עיר קסומה/יהושע בר-יוסף - מופת

726 עמודים של סאגה צפופה אינם עניין של מה בכך. ועוד על צפת, מכל המקומות שבעולם. בר-יוסף בחר אחת מ"ארבע ארצות", הרי הן צפת, טבריה, ירושלים וחברון, כדי לספר את סיפורה. הסיפור הוא סיפור קסום. העיר היא עיר קסומה.

בצפת ישבו גדולי המקובלים מהאר"י, דרך יוסף קארו, ישראל נג'ארה ושלמה אלקבץ. מעיר מרכזית בגליל העליון היא הפכה לעיר הנסמכת על החלוקה, חלוקת כסף לתלמידי הכוללים, דבר שהבטיח את יכולתם של לומדי התורה, הגמרא והמשניות לשרוד, ללא שום צורך לעבוד, לא הם ולא בני משפחותיהם. הכסף בא מאירופה ואנו פוגשים את גיבורי הספר בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים.

החלוקה, אותם כספים שהתקבלו וחולקו, יצרו מעמד אשכנזי מיוחד בצפת. אלפי בני אדם פשוט לא עשו דבר פרט ללימודים, שיננו והתפללו סביב השעון, קמו באישון לילה לרחוץ במים קרים, לרוץ להתפלל וכך שוב ושוב. זה יכול להשמע מוזר משהו, אבל הסיפור קסום, העיר קסומה, שלא לומר, בועה.

את הבועה אנו לומדים להכיר תחילה דרך הרבי מאברוץ', ראש בית המדרש החשוב בצפת, זה שהבטיח ששוב לא תהיה רעידת אדמה שהרגה רבים, פרט לאלה שנמצאו אותו יום בבית מדרשו ולא נפגעו. רעידת האדמה אכן לא חזרה.

לצפת מגיע ר' חיים כ"ץ. כבשנות החמישים הוא, מגיע כמו רבים אחרים לסיים חייו במקום המופלא הזה, הנישא בגובהו על פני שאר הסביבה, אוויר נהדר וחיי קהילה ולימוד תוססים. אלא שלא סיום חיים מתרחש, כי אם אשה שניה ואף בן, מגיבורי הסיפור המרכזיים, הלא הוא אלעזר כ"ץ. גם בית גדול וחזק מאוד בנה ר' חיים כ"ץ, בית שלא ימוט חיש קל ברעש זה או אחר ויכיל משפחה רחבה לתפארה.

אלעזר בחור חכם, אבל נוהה הוא אחר בעל-התשובה, טיפוס מסתורי, רופא בעברו, שבשל מעשה שעשה שוב אין הוא עוסק ברפואה ומתקיים מלימוד ותענית. אלעזר הצעיר לומד ממנו את רזי הרפואה והופך למרפא-חובש בעיר בה כולם נרפאים דרך לחשים, קמעות ועשבים. במילים אחרות, מחציתם מתים, רובם מסתובבים עם מחלות עיניים וכאב גרון, שלא לומר, גוררים רגל. להפוך מלומד משניות לרופא אין זה מהדברים המקובלים בצפת עיר המקובלים, אבל אלעזר כ"ץ מצליח בכמה תחבולות להתקבל על הסביבה ואלה החלו מאמינים בו וביכולתו הפלאית.

אלעזר כ"ץ עושה חיל, מנסה להצטרף לרופא אחר שהגיע לעיר, רופא בו לא מאמינים תושבי העיר בהיותו גלוח פנים. זה לא ממש מסתייע ומכאן, בלי ועם קשר, יש גם חתונה כמקובל אצל צעירי העיר, יש התפתחות של משפחה וכמקובל גם, חצי מילדיו מתים במגיפה. נותר הבן חיים ושלוש בנות.

