כל מה שקרה שם באמת/ברין גרינווד - להמנע

אם כוונתה של גרינווד היתה לכתוב ספר סנסציוני, כוונתה צלחה. האשפה האמריקאית הכפרית הלבנה הובאה בספר במלוא כיעורה. לא שמעמד הביניים הוצג טוב יותר.

הרומן הרב קולי והמבלבל הזה מביא לפנינו את אמריקה של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. אנו פוגשים את וייבי בת השמונה, בתם של יצרן המת' קריסטל ליאם והאם הנרקומנית ואל. האב היה יפיוף בלונדיני, המקיף עצמו בנשים כנועות. גם דונל התינוק נולד לא מזמן, אבל אותו גידלה כבר אחותו וייבי, מלאכית בלונדינית יפיפיה בפני עצמה. מפי האם למדה וייבי חוקים נוקשים כמו החוק שכל דבר הנכנס לפה הוא סכנה של חיידקים, שלא רצוי לדבר ולבטוח במבוגרים, והחוק הדרקוני ששום דבר אינו שייך לך ואינו שלך באמת. וכך מתנהלת וייבי בעולם בו איש לא רואה אותה אוכלת באמת, אינו שומע אותה מדברת והיא אינה חושקת בשום רכוש, אף לא בובה חדשה.

ואז, כשהיא בת שמונה והיא מסתובבת בחוץ בשטח החווה, קלן מגיע עם אופנועו, לוקח סיבוב חד במהירות גבוהה ומתרסק. פציעתו קשה ו-וייבי נחלצת לעזרתו. הוא מחלים, אך קשר נוצר בינו לבין המלאך זהוב השיער. היא בת שמונה, הוא בן עשרים ואחת, נפיל אדם ממוצא אינדיאני, חריג מכל זווית אפשרית.

קלן, המכיר את הוריה המזניחים, מחליט לקחת את וייבי תחת חסותו, דואג להביאה כל יום לבית הספר ולהחזירה, מרחק נסיעה לא קטן. הקשר ביניהם ממשיך, וייבי נעלמת מביתה כדי להמצא בשדה בלילות, לשכב בחיקו של קלן ולהביט עמו בשמים, לאתר קבוצות כוכבים ולקרוא בשמם. הקשר ביניהם מתפתח עד לכדי קשר מיני וכשהיא בת 14 פחות כמה שעות, קלן נתפס ומואשם באונס וייבי, אף-על-פי שלא היה אונס ולא אקט מיני של ממש. זה לא משנה הרבה באמריקה הכפרית הנבערת, המתלהמת והחשוכה. קלן אמנם מקבל אישור מאביה לנישואיהם של וייבי וקלן בגיל 14(!), אבל איתרע מזלם ובדיוק באותו יום נרצחים האב ליאם והאם ואל. 10 שנות מאסר נגזרות על קלן ובמעמד של פדופיל, חייו של קלן בכלא שווים כקליפת השום ומעמדו זהה גם בחוץ, בשחרור על תנאי.

כאמור, הרומן הזה מובא בכמה וכמה קולות: וייבי עצמה, קלן אהובה, איימי בת דודתה וגילה, רנה חברתה לדירה בקולג' ועוד כמה. תמיד צריך לשים לב מי הדובר ובאיזה תאריך. זה עוד החלק המעיק הקל.

ומה בסוף? שבע שנים עוברות. וייבי לא חדלה מלאהוב את קלן, שקנה לה עוד בגיל 13 טבעת אירוסין יקרת ערך יחסית. לקלן אסור לקבל מכתבים בכלא, אך וייבי לא חדלה לכתוב. כדי להמתיק את גלולת הרומן הירוד הזה, מספרים לנו שוייבי לומדת אסטרופיסיקה, וממש בסוף היא אף לומדת את חוקי השחרור על תנאי מתוך ספרי משפטים לא מעטים ומגישה עתירה המקלה על קלן ועל האפשרות שהם כן יתראו ויתאחדו.

