חוות החיות/ג'ורג' אורוול - המלצה חמה

לספר הזה, המכונה אגדה, צריך להקדים רקע: הספר נהגה ב-1937, עת ידוע מהו משטרו של סטאלין ועליית והתחזקות היטלר. הספר נכתב בסופו של דבר ב-1943 ופורסם באוגוסט  1945 בבריטניה.

חוות החיות הוא משל קולע. בכ-80 עמודים מצליח אורוול להעמיד מראה אל מול פני המבקשים שוויון לכל, או במילים אחרות: היכן שמתחיל הסוציאליזם, נגמר נייר הטואלט. הסוציאליזם בגרסתו הקסומה נהגה ובוצע בברית המועצות של סטאלין ובחוות החיות.

יום אחד החליטו בעלי החיים למרוד נגד מר ג'ונס, שלדעתם נוגש בהם ובלעדיו חייהם יהיו טובים יותר, נוחים יותר, ללא התעללות וללא פחד. ההתאגדות שלהם מהירה, כשהחזירים ובראשם אחד הקרוי נפוליון, יוצאים למאבק מפתיע בסיוע הסוסים, הכבשים, הפרות, האווזים, התרנגולות והכלבים. מר ג'ונס ועובדי החווה, "חוות האחוזה", מופתעים ובורחים.

החיות לוקחות, בראשות החזירים ובעיקר נפוליון, את העניינים ל"ידיים" ומחליטים להיות אדונים לגורלם. הם לומדים לקרוא ולכתוב, מחברים שבעה דיברות, מחליטים החלטות כמו אי פגיעה של חיה בחיה אחרת וכך הלאה. עבודת החווה עוברת אליהם והשם משתנה ל"חוות החיות". הכל שווה בהתחלה מעבודה ועד אוכל. נו, החתולה מתחמקת לפעמים לשזוף גופה בשמש ומהעכברים הרי לא ניתן לצפות להרבה.

ההתחלה מבטיחה. החווה מצליחה להחזיק עצמה במשק אוטרקי, החזירים לומדים הכי מהר לשלוט בקריאה וכתיבה. גורים כלבים חדשים נולדים ומשהם נגמלים מחלב אמם הם נלקחים למקום בחווה בו ילמדו להיות שומרי ראשו של נפוליון. וזו ראשיתה של הדרדרות. מילא שהחתולה נעלמת מדי פעם ולא מטה כתף לעבודות. זה היה יכול להחשב נסבל ואפילו חתולי.

מה שלא נסבל הוא שלל ההתנהגויות האנושיות הנפרשות עד מהרה לעינינו. אט אט החזירים הופכים לשליטים והתנהגותם לגמרי חזירית. החמור, הזוכר הכל, זוכר הכל ואומר כלום, רק מצר על המצב החדש. למרות ההבטחות שלא ליצור קשר עם בני אדם, התרנגולות נדרשות למסור ביציהן למכירה ולא לדגירה וזו עוד רק אחת מההחלטות התמוהות. החיות אמנם מרגישות שהמזון צומצם, העבודה רבה ולמעשה אינסופית, וכל הזמן החזירים משכנעים אותם שכך זה טוב ובעצם לא כמו שחשבו בתחילה. ההמנון שלהם מהמרד הגדול נשכח ואף נאסר ואפילו להתאגד כבר אסור. יש בוגד המואשם בכל הפגעים, יש העובדים קשה במיוחד ואחרים מוצאים ארגז ויסקי וסובאים. טוב זה כמובן לא נגמר, בטח לא מנקודת ראותה של האידאולוגיה.

כאמור, נובלה כתובה היטב, המשל בהיר והנמשל נהיר.

האדמה הטובה/ פרל בק - המלצה חמה

התרגום שבידי הוא משל פסח גינזבורג, שהצליח להעניק נופך תנ"כי לתרגום, או במלים אחרות, תחושה של גריסת חצץ בשיניים. הספר יצא ב-1985 והתחושה היא 1935. יש כבר תרגום חדש יותר לספר המקסים הזה וכדאי כנראה לקרוא אותו.