בר-יוסף מפליא לתאר את גיבוריו, את האווירה המיוחדת בעיר מלומדים זו, שם טוחן הקמח, הסנדלר, מגבן הגבינות והחנווני הם הנחותים, ואילו לומדי דף הגמרא היומי הם האליטה, וככל שיטיבו להתפלפל כך מעמדם בהתאם. בתוך אליטה זו, מעמדו של אלעזר כ"ץ, בנו של עשיר, מרפא מהולל בפני עצמו ומשפחה צדקת גבוה ויציב.

אך לא לאורך זמן.

אסונות נופלים על צפת, חלקם לא פוסח כמובן על משפחת כ"ץ. מוות הוא עניין שבשגרה, טירוף הדעת מעט פחות, אבל בישוב שמרני וחרדי כמו צפת הכל גדל ונבחן תחת זכוכית מגדלת. אפילו יציאה לעבודה וזניחת חיים של לימוד דף גמרא יומי נראים כחטא, אבל בחיים כמו בחיים איכשהו ממשיכים הלאה.

משפחת כ"ץ מיטיבה לתאר את צפת, עיר המקובלים. בועה מיוחדת זו מצליחה להתקיים כל עוד כוחות כבירים חיצוניים לא מפריעים. כוח כזה אכן הפריע – ירידת קרנה של האימפריה העות'מנית, מלחמת העולם הראשונה והמנדט. אלא שכל עוד לא הפריעו כוחות חיצוניים, צפת היוותה בועה של למדנות, מקום אטום כמעט למתרחש בעולם, אטום מרצון. רק דבר אחד היה חשוב: כספי החלוקה.

אם מכאן נוצר הרושם של עיר בה חיים טפילים, אין דבר רחוק מן האמת. רוב התושבים הלמדנים ומשפחותיהם נחשבו לפי סטנדרטים של אירופה לעניים מרודים. מתוך עוני יחסי זה צמחו למדנים להלל, נדבנים שחילקו מהמעט שיש להם לעניים אף מהם, אנשים שידעו לשמוח הרבה ולבכות הרבה ובעיקר ללמוד הרבה ולהיות בעלי מצוות. השגרה הברוכה של חתונה בגיל ההתבגרות, העמדת ילדים, הגדלת המשפחה המורחבת, הלמדנות המופלגת של הגברים, החגים, הנסיעה השנתית לקבר רבי שמעון בר יוחאי הסמוך במירון, כל אלה החזיקו תקופה ארוכה, ויכלו להחזיק הלאה, טרם באה פורענות. סוף תקופה בא עם לווייתו של אלעזר כ"ץ, המרפא המחונן, האישיות המיוחדת. צפת כולה באה ללוויית האיש המיוחד הזה והדמעות כבר זורמות מעצמן.

והסוף? הסוף מייאש, עצוב וקודר. תחילה מגייסים את הצעירים לצבא התורכי, רעב פוקד את העיר ורבים נאלצים למכור כל מה שיש להם ולהמשיך לרעוב. בסוף בא טיפוס הבהרות ושולח חצי מהעיר אל י

די מלאך המוות.

ספר מופתי.

