שני דברים יש לי לומר על ההתחלה, וזאת כדי לנקות את השולחן:
1.
לאחר קריאת כמה מספריו של בר-יוסף, אין ספק שהטוב מכולם הוא
"עיר קסומה".
2.
הספר שלפנינו הוא טלה-נביילה חרדית.
יהושע בר-יוסף בהחלט יודע לספר סיפור. ספריו עוסקים בעדה
החרדית ובדר"כ גם בכאלה שזמנית או תמידית פרשו מעדה זו ואף יצאו בשאלה.
אפיקורוס בעל כורחו עוסק בכל אלה, כתוב היטב, אבל דבר אחד הפריע לי מאוד ואף מצריך
הרחבה מסויימת: כמו במצעדי גאווה למיניהם, יציאות מתוקשרות מהארון וכך הלאה, אני
תמיד מתפלא איך אפשר להציג את האדם החושב, ההומו סאפיינס, כלא יותר מייצור הנשלט
ע"י יצריו ואיברי מינו.
אפיקורוס בעל כורחו עוסק
בזה בהרחבה, מה שבהחלט הופך את כל העסק לטלה-נביילה חרדית. ומה בדיוק קורה שם?
תסלחו לי אם אתבלבל מעט בין רידג' לקלארק, אבל גם כאן יש יפים ואפילו אמיצים מאוד.
השמות שלהם קצת פחות זוהרים. הזוהר הראשון הוא חיים, הנשלח מעבר לים, לניו יורק
הקפואה בחורף והלוהטת בקיץ. הוא בחור מוכשר וצריך לגייס כספים לישיבות בירושלים.
הוא עושה זאת באופן מוכשר ואף מלהטט בין סדיניה של ז'קלין, תומכת נלהבת של
הישיבות, אף שהיא רחוקה מהיהדות ומהישיבות. שטרונגול משובח היא יודעת להעריך,
במיוחד כשהבעל משעמם ורחוק מהבית. מכל זה יוצא ילד, ארתור, שכל הסובבים לא יודעים
כלל שזה לא בנו החוקי של הבעל החוקי.
חיים חוזר לארץ עם בתו
גיטל, האישה מתה מזמן, עשיר ומכובד. הוא מקים ישיבה לחוזרים בתשובה. כרמ"א
(ראש הישיבה) נבחר אחד קיבא יונגמן, אף הוא אלמן צעיר, בחור חריף ודעתן. אלא
שתפקיד הרמ"א קצת חדש וגדול עליו. גיטל הלמדנית והדעתנית, שקראה הרבה ולמדה
הרבה בניו יורק, מתחילה לאמן את קיבא בענייני העולם הגדול, תורות פילוסופיות
נדחסות למוחו של קיבא, ואף שלא מקובלות שיחות בין אישה וגבר בחדר אחד ולזמן ארוך,
כולם עוברים על החוקים בחדווה. חתונה תצא מזה כששני הצדדים נשלטים על-ידי יצריהם
הסוחפים והנסחפים. יצאו מזה גם שני ילדים.
חיים, אביה של גיטל
וחתנו של קיבא, חושק לפתע ברייזל, אחותה של אשתו המתה, נערה צעירה שתחמם את
עצמותיו המתקוששות. תצא מזה חתונה ושני ילדים.
בינתיים קיבא מאבד אט
אט את אמונתו, לתמונה נכנס ארתור, בנו, הלא מוכר כבנו, של חיים. קיבא לא יודע מזה
דבר. ארתור מכור לסמים, חוזר בתשובה ועולמו מסתדר באחת בשל האמונה החדשה ובישיבת
החוזרים בתשובה של קיבא, כשאמונתו של קיבא עצמו הולכת ומתרופפת.
לא אמשיך לקלקל לכם
בקלקלנים (ספוילרים, בעברית). למרות שבר-יוסף בהחלט יודע לספר סיפור ולהעביר
אווירה דחוסה של עולם חרדי צפוף, העיסוק המוגבר של החלציים קצת מוגזם. אני לא מדבר
על יחסי מין, שאם הם מועברים בכישרון, זה לא מקלקל. אני מדבר על עשרות זקפות,
לצורך ושלא לצורך. האם בר-יוסף חש צורך בלתי נשלט לשפוך אור על שפיכות חשוכות?
מילא השפיכות והזיקפות,
אבל גם התפרים בין חלקי העלילה לא היו תמיד תפירה עילית (אוט קוטיר, בעברית).
לעיניים רגישות זה מפריע, ואני כבר לא מדבר על הכסף השופע בסיפור, שבעצם פותר כל
בעיה, בעיקר בחברה חרדית, עניה מרודה לרוב.
רציתם לדעת איך יכול
מישהו להיות אפיקורוס בעל כורחו? תצטרכו לקרוא את הספר. לא תפסידו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה