המכון/סטיבן קינג - לא חובה

 

את סטיבן קינג התחלתי לקרוא בנעורי, עניין של כמה עשרות שנים, ומאז יש בינינו יחסים לא אחידים. כשהתחלתי עם הניצוץ, הפחד היה כל כך נוכח שלא העזתי להוריד רגליים מהמיטה בלילה, ליתר ביטחון. חיכיתי לאור הבוקר. את בית כברות לחיות שעשועים סגרתי אחרי כמה עמודים. "זה" היה עצום, מעל אלף עמודים של בניית אווירת אימה ובסופו של דבר הוכיח עצמו. עונות מתחלפות הניב ארבעה סיפורים קצרים, מהראשון נעשה הסרט חומות של תקווה ומהשני, הגופה, נעשה הסרט המעודן והיפהפה אני והחבר'ה, למרות היות הסיפור גס רוח כדרכו של קינג. מהסרט אזכור תמיד את מערכת היחסים הנוגעת ללב בין ויל ויטון, גורדי, לבין ריבר פיניקס, כריס. את הסיפור אזכור פחות.

ועתה המכון. צריך לשים קלפים על השולחן, לפרוס ולהודות שהיד כבר אינה מי יודע מה. 550 עמודים אינם כלאחר יד. זה סיפור מלוהג היטב, קינג מנסה כהרגלו לבנות אווירת אימה ומתח, אבל משיג בעיקר את קוצר רוחו של  הקורא. הסיפור ה"זה" איבד את "הניצוץ".

ובמה דברים אמורים?

אחד טים עולה לתומו למטוס הטס לניו-יורק. הטיסה מתעכבת ודיילת מלווה באיש כלשהו מבקשת מנוסע, כל נוסע, לוותר על כסאו עבור סוכן FBI. איש לא מוכן לוותר, אבל טים שוקל את ההצעה למלון ופיצוי מוגדל ויורד רק כדי למצוא עצמו נוסע בטרמפים לניו-יורק ומגיע לעיירה שכוחת אל. בסופו של יום הוא מוצא עצמו עובד בעיירה ההיא כנוקש בלילות, שומר מטעם המשטרה העובר בין הבתים והעסקים ומוודא שהכל תקין.

במקום מרוחק משם נחטף ילד בן 12, לוק אליס, מביתו. הוריו נרצחים. הוא עצמו ילד מחונן שאך זה נבחן לשתי אוניברסיטאות יוקרה גם יחד, בהן ילמד במקביל. במכון אליו נחטף נבחנים כישוריו כט"ק, ילד טלקינטי, כזה היכול להזיז חפצים בכוח המחשבה. במכון נבחנים גם ילדים טלפתיים, כאלה היכולים לקרוא מחשבות. המבחנים אותם הם עוברים כוללים זריקות מכאיבות ועינויים לא נעימים. לוק מחליט לברוח ממקום שלכאורה לא ניתן לברוח ממנו. הרי מדובר לכאורה במתקן ממשלתי שמור היטב, המכין ילדים לשרות למען ארצם. הוא בורח ולאחר מסע ארוך ברכבות כנוסע סמוי, דרכו מצטלבת בדרכו של השוטר לשעבר טים, שכמובן לא מאמין לסיפורו של לוק. לוק מחזיק בכיסו דיסק און קי, שאת תוכנו הוא לא ראה, אך הוא יודע שיצילו, וזה אכן קורה כשמפקד התחנה ושאר השוטרים מתכנסים לצפייה משותפת. בחוץ, לעומת זאת, מתארגן צוות הרדיפה אחר לוק. מתפתח קרב, בו נהרגים רוב השוטרים, פרט לטים וחברתו השוטרת, וכמובן לוק. כולם שבים כמובן למכון, להתעמת עם הנותרים ולהציל הילדים שנותרו.

בסיום מגיע הבוס הגדול לשיחה עם טים, המתגורר בחווה עם כמה ילדים וחברתו השוטרת. הוא מתאר לפניהם מה בדיוק התרחש וסיפר שהמכון היה רק אחד משרשרת מכונים ובהם ילדים, חלקם אף יכולים לצפות את העתיד, למנוע התרחשויות אסוניות בעולם ואכן מנעו. חלקם אכן מתו, אבל הם שירתו מטרה נעלה.