ששת/מישל טורנייה - המלצה חמה

זהו רומן הביכורים של מישל טורנייה ובשום אופן אין להקיש מכך לגבי אופיו של ספר זה, זוכה האקדמיה הצרפתית.
ששת מושתת כמובן על הספר רובינזון קרוזו של דניאל דפו. כאן לפנינו נוסע בשם רובינזון קרוזו, הנוסע על האניה וירג´יניה בשנת 1759. האניה נטרפת מול חופה של צ´ילה, בסמוך לאי לא נודע ולאחר סערה. רובינזון הוא הניצול היחיד והוא מתעורר בחוף לבד אל מול גופה השסוע של האניה.
חייו על האי מתחילים כשרובינזון מנסה להציל ככל הניתן מהאניה, ממזון ועד כלים. למזלו, מזג האוויר הטרופי מגן עליו מפני קור ומעניק לו אי ירוק בודד מאדם, אך שופע ירקות ופירות ואף חיות בר כעיזים וחזירים הניתנים לביות ואכילה. במובן הזה אין הוא חסר דבר.
בהגיעו הוא בן 22, בעל חינוך קווייקרי בריטי. מאחר ולא נודע על היטרפותה של הספינה, ממילא גם לא באו לחפש אחריו. חייו נבנים, אם כן, אט אט כשהוא מכריז על משמעת של שליט יחיד על האי. הוא מכריז על עונשים הנוגעים להנהגות לא הולמת, כל זאת כשחייו החלו די מהר בהתבהמות כתוצאה מבדידות ויאוש. יחד עם זאת, הוא מכריז על זמני תפילה ומנוחה, שוקע בעבודה של גידול חיות בר, של נטיעה ואגירת חיטה ואורז, ירקות ופירות. דבר לא חסר לו. אפילו חדר נאה בנה, שישמש לו זמני מנוחה בשבת. ביום רגיל חי במערה, כשחבר יחיד משמש לו לידו וזה כלב שניצל מהספינה, שבתחילה ברח ממנו בתקופת ההתבהמות שלו, ושב לאחר ששב לעשתונותיו.
מדי תקופה הוא עד לנחיתתם של אינדיאנים על חופו המרוחק של האי. אלה מקיימים טכסים שונים ומשונים, כשלרוב אחד או יותר מהנוחתים מוצא להורג. בפעם האחרונה לטכס זה ברח נער שהיה אמור להיות מוצא להורג. רובינזון הורג את אחד הרודפים אחרי הנער, שאר הרודפים נמלטים בבהלה ולבסוף משמש הנער כעבדו וידידו של רובינזון ומקבל את השם ששת.
מכאן יש התפתחויות מפתיעות למדי, רובן מצד התנהגותו המשונה והלא-בלתי אינטליגנטית של ששת. בין ההפתעות שינוי בהתנהגותו של רובינזון, פיצוץ מסוים של אבק שריפה, הגורם הרס ושריפה וללא נפגעים בנפש, הופעת צמחים חדשים באי ואף הופעתה של ספינה.
הספר הקטן הזה מתאר בהרחבה את הלכי הרוח של רובינזון, את השתנות אופיו מהתבהמות, דרך נוקשות וקולוניאליזם, עד להשתחררות ותחושת אושר וחופש. כל זאת לצד ששת, רעו היחיד. התובנות רבות מני ספור ואלה הנוגעות לאופי האדם לא מקילות עם הטבע האנושי.
הספר כתוב בחכמה רבה. אם מישהו מחפש ספר ציטוטים הוא ימצא כאן כאלה בשפע. השפה גבוהה וכך התרגום של אהרן אמיר. הקורא ימצא עצמו מרותק מההתחלה ועד לסוף המפתיע, מפתיע בכמה וכמה התפתחויות.

מלכת היופי של ירושלים/שרית ישי-לוי - המלצה חמה

"ורק לונה, מלכת היופי של ירושלים, נפלה עם בעלה". זהו חוט השני העובר בספר כולו, אם כי זה לא סיפור המעשה המלא. סיפור המעשה המלא הוא סיפורה של משפחת ארמוזה הספניולית, מאוהל משה, השכונה הירושלמית של העדה הספניולית. סיפור צבעוני, מרתק, סוער ומסופר היטב.

את סיפור המעשה אנחנו מקבלים מפיה של גבריאלה סיטון, נינתו של רפאל ארמוזה. לעיתים הסיפור מסופר לכאורה גם מפיו של מספר יודע כל, אבל כך או כך, הקורא מרותק לסיפורה של המשפחה, שככל "משפחה" יש בה גאווה, קשרים חזקים, יד גורל, שמחות ואסונות. הכל חזק ומטלטל – סאגה.