האדמה הטובה הוא סאגה משפחתית, בסין של אמצע המאה ה-19. איכר עני בשם וואן לון, העמל על עיבוד אדמתו וחי חיים שאין בהם תוחלת רבה, החליט יום אחד שהוא צריך אשה. אלא שלוואן לון אין הרבה מה להציע. הוא חי עם אביו הזקן, אדמה קטנה לו וזהו. כל מה שהחיים מציעים לו זו שפחה מהבית העשיר הגדול. הוא ניגש לשם בדחילו ורחימו ובסוף הוא משיג את או-לאן. או לאן היא אשה חרוצה, כנועה וכשרונית, המטה כתף ומסייעת לו בעיבוד אדמתו ודי מהר גם להולדת שני בניו ובתו. העזרה שלה מתחילה את ראשית תקומתו של וואן לון, עד שהבצורת מכה בהם. למרות שנראה היה שאדמה נוספת הצטרפה למעט אדמותיו ומדושנת היא, מהבצורת הוא כבר לא יראה דבר בשום חלקה מחלקותיו. בצר לו הוא לוקח את משפחתו ונוסע דרומה מאה מילין ברכבת, להתחיל חיים של חיזור על הפתחים ועבודות מזדמנות.

מהמעט שהצליח לחסוך וואן לון חש שזה לא מקומו ועד מהרה הוא שב לאדמותיו בצפון, כשאשתו הנאמנה מצליחה לשים יד על אוצר קטן. זוהי תחילתו של השפע, חזרה לבית, רכישת אדמות נוספות, התעשרות והסתמכות שוב ושוב על הקשר של האדם לאדמתו, התפרנסות ממנה ומהשפע שהיא יכולה להעניק.

לשני בניו הגדולים וואן לון מעניק את חסד ההשכלה. הם עולים ופורחים, חצרו גדלה כמקובל אז, נשות בניו מצטרפות וכך גם פילגש. נשמע טוב מכדי להיות כך לאורך זמן והבעיות אכן מתחילות.

בק יודעת בהחלט לספר סיפור. אין שורה מיותרת וסאגה של שלושה דורות נפרשת מול עינינו באופן בהיר, לעיתים נוגע ללב, בלי גלישה לסנטימנטליות מיותרת. היא גם יודעת לפרוש לפנינו זמנים של שינויים כבירים ממעבר מהכפר לעיר, מבערות להשכלה, מעוני לעושר ומה כל אלה עושים לבני אדם בעידן בו המרחקים קוצרו ע"י ההמצאה החדשה ושמה רכבת, אבל לא מעבר לכך, בטח לא עיתונים, טלגרף, רדיו ודומיהם. מה שכן, מי שלא חיפש קיצורים תמיד יכול היה להסתמך על האדמה הטובה, גם אם הוא כבר לא עיבד אותה בעצמו, אף לא בניו.

ההמשך המרתק נמצא בספר בנים, שם אנו פוגשים שוב עידן של שינויים.

ספר מקסים ושובה לב.

אנשים וגורלות/סטפן צווייג - המלצה

לא הברקה של כתיבה, לא מופת משום סוג, אף לא חובה. ובכל זאת, זהו סטפן צווייג, הכותב על הנושאים החביבים עליו: פעמי ההיסטוריה. פעמי ההיסטוריה נעשים ע"י אנשים והפעם אלה אנשים כמו אמריגו ופוצ'י, ניטשה, הלורד ביירון, טולסטוי, פול ורלן, פרויד ונוספים.

במסות ארוכות וקצרות צווייג מעמיד אותם אנשים בזרקור הראוי להם. במסה הארוכה יותר מעמיד צווייג את אמריגו וספוצ'י, זה שאמריקה קרויה על שמו, תחת זרקורים רבי עצמה ומציד לפנינו את תעתועי ההיסטוריה ועד כמה אין לנו כלל מושג על שום מה ולמה לימדו אותנו שוב ושוב שאמריקה קרויה על שם אמריגו. כל כך הרבה לימדו עד שזו נעשתה אמת. היא לא.

בואו ניקח את טולסטוי, שבגיל חמישים פלוס הוא במלוא אונו, בריא, עשיר ומפורסם. פתאום הוא נחלש מאוד, לוקה ברליגיוזיות בלתי מוסברת, בז למדינה ולפטריוטיות, ורק פרסומו מונע מהשלטונות להתנכל לו.

וכך מספר לנו צווייג על עוד מפורסם אחד, מרסל פרוסט, שבחייו הוא אדם חולני, בליין טרקלינים שומכלומי, שחוליו מאפשר לו רק כתיבת פתקים, הנאספים לכדי היצירה הזורמת תודעתית (ולטעמי בלתי נסבלת): בעקבות הזמן האבוד.

אז באמת לא מדובר בספר גדול, אבל שוב מוכח עד כמה האמירה שהסה"כ גדול מהחלקים תופס גם כאן.