כאן המקום לתהות אם כל הסיפור לא יכול היה להיות מסה הנוגעת לשירותם של מעטים למען האנושות, אפילו במחיר חייהם או איכות חייהם הפחותה. כסיפור, קינג היה מייגע והספר כולו אך תסריט לרשת ירודה, נניח נטפליקס.

התרגום של אינגה מיכאלי זורם באופן כללי ואין טענות מיוחדות. אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר. את האתר האמריקאי ליגל איגל היא ניקדה כליגֶל איגֶל ואיגל צריך להיות מנוקד כאיגְל, כמו גוגְל. צרימה ברמה של מכונית הנגרסת מתחת לגלגלי משאית במפגש לא מתוכנן ביניהן. לרבקה זה לא היה קורה.

השמיים שבתוכי/אתי הילסום - המלצה חמה

 

אתי הילֶסוּם החלה לכתוב יומן בגיל 27. היתה זו שנת 1941, כשבחודש מרס, עשרה חודשים לאחר כניעת הולנד לגרמנים, היומן נגלה לפנינו בתחילתו.

על המתרחש בחוץ, באמסטרדם, לא נרמז כמעט דבר בתחילת הדברים. היומן עוסק רבות בחייה הפרטיים של הילסום, בעיקר בחיי האהבה שלה, ברצון בגבר שימלא את חייה, הגבר שילך אתה עד הסוף. בינתיים היא משתעשעת עם ס., הפסיכולוג שלה, הנאמן לחברתו שבלונדון.

הילסום מרבה לשתף אותנו באינסוף חיבוטי הנפש שלה ומעלה הרהור, שמא לא היו חייה פשוטים יותר לו רק היתה יפה ופשוטה. לאור הכתוב, אין ספק שהם היו פשוטים יותר.

באמסטרדם היא חיה בריחוק מסוים ממשפחתה, משפחה רועשת ומבולגנת, יהודיה מתבוללת. כאן בעיר הבירה היא סטודנטית, עוסקת בתרגום ובחיי תרבות ככל יכולתה ועם אנשים כפי שהיא רוצה. לפחות בחודשים הראשונים ביומן, חייה הפנימיים עשירים כל כך, שאין כל זכר לסערות החיצוניות עד ש... ס. מציע לה להתחתן, כי ממילא הולכים למחנות. אבל ס. נאמן לחברתו אחרי ככלות הכל.

למקרא הספר אני נזכר בשני ספרים אחרים: האדם מחפש משמעות ויומנה של אנה פרנק. לגבי היומן יש לכך אזכור בספר של הילסום מאת עורך הספר. מדהים לגלות שהן חיו אך שני קילומטרים אחת מהשניה. הילסום חיה כציפור דרור יחסית, בטח ציפור דרור נפשית. פרנק חיה בסתר, על כל המשתמע מכך. לגבי האדם מחפש משמעות, נדמה שהעומקים אליה הגיע במחשבותיה הילסום גדולים משל פראנקל. כל כך גדולים, שהם מספיקים עבור כמה אנשים.

הילסום כותבת בעמוד 67: "לומר שהאדם הוא אדון לגורלו, זאת אמירה פזיזה מדי. אבל נכון לומר שהאדם הוא שקובע בעצמו את היחס שלו לגורלו". כמה נכון, בעיקר בהתייחסות לפראנקל. וכך היא חיה, לא חשוב כמה הוצרו צעדיה וכמה נורא היה עתיד משפחתה שלה ושלה עצמה, היא לא איבדה מרוח האדם שבה.

בעמוד 83 היא כותבת: "להשפלה דרושים תמיד שני אנשים. המשפיל והמושפל. כלומר, מי שמניח שישפילו אותו. אם האחרון, כלומר הצד הפאסיבי, מחוסן נגד השפלות, הרי הן מתמוססות ונעלמות באוויר. לא נותר מהן אלא כמה גזירות מטרידות, שמשפיעות על חיי היומיום, אבל אין בהן שום דבר משפיל או מדכא".

אפשר להביא מאות ציטוטים מהספר. חיי הרוח של הילסום, כבר אמרתי, הספיקו בשביל כמה. כך העידו גם חבריה על אישיותה המיוחדת. היומן החל במרס 41, רק כעבור שנה הניחה הילסום להדים קלושים לחדור ליומן מהנעשה בהולנד, הכבושה כבר שנתיים. לרגע היא לא חדלה מללמוד, מללמד, מלתרגם. כל כך העמיסה על עצמה, שבריאותה התרופפה. אלא שרוחה לא נשברה.