רפאל ארמוזה, שאת סיפורו אנחנו מלווים כבר מראשית המאה העשרים, עומד להתחתן, עובר לכמה חודשים לצפת להתבודד, להתפלל וללמוד. שם, בצפת הרחוקה הוא פוגש פתאום באחת הסמטאות נערה מהממת ביופיה, עיניה כחולות ושערה מתבדר בזהוב, צבעים שהם לא לגמרי מהעדה אליה הוא ימשיך להשתייך בקשרי חתונה. היא בורחת ממנו והוא לא מצליח למצוא אותה. הוא שב לירושלים, ממהר להנשא, כשמראה אותה נערה גלילית לא מש ממנו. כך מתחילה קללת ארמוזה, הקללה העוברת מאב לבן, יותר נכון מאם לבת, כשבנות המשפחה לא תמיד זוכות לאהבה המגיעה להן.

בכורו של רפאל ארמוזה הוא גבריאל היפה, גבר שבגברים, זה המנהל בהצלחה את חנות המעדנים הגדולה של אביו במחנהיודה, השוק הירושלמי התוסס. אלא שיום אחד מגיעה אותה אשה, רפאל האב יושב בפתח החנות ומזהה אותה, קשר אמנם לא נוצר ביניהם, אבל בתה היפהפיה מביטה עתה בגבריאל, שלימים נוצר קשר ביניהם, קשר אסור שאף הוא לא בא לידי מימוש. אמנם גבריאל והנערה המסנוורת ביופיה נפגשים, אבל הקשר מנותק בידי אמו, הממהרת להשיאו כעונש לנערה יתומה, עבת בשר ומכוערת. היא אמנם מהעדה, אבל ללא משפחה וללא ייחוס. אהבה לא תהיה כאן, אבל תיוולד הבכורה, "מלכת היופי של ירושלים", לונה שמה. לונה תכניס את האור ללבו של אביה גבריאל, אבל הצרות ירדפו אותה וקללת השושלת תכה בה ותמשיך לבתה, עד לסיום המעניק תקווה מסויימת.

שרית ישי-לוי כתבה כאן ספר ביכורים. הדבר לא ניכר. במקום זאת מקבל הקורא ספר שהוא סאגה משפחתית בשלה על מנהגיה, ריחותיה, הקשריה המשפחתיים הפנימיים וקשריה החיצונים לזמן ולמקום. הקשרים החיצוניים והפנימיים אמנם תרמו כל אחד ל"גורל" המשפחתי ויכול להיות שהפטאליות היתה שונה לו היה כל הסיפור מתרחש במקום וזמן אחרים, אבל כל חנו של הסיפור דווקא במבנה הזה, במקום הזה ובזמן הזה. יש בחן הזה יופי רב כשאנו לומדים על העובר את ירושלים מהעותמנים לאנגלים, דרך המחתרות ועד להקמת המדינה ומעט על לונדון ומנהגיה ה"חופשיים" בסקס, סמים ורוק`נ`רול.

ההתחלה של הספר מעניינת, אבל ההמשך מרתק וכבר קשה להניח את הספר מהיד. כתמיד, יופי אינו תמיד ברכה, אבל עקשנות היא תמיד קללה. חוץ מהעקשנות לקרוא את הספר כולו.

שתי הערות סגנוניות: באותם זמנים לא שאלו את הדובר בגמר דבריו "סיימת?", כי אם "גמרת". וכמובן, המונח "ברירת מחדל" אינו הולם זמנים של אמצע המאה הקודמת.

חמניות/שראמי בונדריק - המלצה

חמניות עוקב אחר השנתיים האחרונות בחייו של וינסנט ואן גוך. הסיפור הוא סיפור חופשי הנצמד לעובדות ידועות בחייו ולציוריו, אבל אינו מהווה תיעוד ביוגרפי מדויק. במובן זה, חמניות הוא סיפור יפה, כתוב בצורה אינטליגנטית, שומר על מתח קבוע ושובה לב.

שראמי בונדריק, פרופסור להיסטוריה של האמנות, הוציאה ספר ביכורים והחליטה להקדיש אותו לצייר הנודע. כספר ביכורים היא הוציאה ספר יפה, השתמשה בידע שלה באמנות והדבר ניכר.

