנו, הלא מוכר כבנו, של חיים. קיבא לא יודע מזה דבר. ארתור מכור לסמים, חוזר בתשובה ועולמו מסתדר באחת בשל האמונה החדשה ובישיבת החוזרים בתשובה של קיבא, כשאמונתו של קיבא עצמו הולכת ומתרופפת.

לא אמשיך לקלקל לכם בקלקלנים (ספוילרים, בעברית). למרות שבר-יוסף בהחלט יודע לספר סיפור ולהעביר אווירה דחוסה של עולם חרדי צפוף, העיסוק המוגבר של החלציים קצת מוגזם. אני לא מדבר על יחסי מין, שאם הם מועברים בכישרון, זה לא מקלקל. אני מדבר על עשרות זקפות, לצורך ושלא לצורך. האם בר-יוסף חש צורך בלתי נשלט לשפוך אור על שפיכות חשוכות?

מילא השפיכות והזיקפות, אבל גם התפרים בין חלקי העלילה לא היו תמיד תפירה עילית (אוט קוטיר, בעברית). לעיניים רגישות זה מפריע, ואני כבר לא מדבר על הכסף השופע בסיפור, שבעצם פותר כל בעיה, בעיקר בחברה חרדית, עניה מרודה לרוב.

רציתם לדעת איך יכול מישהו להיות אפיקורוס בעל כורחו? תצטרכו לקרוא את הספר. לא תפסידו.

האם פריז בוערת?/ד. לפייר, ל. קולינס - להמנע

מה משותף לאנשים האמיתיים הללו: שארל דה גול, ז'אק שבן-דלמאס, דווייט אייזנהאואר, פרנקלין ד. רוזוולט, אדולף היטלר, ארנסט המינגוויי ואלה שהופיעו בסרט: ז'אן פול בלמונדו, שארל בויה, לסלי קארון, אלן דלון, קירק דאגלס, גלן פורד, איב מונטאן, מישל פיקולי, סימון סניורה, ז'אן לואי טרינטיניאן, אורסון וולס, מישל פוגן ועוד רבים וטובים?

אלה ואלה היו שותפים בספר ושחקנים בסרט "האם פריז בוערת?" נו, ואיך היה? כמו ששיעור היסטוריה בתיכון משעשע עם מורה המנסה עלינו בדיחות קרש ואנקדוטות עבשות.

אני מודע שאני שבוי של פריז. כל מה שקשור בה מדבר אלי, בעיקר הספרות וההיסטוריה שלה. מכאן שהספר דנן היה אמור להתאים ככפפה ליד, אבל היד הזיעה, הכפפה היתה לא נוחה ולבסוף נרשמה אכזבה רבתי.

באוגוסט 1944 היטלר היה מובס. בתחילת דרכו הוא לקח את האדריכל החביב עליו ומאוחר יותר שר המלחמה שלו אלברט שפאר לטיול בפריז. היטלר סבר ששער הניצחון יפה, אבל הוא רוצה גדול יותר, ששדרות השאנז אליזה רחבות ויפות, אבל הוא רוצה ארוך ורחב יותר בברלין. פריז היתה בשבילו משאת נפש, סמל של ניצחון מוחלט של הנאציזם, של הרייך השלישי שיהיה בן אלף שנים.

4 שנים שלט היטלר בפריז, כמעט ולא פגע בה ונתן לה להמשיך לחיות, אמנם קצת יותר רעבה, מובסת ומושפלת, אבל חיה ושלמה.

הרזיסטנס הצרפתי והמפלגה הקומוניסטית סברו שכיבוש חוזר של פריז בסיוע בנות הברית יביא לסיום המלחמה. מנגד, ב-1944 החליט היטלר לשלוח את הגנרל קוטליץ להגיע לפריז ולהתחיל בהשמדתה, שלא תיפול בידי בנות הברית. אבל ב-25 באוגוסט החליט קוטליץ להפר פקודה ולא להחריב את גשרי פריז ולהותיר אדמה חרוכה. מעשה זה יביא לכניסת בנות הברית בגדול ובעיקר לכניסתו של שארל דה גול, זה שחלם שנים על תפיסת השלטון בפריז בפרט ובצרפת בכלל.

הספר מתאר את כל זאת באופן מנומנם, עמוס באנקדוטות אמיתיות ובדויות לגבי הנעשה בפריז באותם ימים גורליים. מצד אחד, דרכו של קוטליץ, הנמנע מלהרוס את העיר היפה, מנגד, דה גול המגיע במטוס כמעט נטול דלק. מצד אחד "בושים" הנלחמים על פריז ומנגד, אנשי הרזיסטנס והקומוניסטים הנלחמים באומץ ומצליחים להשיב לעצמם את סמל המלחמה כולה.