אמריקה הלבנה במלוא זבליותה. עם עובד הרימו את הכפפה ותרגמו עם עטיפה צבעונית ולא מעט תמוהה.

זה לא שאני חסוד ונמנע מסיפורים לא שגרתיים, אבל זה עבר כל גבול אפשרי בדרך למטה. מי שמבקש ספר טיסה, כזה המטיסים מהיד בשאט נפש, ימצא פה את מבוקשו.
איך שלא יהיה, אני מעדיף את הזבל השחור היוצא מהקומפוסטר של מאיר שלו בגינת בר מהזבל הלבן האמריקאי הנחות. מאותו זבל אמריקאי לבן דוחה סבלתי גם בההיסטוריה הסודית של טארט.

חבלים/חיים באר - המלצה חמה

חבלים מספר על חבלי הולדתו של סופר, על חיים באר מילדות ועד היותו חייל.

כבר מילדות זכה באר בתמיכה בלתי מסוייגת מאמו ברצותו להיות משורר וסופר. גם אביו היה גאה בו, אלא שההבדל בין ההורים היה שהאם ניסתה והצליחה להוציא את בנה מחיק הדת והאב ניסה ככל יכולתו להותירו שם. האב הביא מלמדים דתיים לבנו, האם אספה קופה קטנה בצד, הלכה וקנתה לבן מכונת כתיבה משום שסברה שהכתוב הנקי נראה טוב יותר ללא כתמים ומחיקות.

באר מוציא את כל הכביסה המשפחתית המלוכלכת החוצה, את היחסים המעורערים בין הוריו. הוא מספר על עברה של אמו, שכבר היתה נשואה עם שתי בנות בעבר, על יחסיו עמה, יחסי אהבה והערכה ללא גבול.

יש הטוענים שזה הטוב בספריו האישיים. אפשר להבין למה. באר כותב נהדר, חושף נימים רגישות בלי להתבוסס בדם ובלי לשקוע בבוץ, מביא סיפור משפחתי לא מוצלח, שלמרות יחסים קרובים מאוד עם האם, גם האב זוכה למילים חמות פה ושם, בעיקר כשהוא מתגאה בפני באי החנות שלהם על כתיבתו של הבן.

לא תמיד קל לספר סיפור משפחתי מתוך קרבה יתרה למושאי הסיפור. באר בהחלט יודע להביא סיפור על עבר דתי וחרדי במשפחתו, על סבתו המספרת את סיפורה של משפחה, שאילן היוחסין שלה מגיע רחוק לעבר ולשמות המפורסמים. אבל עיקר מושא סיפורו היא אמו, המבקשת לחשוף אותו לעולם מודרני וללא כפייה דתית כפי שהיא חוותה אותה בעברה. כאמור, למרות הקרבה למושאי סיפורו, הכתיבה נוגעת ללב, לא נופלת לרגע, מביאה עוד פן ועוד פן בחבלי לידתו של סופר, חבלי לידה שפה ושם אף נגעו בשמות מפורסמים כמו עגנון, אלתרמן, עוז, (אמנון) דנקנר, וגם עבודה כמגיה זוטר בעיתון דבר.

באר הוא מדור הכותבים ההולך ונעלם. כזה היודע לספר סיפור, סיפור מרתק ולא להטוט ריק במשפטים מורכבים ועקרים רגשית.

עשו/מאיר שלו - מופת

הרגע הזה שבו הקולות נאלמים, לא בטוח אם חם או קר, כי זה לא משנה דבר. נבלעים בסיפור.

* * * * * *

ספרים רבים חלפו אל מול עיני, מה שמאפשר לי להיות שופט ולקבוע כי "עשו" הוא ספר מופת.

* * * * * *

משפחת אופים שנאלצה לעזוב את ירושלים והקימה מאפייה חדשה בכפר כלשהו, מהווה את סיפור המסגרת בספר. יעקב הוא אחיו התאום, הלא זהה, של המספר. המספר הוא אדמוני ומכאן מתבקש שהוא יהיה עשו, אם כי בשום מקום אין אנו שומעים את שמו, רק ששם משפחתו לוי. אנו גם לא יודעים למי הוא מספר את הסיפור וזו נשארת נעלמת גדולה.