בונדריק בחרה לספר את סיפור שיא חייו ומותו של ואן גוך דווקא מנקודת מבטה של האשה שלצידו, אשה שכלל לא ברור מי היתה, אם היתה בכלל אחת כזו ואם עיסוקה הוא בדיוק כזה המתואר בספר. האשה הזו היא ראשל, זונה צעירה בבית הזונות של וירז'יני, בארל שבדרום צרפת.

וינסנט (כך לאורך הספר) פגש את ראשל כשהוא מחפש אובייקט לציור והיא ברגע של בריחה קטנה מהמתחם הסגור של בתי הבושת. אמה ואביה מתו בהיותה צעירה למדי והגעתה לארל היתה למטרת מציאת עיסוק לחיים. פרנסואז, הזונה הבוגרת יותר, מצאה אותה וצירפה אותה לבית הבושת של וירז'יני. ראשל לא הסכימה מיד להיות אובייקט לציור, אבל ביקוריו התכופים של וינסנט אצל ראשל בבית הבושת הלכו ולבשו אופי של בני זוג, יותר מאשר לקוח ונותנת שירות. ראשל מתאהבת בו ורוצה להיות האשה לצידו. אבל ארל הוא מקום קטן יחסית ווינסנט נחשב לאדם מוזר, ראשל אינה יכולה להסתובב חופשיה מחוץ למתחם, אלא שהאהבה מנצחת לא פעם.

למרבה הצער, לתמונה נכנס פול גוגן, בתחילה ידידו ולאחר מכן יריבו של וינסנט. סכסוך גורם להפרדות השניים ולשיא בו בהתקפת טירוף חותך וינסנט את אוזנו ומוסר את התנוך לראשל לשמירה.

התקפות הטירוף של וינסנט הולכות ותוכפות, הוא מתאשפז ויוצא מאשפוז, חוזר אליו, מופנה לבית חולים לחולי נפש ולבסוף מוצא מקומו בכפר לא רחוק מפריז, בתקווה לדבר עם אחיו, סוחר האמנות וזה התומך בו כספית לכל אורך הדרך. אבל השיחה לא מתקיימת, אותה שיחה בה היה אמור וינסנט לבשר לאחיו על קיומה של ראשל ועל רצונו להביאה אליו ולהתחתן עמה. וינסנט בא ממשפחה מכובדת וחשוב היה לו לקבל את הסכמת אחיו וברכתו. אבל סוף טרגי קוטע את כל הפרשה ואיש לא מבין מה הביא לסיום הטרגי המכוער הזה.

הסיפור, כאמור, סיפור יפה, מסופר בצורה קולחת, מושכת ואינטליגנטית. אולי לא שיא ספרותי, אבל סיפור על אדם שלקותו הנפשית מחבלת בחייו ובאושרו ומביאה עליו מוות נוראי.

שיניים לבנות/זיידי סמית - המלצה

ספר זה עוסק במהגרים בלונדון. באותה מידה היו אלה יכולים להיות מהגרים בגרמניה, ארה"ב וישראל. אבל לא רק במהגרים. זה ספר העוסק באנשים בנקודות גורליות של החיים, בהן נקבע מי לאדונים ומי למשרתים.

זיידי סמית כתבה את הספר בגיל 25 והיום היא כולה בת 30. חובה לציין עובדה זו לנוכח ספר חכם זה, מצחיק, שנון, פארודי, חד עין. הישג בלתי רגיל גם לכותבים מנוסים ומבוגרים יותר.

דפנה לוי תרגמה את הספר בצורה יוצאת מן הכלל והוא זורם ללא מעצורים בשפה קולחת. מאחר ומקור הספר בריטי, אין להתחמק מהשוואה עם מיטב הסדרות הבריטיות החכמות.