האם יש מתח באוויר? באוויר כן, בספר לא. זה סיפור אחד (ועשרות אנקדוטות) הנמתח קצת יותר מדי, מאות עמודים הנפרשים על ימים אחדים, גורליים בהחלט, אבל לא מסופרים בכישרון מוכח.

סימנתי וי ואני לא ממליץ.

ומה להמינגוויי בסיפור הזה? היה עיתונאי וניסה להוביל כוחות בהתחזות.

בדם קר/טרומן קפוטה - המלצה

בדם קר הוא סיפורו האמיתי של מעשה רצח בהולקומב שבקנזס. רצח שהתרחש ב-15 בנובמבר 1959 ובו שני חברים, חברים למעשה השפל, פרי ודיק, תכננו ובצעו רצח של משפחה שלמה. הבית נבחר בשל מידע קודם. המידע שנמסר היה שזו חווה גדולה ולבעל החווה מן הסתם כספת המכילה ממון רב.

פרי ודיק הם שני אסירים משוחררים, דגי רקק, הסבורים שרצח בעל חווה וכל עד שיהיה בסביבה, יכול לממן להם חיים נוחים במקסיקו. הפגם היחיד בכל התכנון המדוקדק והרצח הנתעב של ארבעת משפחת קלאטר, משפחה מקובלת ואהודה, היה שכל הכסף שהיה בחווה היה כ-50 דולר.

ארבעה אנשי משטרה מונו לחקר הפרשה וב-7 בינואר 1960 נתפסו זוג הרוצחים רק כדי שייתלו חמש שנים לאחר מכן.

הספר נע בין המעניין, אך לא מרתק למרתק ולא מעניין. הסיפור האמיתי הרי ידוע מראש ומה שאנחנו מקבלים בספר הוא בעיקר מעקב אחר הדמויות השונות של אנשי המשטרה וכמה מהגרים בשכנות וסיפורם האישי של הצמד פרי ודיק. קפוטה עצמו שוחח רבות עם השניים ושהה בחברתם לא מעט.

הסה"כ המתקבל מהספר עולה בהרבה על חלקיו. התמונה הרחבה של סיפור הצמד, סיפורם של רוצחים אחדים נוספים, דילמת ההוצאה להורג, העובדה שהרוצחים באו ממשפחות יחסית נורמטיביות, כל זה יחד נותן תמונה רחבה כיאה וכיאות למדינה כמו ארה"ב, שיש בה לא מעט קצוות.

אם הייתי מסתמך על ההמלצה לספר, שזה אותו סופר שכתב את ארוחת בוקר בטיפני'ס, לבטח לא הייתי קורא אותו. למזלי, לא סמכתי.

זכרון ארוך/פרד ד'אגיאר - המלצה חמה

ספר רב קולי, בסדרת פרוזה אחרת (זו העטופה בקרטון חום) של עם עובד. סדרה זו מציגה נובלות מרתקות לעתים קרובות וזו אינה נופלת מהן.

פרד, עבד מבוגר בוירג'יניה של תחילת המאה התשע-עשרה, זוכה לכבוד רב מאת מעבידו. פרד הוא עבד היודע את מקומו ומתברר שגם לעבד יש מקום, בעיקר לעבד חרוץ, קשוב ויזמתי.

למרות הכל, יום אחד מת "בנו" ממאתיים מלקות. זה לא באמת בנו, אבל גדל כבנו היחיד, לו 12 אחיות גדולות ממנו ונכדים ונינים רבים לאביו. אבל בנו אהוב מכולם, ילד סקרן, רחב אופקים ואחד שדווקא לא יודע את מקומו.

קרה המקרה ואמו, אם הבן, גססה ומתה, והבן שלא ידע מקומו החליט לברוח. בריחה של עבד היא מעשה קשה מעבר לבריחה. זה מכניס רעיונות לראש שאר העבדים, שגדלו כעבדים כל חייהם כמו אבותיהם, אינם יודעים חירות מהי וסתם מפנטזים לעיתים על חופש. האב, שאהבתו היתה גדולה, החליט לגלות ליחידת הרודפים היכן הבן, בציפיה שיחזירו אותו ויענישו בחומרה ודי בכך. בעל האחוזה אכן הסכים, אלא שנבצר ממנו להיות באחוזה בעת שהבן הושב. בנו של בעל האחוזה החליט להכות מאתיים מלקות, שגרמו למות הבן האהוב על פרד, זקן העבדים.

זה הפרק הראשון, המצמרר. אז עוברים לשמוע עוד קולות כמו זה של בתו של בעל האחוזה, שמה לעשות ודעותיה המתקדמות גרמו במישרין לחוסר ההבנה של הבן לגבי מיקומו. נשמע גם את קולו של בעל האחוזה, של המכה ושל העיתון דה וירג'יניאן, המעלה סוגיות לגבי העבדות והעבדים.

מרתק לקרוא ספרון רב קולי זה לגבי העבדות ולראות שלא הכל שחור-לבן, תרתי משמע.