האב, אברהם, עובד קשה במאפייה הלוהטת, מכין 1500 לחמים בלילה וישן ביום, סידור נוח למתקשים להתמודד עם ההרדמות ואף קצת עם החיים. בקפיצה חיננית מאברהם ואשתו שרה, אנו מגיעים לדור העיקרי בסיפור, לבנים יעקב ואחיו התאום, כמו גם התחרות על לבה של לאה, המיודדת עם המספר, אך נופלת שדודה לידיו של יעקב בתחרות שכלל לא התקיימה. בדרך יש אהבה מוחמצת, בן אבוד ובת צלמת ועוד בן מלאכי ביופיו ובחן אופיו. יש עוד דמויות שרק אצל אצל שלו יכולות לקרום עור וגידים כמו טיה דודוץ', הדודה הזקנה, המצליחה בעזרת שד אחד להניק דורות של ילדי משפחה, בנה שמעון הגברתן רפה השכל, וכמובן שנו אפארי (אצלנו בפריז) הבלתי נשכחת, ספרית הכפר היודעת הכל על אהבה ועל היחסים בינו לבינה ("אם שניים גמרו יחד, אחד גמר רע." חומר למחשבה).

הזמן הוא תחילת המאה הקודמת והשלטון הבריטי בארץ וקצת מאוחר יותר במדינת ישראל הצעירה. השטיקים והטריקים של שלו מצויים פה כמובן ובשפע, לפני הופעת בביתו במדבר, פונטנלה, יונה ונער ושתיים דובים, ולאחר רומן רוסי וכימים אחדים. מבחינה מעשית זה אומר קריאה מהורהרת, נהדרת, מכמירת לב.

שלו בהחלט יודע לספר סיפור מופלא, לרוץ קדימה ואחורה, בלי שהקורא ייאבד הקשר, אבל כן ייאבד את הראש מעונג.

שבעה רומנים יש לשלו עד סקירה זו. ניתן לומר, ובלי חרטה, ששלו תופס את המקום הראשון בין הכותבים בעברית. אין עושר כזה, עונג כזה, שורשיות כזו.

אהבה גדולה.

לפני המקום/חיים באר - המלצה חמה

השורה תחתונה חשובה כאן מכל: ספר שהוא ארוע, ארוע של עברית מופלאה ומרתקת, כזו הנשזרת בין ידיו של אמן מלים.
חיים באר מגיש לנו עברית פתלתלה, אך לא כזו המציבה בפני הקורא מכשול, אלא כף יד מערסלת, בשומת המוליכה את הקורא ומושכת אותו באפו כמשיכה אחר מאכל, אחר מאפה שריחו אופף את החושים והחושים נדרכים.
סיפור מענג מגיש לנו באר, בטקטיקה  מעניינת להפליא. כבר בעמוד המכיל את פרטיהם של המוציא לאור, שנת ההדפסה, עורכי הסדרה ושאר פרטים חשובים וחשובים פחות, הקורא מגלה שרוב הדמויות בדויות הן. אם כך, אין זה ספוילר לומר שרוב הדמויות בדויות ומקצתן אמיתיות, עד כדי כך שאפילו יד הזיכרון שהקים הפסל מיכה אולמן בברלין מצולם ע"י אולמן ומהווה את עטיפת הספר. ריאליזם וסוריאליזם חובקים יד ביד ונשזרים מעשה אמן בצורה מאלפת עד בלי די.
ובמה דברים אמורים? רפאל זוסמן, כריש נדל"ן ישראלי,  מגיע יום אחד לפגישה עם חיים באר. הוא מציע לו להשתתף בוועדת היגוי להקמת מכון לימוד עילי. בוועדת ההיגוי ישתתפו אנשים רמי מעלה וזוסמן משכנע את באר שישתתף אף הוא, הוצאותיו ישולמו ברוחב לב ודמותו, דמות הסופר הידוע, רצויה מאוד בין האנשים שיהיו בוועדה זו. באר משתכנע ונוסע לארבעה ימים לברלין, שם הוא פוגש מו"ס (מוכר ספרים) ידוע בשם שלמה (סולומון) רפופורט, את העלמה ד"ר קתרינה זיגל ואת הפרופסור פנחס בילקר-בולקר.
הסיפור מסופר בגוף ראשון, באר מספר לנו על ספר המתהווה, אך לא מגיע לידי ממשות וסיום, ובמקום זאת הספר האמיתי המתהווה למעשה הוא סיפור אותה ועדת היגוי המתכנסת בברלין, המפגש רב הקסם עם האיש המקסים רפופורט, העלמה המקסימה זיגל והאיש והנחש בילקר-בולקר.
זוסמן מארח את כולם ברוחב לב והאנשים החשובים מתכנסים. אלא שזה ממש לא הסיפור, כי ממש סיפור אין, ספרים יש, שמות יש, נאצים יש ובכלל קסם בדמות אבקת זהב הזרויה על כל הספר מימין ומשמאל, מעלה ומטה, בכל דף ודף.
הקורא ילמד על קורותיו של רפופורט הזקן, האוהב ספרים ודירתו ריקה מספרים, על העלמה זיגל, הנעה בין שני גברים ומרוויחה מכל זה, תרתי משמע, על היריבות רבת השנים בין בילקר-בולקר (ופשר שמו יוצא-הדופן) לבין רפורופורט, ועל זוסמן, צעצועיו האנושיים והסוד האפל של חייו.
הספר נקרא כספר מתח ממש. ארוע רודף ארוע, שמות אמתיים נשזרים בכאלה שנבדו לצורך הסיפור, מה אמת ומה בדיה ממש לא חשוב וגם נפילות פה ושם נסלחות משוב שארוע חדש ומרתק מגיח מעבר לפינה שוב ושוב.
זה הספר הראשון שקראתי משל באר והוא כבש אותי בסערה. כשקוראים עברית שכזו מבינים עד כמה השפה יכולה להיות עמוקה, מקסימה, זורמת ומענגת, והנה סיבה לקרוא עברית בלי תרוצים נוספים.
המלצת קריאה חזקה לספר שהוא בבחינת ארוע ספרותי יותר מעוד ספר במדף הספרים הישראליים-מקוריים. מופלא.

בחזרה מעמק רפאים/חיים באר- המלצה

אין, אין עברית כזו. פשוט אין. עברית המכילה בכפיפה אחת סלפי, נייד, רטט המוביל למסרון ועברית עשירה בסגנון מקראי כנהוג בשכונות החרדיות בירושלים. זה לא מפליא לנוכח הדמויות הצבעוניות הנוכחות.

לא פעם גורמת העברית העשירה לפרצי צחוק. חיים באר יודע לענג את הקורא וזה לא תמיד הקייס אצלו ובכל ספר, אם כי כאן זה בהחלט הצליח לו.

על מה ולמה הספר מענג כל כך, פרט לשפתו המשלבת שפה גבוהת מצח ושפת רחוב? העונג אותו שואב הקורא בא מעלילה מעין בלשית ודמויות אקסצנטריות, כאלה שאינן חסרות בנוף הירושלמי.

אלישע מילגרוים הורתו כחרדי וסופו שייקבר בבית קברות נוצרי בעמק רפאים אשר בירושלים. מילגרוים חיבב מאוד את הליטורגיה הנוצרית, את האורנמנטיקה והיראה המכשפת בבתי התפילה שלהם. כל מי שביקר בפריז ונכנס לנוטרדם, מצא עצמו משתאה לנוכח הפאר, הגדלות, תחושת האלוהות, גם אם החילונות היא מנת חלקו היומית. מהנוטרדם המשיך התייר לבזיליקת הלב הקדוש, סקרה קר בעברית, וסיים הסיור בכנסיית מדלן. התחושה ברורה. מי ש"הכניסה" את מילגרוים תחת כנסי הנצרות היא אשתו השניה, נעמי זלקינסון. כפעילה מסיונרית היא טרחה ולקחה על עצמה את החובה הנעימה, שבעלה יבקר בכל שכיות החמדה של הנצרות בלונדון ובירושלים.