ארצ'י ג'ונס וסאמד איקבאל הם שני חברים עוד ממלחמת העולם השניה. ברבות הימים נולדים לסאמד צמד תאומים ולארצ'י בת. התאומים מופרדים בגיל 9, האינטליגנטי שבהם נשלח חזרה להודו, ארץ מוצא האב, לחינוך הולם. הפחות מוצלח נשאר בלונדון. בתו של ארצ'י, שבדמה דם ג'מאייקני, מאוהבת בפושטק שנותר בלונדון. האחים שבים ומתאחדים בגיל 17. תוך כדי נכנסת לתמונה משפחת העל צ'לפן, שבדמם דם יהודי-פולני, התגלמות האינטלקט הבריטי והשמחה בעיצומה.

למה להכביר מילים אם אפשר פשוט לשקוע בתוך הספר המבריק הזה, המצחיק והמענג?

שחף שחור/רינת קליין - אי המלצה

תמרה, חוקרת זיהוי פלילי ישראלית, פיתחה יחד עם פרופסור ידוע שם בארה"ב שיטה ייחודית לזיהוי טביעת אצבעות באמצעים שלפני כן לא היו אפשריים.

תמרה היא גם צעירה גרושה, אם לילד, עולה מברית המועצות לשעבר. בהווה היא נשלחת לרוסיה לזהות טביעת אצבע של בכיר המואשם ברצח אשתו. לכאורה, סיפור פשוט. אלא שהסיפור הפשוט הזה הופך לסיפורה האישי כששניים מהבכירים, זה המאשים ברצח וזה המואשם, שניהם קרובי משפחה ושניהם קרובי משפחתה של תמרה.

טביעת האצבע אכן מתגלה, אבל הספר אינו ספר מתח ובא יתר לגלות סיפור משפחתי סבוך. מכאן עולה שאלה חשובה, שהרי בספר עסקינן, האם רינת קליין, שזה ספר הביכורים שלה, כבר בשלה להגיש לקורא ספר. התשובה היא קצת כן והרבה לא.

רינת קליין טוותה סיפור, וזה לגמרי לא עניין של מה בכך. קל מאוד לבקר מצדו של הקורא, שלרוב לא כתב פיסקה קוהרנטית אחת בחייו, אבל לבקר הוא יודע. בכל זאת, בספרה של קליין כל התחלואים המוכרים: הקדמה ארוכה, דמויות רבות מדי (עניין אופייני ומתיש בספרות הרוסית), תפרים גסים וסיום קלוש.

חביבים עלי ספרים המערבים את האדם הקטן עם הארוע (הלאומי, לרוב) הגדול. כאן היה חיבור בין שיטה פורנזית (חיבור בין מדע לארוע פלילי-משפטי) ייחודית ודי קטנה עם עבר מהילדות, קשה לכאורה, אבל עבר שלא ברור איך קפץ לעתיד ומה משמעו.

בספר רק 230 עמודים ולכן אי אפשר לבוא בדרישה לקיצור משום שאז באמת לא יוותר כמעט דבר. גם לעורכת דורית זילברמן אפשר לבוא באי-אילו טענות הנוגעות לטעויות מביכות.

כדי לסכם ספר לא ארוך, אפשר לומר שלרינת קליין בהחלט יכול להיות עתיד של סופרת אם תקפיד על עלילה הדוקה יותר ועריכה מתאימה.

שר היער/מישל טורניה - המלצה חמה

על-פי האגדה, שר היער היה יצור שרודף יערות, שואב נשמות של ילדים והורג אותם. האב מנסה להרגיע את בנו מהחזיונות, להם הוא נותן הסבר טבעי כגון ערפל או רשרוש הרוח בעלים, וככל שהבלדה מתקדמת האב מגביר את מהירות רכיבתם. אך הילד לא נרגע; שר היער מנסה לפתות את הילד לבוא אתו, ומפחיד אותו יותר ויותר ככל שמתקדמת הבלדה. התיאורים של שר היער מוצגים מנקודת מבטו של הילד ונראים אמיתיים ביותר. כשהבן לבסוף מותקף פיזית על ידי שר היער, האב מגביר עוד יותר את קצב רכיבתם על-מנת להגיע ליעדם לפני שיהיה מאוחר מדי. כשהם לבסוף מגיעים האב מגלה שהילד כבר מת.