מדהים לגלות עד כמה לא פחדה ללכת אל מה שכבר היה ידוע, פולין והמחנות. היא היתה פעילה במועצת היהודים, שהגרמנים הקימו. תנועתה היתה יחסית חופשית. למרות זאת, בחרה ללכת למחנה המעבר ווסטרבורק במזרח הולנד. למרבה הצער, קשריה שם לא הספיקו והיא הובלה יחד עם משפחתה לאושוויץ.

191 עמודים מכיל היומן של אתי הילסום, ונדמה כאילו קראתי ספר עב כרס העוסק ברוח האדם, בהשרדות, בחיים מלאים, בחופש אינטלקטואלי, אפילו בעינוגים פיזיים. בת 29 היתה אתי באושוויץ ונדמה כאילו חיה עשרות רבות של שנים.

מעורר השראה ומראה שרוח האדם עמידה אל מול הנוראות שבתקופות.

כוחו של הכלב/תומס סוואג' - המלצה רפה

 

כמו סטונר, "כוחו של הכלב" הוא תגלית מחודשת של יצירת  מופת. כך כתוב על הכריכה וזו חתיכת הבטחה. האם היא מתממשת?

לא.

הספר כתוב בצורה די סתמית, אפיון הדמויות לוקה בחסר בלשון המעטה, הסיפור לא ממש מעניין, אבל הפוטנציאל קיים. לכל זה נוסף תרגום גרוע של יעל אכמון. אני לא יודע מה כתוב במקור, אבל אני לא רוצה לראות בתרגום קלבסה, דוגמה אחת.

ובמה דברים אמורים? סוואג' רקח לנו הבדלים ופערים, ומהם אכן נוצרים סיפורים טובים. השנה היא בערך 1925, המיקום הוא סולט לייק סיטי, חור מוכר בארה"ב. גשם יורד לעיתים רחוקות, קוצים גדלים מעצמם וזה לא המקום לפרי וירק. לפרות כן. פיל וג'ורג' הם אחים בסביבות גיל ארבעים, עשירים בשל חוותם הגדולה. פיל הוא הדמות היותר אינטלקטואלית מהשניים, דבר המשמש אותו בעיקר לרדת על אחרים, אבל גם להתחבב עליהם. אפיון גרוע, כבר אמרתי. ג'ורג' הוא היותר "כבד", איטי יותר וחושב יותר, אבל מיושב בדעתו ולא שולף החלטות.

בלי קשר אליהם, רוז וג'ון בעלה, מתיישבים בהרנדון הסמוכה. רוז מנהלת פונדק וג'ון הוא רופא לא מצליח. בהזדמנות מסויימת פיל נקלע לפונדקם, מעליב את ג'ון בגלל בנו, פיטר, הנחשב בעיניו לרכרוכי.

זמן עובר, ג'ון הרופא כבר לא בתמונה, ג'ורג' מרחם על רוז, בסוף מתחתן עמה, מביאה לחוותם, שם היא זוכה לבוז והתעלמות מפיל, אותו פיל החושב שבנה בן השש עשרה רכרוכי. הרכרוכי ופיל הלעגן מתיידדים משום מה.

וכך זה נמשך. הספר קופץ מסצנה לסצנה, הדברים סתמיים בעיקרם, שום דרמה מיוחדת. מה כן? שנאה, בדידות, קור, אלכוהול. שום תקווה, שום קרן אור, שום סטונר.

בסופו של יום, פיטר לא היה יכול להניח ללעג הסמוי, ולעיתים הגלוי, של פיל לאמו. לפיטר, שהוא בעל שאיפות להיות רופא כאביו, ולומד רבות לקראת תפקיד זה, משתמש במעט מהידע הזה כדי לממש את הפתגם: כל כלב בא יומו.

קריאה סבירה ולא ממש מתגמלת. לא להתרשם מאחרית הדבר של אני פרו.

צ'אדור נוטף מי גשם/ריטה - המלצה רפה

 

ריטה נכנסה לתודעה שלי בסערה בשיר הענק שיר אהובת הספן. לא היו כמעט דברים כאלה לפניה. בהמשך באו עוד שירים מסעירים, הכניסיני המופלא, למשל. וכך, במשך זמן רב נכנסה ריטה שוב לתודעה שלנו עם שיר אחר שיר, כשהיא עצמה שומרת על פרטיות יחסית ולא נחשפת כמו הזמרות הצעירות של היום, כשאנו צריכים לדעת איך נראית צורת השחלות שלהן.

ריטה המקסימה של היום, רק שנתיים צעירה ממני, מפרסמת ספר המביא תמונות מחייה הצעירים באיראן, תמונות כילדה סוערת ותאוות חיים. אביה תמיד הבטיח שיבוא יום ויעלו לישראל והם עלו.

מישראל היא זוכרת את לעגם של הצברים, רק לא זוכרת זאת כטראומה ואכן השתלבה היטב בחברה הישראלית.

הספר אינו אוטוביוגרפיה של ממש, רק תמונות מפה ומשם. ערכו הספרותי לא גדול, אבל יחד עם אישיותה המקסימה של ריטה ברקע, הקריאה נעימה לרוב, כמו קצפית נעימה ומתוקה לאחר ארוחה מבושמת וכבדה.

הענק הקבור/קזואו אישיגורו - להתרחק

 

הענק הקבור הינו ספרו האחרון בינתיים מ-2015 שתורגם (עכשיו 2021) משל קזואו אישיגורו, זוכה פרס נובל לספרות. רבים מציינים בסקירותיהם עובדה חשובה זו, משום שמיד תבוא הקטילה. זאת יש לזכור בתחילה, שאישיגורו הוא סופר של ספר אחד נהדר, שארית היום. עוד יש לציין, שספרים שכותביהם זכו בנובל אינם טובים במיוחד, גם לא ספרים שכתוב על כריכתם הקדמית שהם ברשימת הניו-יורק טיימס או שהם קורעים מצחוק. ספרים כאלה יש להשיב למדף ולא להביט בכיוונם שוב.

הספר נכתב בזמן לא ברור על ראשית המאה השישית, באנגליה הכפרית, בה נר המניס את החשכה נחשב לשוס גדול. ועל מה הסיפור העתיק?

ביאטריס ואקְסְל, זוג ותיק מכפר בריטוני כלשהו, חושקים פתאום לבקר את בנם בכפר אחר מהלך כמה ימי הליכה. הם זקנים ומהלך כמה ימים אינו דבר של מה בכך. מה גם, שבעקבות כאבי גיל, ביאטריס חפצה לבקר אצל מרפא זה או אחר. היא מבקרת. הדרך אינה פשוטה וכבר בכפר הראשון בו הם מבקרים יש איום של פלישת מבקרים לא רצויים. נער נחטף, אדווין שמו. הוא ניצל ע"י ויסטאן, לוחם אמיץ. אדווין נפצע פצע קל בבטנו ובשל החשש הפרימיטיבי שאף הוא יהפוך לדרקון, עליו לעזוב את הכפר עם ביאטריס, אקסל וויסטאן.

הרביעיה ממשיכה הלאה למרפא נוסף בדרך לא קלה. בדרך הם חוששים להתקל בדרקונית, מתלוננים על הערפל הלא נעים ונתקלים באביר-לוחם גאווין, ידידותי בסה"כ.

עכשיו כבר עמוד 300, העלילה חלקה כמו נייר זכוכית גס, שום דבר לא מובן, וגרוע מכך, לא מעניין כלל ולא מוביל לשום מקום.

הזכרתי בהתחלה כי אישיגורו זכה בפרס תנחומים, הלא הוא פרס נובל, פרס הניתן לכותבים כושלים, להם ספר אחד מוצלח, ההופך אותם לסופרים של ספר אחד. על ההשג אישיגורו לא חזר וכבר לא יחזור. הבריטי הזה כבר לא ילד. סופרים אמיתיים, אוסטר, מורקמי, לא זוכים בנובל. הם זוכים להערכת הקהל ולמעותיו.

האם הזוג הזקן, הילד והלוחם הגיעו לאנשהו ועשו משהו עם חייהם המיותרים? לא. הגיע הזוג לבנם? לא. האם ברור מיהו הענק הקבור? אולי זהו מין שלום קר, שלאחריו יהיה סכסוך ותהיה מלחמה בין הבריטונים לסכסונים. פוליטיקה? ממש לא.

אז מה כן? פשוט שום כלום. ספר מיותר.