בלזק/אנרי טרויה - אי המלצה

מפרי עטו של בלזק קראת מס' ספרים, רובם בלתי נסבלים. אהבתי את אז'ני גרנדה, קראתי פעמיים את אבא גוריו, בפעם הראשונה כספר חובה בתיכון ואהבתי, בפעם השניה לאחר כארבעה עשורים וטחנתי חצץ. עוד קראתי ונטשתי את עור היחמור הטרחני והמשעמם ואת אשה בת שלושים, טרחני ומשעמם אף הוא.

הניסיון שלי עם הספרות הצרפתית, האהובה עלי מאוד, עשיר. האהוב עלי הוא אמיל זולא, שביוגרפיה שלו נכתבה אף היא ע"י אנרי טרויה, כמו הביוגרפיה שלפני, הביוגרפיה על בלזק. הביוגרפיה על זולא היתה מרתקת כאיש עצמו וכתביו המופלאים.

בלזק הוא חתיכת טיפוס. הוא נולד ב-1799. עד מותו בגיל 51 עולל מעללים רבים, היה סופר פורה ואף ניסה להיכנס לפוליטיקה. הביוגרפיה שחיבר טרויה מייגעת בדיוק כמו חייו של בלזק וספריו.

משפחתו של בלזק לא היתה מהעשירות, אבל היו לו חיים נוחים עד אשר החליט להיות סופר ונטש את לימודי המשפטים. בתחילה כתב תחת שמות-עט וכשכבר כתב בשמו, היו עליות ויותר מורדות. תמיד חתר לאופוס מגנום, היצירה הגדולה שלו, שתטביע חותם בעולם הספרות. אבל בלזק אהב באותה נשימה, למרות המטר-שישים שלו, גופו העגלגל ושיניו הפגומות, תכונות שטרויה מציין שוב ושוב, נשים עשירות ובעלות השפעה. בלזק אכן היה אדם קל דיבור, משעשע, שופע רעיונות ובן לוויה חובב לבוש הדור ומעגלים חברתיים מהם ניתן להפיק תועלת. פריז היא אכן מרכז לכל אלה.

אבל אליה וקוץ בה. הספר מייגע מאוד כמו חייו הקופצניים של בלזק. שוב ושוב הוא מסתבך בחובות, מסתכסך עם מו"לים ועיתונאים, עובר ממאהבת למאהבת טרם נפרד מהמאהבת הקודמת, נושים רודפים אותו והוא מתפרש בכתיבה על פני מספר ספרים, לא תמיד גומר אחד כדי להמשיך בשני.

מעייף.

תשמעו סיפור!/יצחק בשביס-זינגר - לא לקרוא

תשמעו סיפור. בתשמעו סיפור! אין סיפור.

אני אוהב את מה שיב"ז כותב אם זה בהעבד, שושה, הקוסם מלובלין, שונאים סיפור אהבה, מלך השדות וכך הלאה. לא שאני שבוי אוטומטי בקסמיו, אבל הוא כותב טוב, כותב יצרי וזה מדבר אלי.

תשמעו סיפור! אמור להביא לפנינו את יב"ז האנקדוטלי, זה המביא את ריחות השטעטל, ניו יורק וורשה. למרבה הצער, וזו לא הפעם הראשונה, מנסים לסחוט עוד טיפה מלימון סחוט היטב. לפעמם מתקבלת עוד טיפה והיא חמוצה להפליא ומחמיצה את האוכל במקום להחמיא לו ולהדגיש טעמיו.

אמרתי בעבר ואני לא נלאה מלומר זאת שוב: לא כל אחד הכותב ספרים באורך מלא יכול גם לכתוב סיפורים קצרים. מופאסאן יש רק אחד. הספר הזה כל כך ריקני שסיפוריו נטולי שורת מחץ, אין טוויסטים שומטי לסת, אין סיפור קטן ומעלה חיוך והגרוע מכל, כמו ממתק גרוע, הטעם נמוג מיד לאחר הקריאה ולא מותיר אחריו זיכרון, כמיהה וערגה (קרייבינג, בעברית).

בלהה רובינשטיין ניכסה לעצמה לאחרונה את תרגומי יב"ז. חייב לציין שהיא אולי רוצה שיבינו אותו היטב, אבל הטקסט מושטח לגמרי ואסור לשכוח שזה מישהו הכותב באידיש, הלשון העסיסית בתבל.