פרשנות נפוצה של השיר היא לראות את שר היער כמטפורה למחלה קטלנית הגורמת לו להזיות. מתוך סבלו הוא הוזה את שר היער המאיים עליו ומפתה אותו בו זמנית, אשר מדמה את המוות המצפה לו. (ויקיפדיה)

שר היער של טורנייה הוא סיפור מוזר, מרתק וסוחף, בעיקר אחרי שעוברים 133 עמודים לא לגמרי לא-מעניינים, אבל בטח לא ברמה של השליש המסיים.

אַבֶּל טיפוז' גדל בפריז, בעיקר בפנימיה, שם לא התבלט בשום צורה, אבל היה תחת כנפיו של נסטור, בנו של איש התחזוקה של הפנימיה ובעל כח מוחלט בה. משגדל היה בעל מוסך ולגמרי לא מרוצו מיעודו זה למרות הצלחתו כמכונאי. אלא שפתאום גויס לצבא במלחמת העולם השניה, התחיל שרות כאיש קשר, ניסה ללמוד מורס והבין שזה לא זה. בסופו של דבר נלקח בשבי וכן החל לפרוח פריחה משונה. משום מה, השבי העניק לו תחושה של יעוד ושל משהו גדול העומד לקרות. שום דבר לא היה קשה לו, לא גופנית ולא נפשית. הוא חש שמשהו בגרמניות מדבר אליו, בסדר המופתי, בשפה הקשה, בחשיבה שלהם. אט אט הוא רכש את אמונם, למד גרמנית, בז לעברו המעודן הפריזאי.

מפה לשם מצא עצמו בסופו של דבר בטירת קאלטנבורן, בפרוסיה המזרחית, שם היה לבוש במדים מצוחצחים, במגפיים בוהקים ורכים, רוכב על סוס ועצמאי למדי. תפקידו היה להיות יד ימינו של מפקד המקום. ומה היה מקום זה? לקאלטנבורן הובאו ילדים צעירים כבני עשר, שתאמו בגדול את המודל הארי, שהוכשרו למלחמה עתידית ועברו אימוני ירי, ספורט ולימודים כלליים. אט אט הכשיר עצמו טיפוז' לאיתורם והבאתם של הילדים הללו לטירה מהכפרים והעיירות בסביבה. לשם כך סבב עם סוסו וכלביו וכשאיתר ילדים אלה נהג להביאם על-פי צו עליון לטירה. הצלחתו של טיפוז' היתה נאה, משבוי צרפתי הוא הפך להיות יד ימינו של מפקד הטירה, אחד המסתובב חופשי לגמרי ומאתר ילדים עבור מכונת המלחמה הגרמנית. אבל הסיפור רחוק מלהיות סיפור טכני בלבד. אבל טיפוז' רואה סמלים מסמלים שונים, חש שיש לו יעוד ויש הכוונה, לא מנסה כמובן לברוח וזורם לגמרי עם גורלו. גורלו מאיר עיניים.

למרות שהטירה בה נמצא טיפוז' מכשירה 400 ילדים בכל עת נתונה, שום דבר ממוראות המלחמה לא מגיעים אליו. הוא לא יודע מה נכבש, לא מודע למוראות המלחמה ולא יודע כלל על מחנות הריכוז והבעיה היהודית. כל אלה חודרים לתודעתו כשהוא מציל ילד יהודי.

צריך לקרוא ספר מיוחד זה. המשכו מתגמל מתחילתו וסופו בגדר המיסטיקה. לכל אורך הספר מתלווה התחושה שהסופר מנסה לומר משהו ומי שלא ממש מודע לשירתו של גתה ולא יודע על אותן אגדות עם טבטוניות לבטח מחמיץ משהו. אבל הספר בהחלט מיוחד ובהחלט מרתק ולעתים מכיל קטעים פרוורטיים, המעמידים את גיבור הספר טיפוז' באור יוצא דופן.