המספר בספר הוא מפיק סרטים דוקומנטריים, שביקורו בבית הקברות בא לסכם עבודת צילום עבור גוף המעניק פרסים ספרותיים. מפה לשם, נעמי זלקינסון-מילגרוים מתגלה כדמות אניגמטית לא קטנה. גם אלישע בעלה מתגלה ככזה ופתאום מתברר שיש גם מאהבת, יש מתחזה, יש כתב יד נוסף מוכן לספר והחגיגה בעיצומה.

פרט למפיק יש גם את השדרנית שדמה וכותב אילנות היוחסין הומינר המשעשע, שאצל החילונים הוא היה יכול להיות רכלן עיתונאי רב מעללים.

העלילה מסתעפת, מגיעים עד ורוצלב בפולין במטרה לפתור את ההתחזות, המאהבת נחשפת, הארץ גועשת ו... אין, אין עברית כזו.

חיים באר לא ממש מתמחה בעלילות בלשיות, אבל גם ככה יצא לו סיפור משעשע וזורם.

מסעותי עם חמותי/מאירה ברנע-גולדברג - אי המלצה

לו אני העורך של מאירה ברנע-גולדברג, הייתי משכנע אותה לוותר על הספר הזה. אני מבין את הצורך להיות בהמשכיות כתיבה, לפרסם עוד משהו הנוגע למשפחתולוגיה הישראלית, בעיקר עם ספר הנושא חומר נפץ כמו נושא כלה-חמות. לא זה הספר שיביא לה את התהילה, זה דווקא יכול להרוס לה אותה.

אני אוהב את הכתיבה השנונה, ההומוריסטית והצינית של מאירה. מה נותר מכל זה בספר שלפנינו? כלום, ממש כלום. חמות זה כמעט שם נרדף למישהי מתערבת, בלתי נסבלת, טורדנית. אבל אבוי, דווקא הכלה בספר מעצבנת אפילו יותר, לא מאפשרת הזדהות, לא מאפשרת חיבוק מנחם.

ובמה דברים אמורים? באחת שירה, כותבת ספרים הנמכרים לא רע בכלל, אחת המופיעה לא מעט בטלוויזיה ובעיתונות והיא במעמד של סלב מקומי. היא נשואה לעוה"ד רגב, מצבה הכלכלי מצוין, אבל אישיותה מעצבנת מהצורך לשמור על גזרה דקיקה, מעודף רגישות ומחוסר ב... בכל מיני דברים ההופכים אדם לאהוד על סביבתו. לא שאדם חייב להיות אהוד על סביבתו, אבל שלא יבוא בטענות לאחרים.

חמותה, דליה, סבלה מנטישת בעל שלושים שנה קודם לכן. היא לא רצתה להכניס מישהו במקומו הביתה. במקום זאת, הפכה לדמות קפוצת תחת, לדעת כלתה שירה. כשבעלה ליאור מציע כמעשה חסד להכניס את אמו לביתם לחודש, הפיצוץ בלתי נמנע.

הפיצוץ דווקא נמנע. גם העניין בסיפור נמנע.

הסיפור מהלך בין שני קווי עלילה, אחד של שירה, אחד של דליה. שניהם כתובים בגוף ראשון וזה לא דבר שלא נראה בעבר, אבל כאן זה לא נעשה טוב. אם לא מגלים ערנות קיצונית, הכל מתערבב בראש ולא ברור מ אומר מה ולמי. אם נוסיף חוסר עניין בספר, הנפילה בטוחה.