לו אני העורך של מאירה ברנע-גולדברג, הייתי משכנע אותה
לוותר על הספר הזה. אני מבין את הצורך להיות בהמשכיות כתיבה, לפרסם עוד משהו הנוגע
למשפחתולוגיה הישראלית, בעיקר עם ספר הנושא חומר נפץ כמו נושא כלה-חמות. לא זה
הספר שיביא לה את התהילה, זה דווקא יכול להרוס לה אותה.
אני אוהב את הכתיבה השנונה, ההומוריסטית והצינית של מאירה.
מה נותר מכל זה בספר שלפנינו? כלום, ממש כלום. חמות זה כמעט שם נרדף למישהי
מתערבת, בלתי נסבלת, טורדנית. אבל אבוי, דווקא הכלה בספר מעצבנת אפילו יותר, לא
מאפשרת הזדהות, לא מאפשרת חיבוק מנחם.
ובמה דברים אמורים? באחת שירה, כותבת ספרים הנמכרים לא רע
בכלל, אחת המופיעה לא מעט בטלוויזיה ובעיתונות והיא במעמד של סלב מקומי. היא נשואה
לעוה"ד רגב, מצבה הכלכלי מצוין, אבל אישיותה מעצבנת מהצורך לשמור על גזרה
דקיקה, מעודף רגישות ומחוסר ב... בכל מיני דברים ההופכים אדם לאהוד על סביבתו. לא
שאדם חייב להיות אהוד על סביבתו, אבל שלא יבוא בטענות לאחרים.
חמותה, דליה, סבלה מנטישת בעל שלושים שנה קודם לכן. היא לא
רצתה להכניס מישהו במקומו הביתה. במקום זאת, הפכה לדמות קפוצת תחת, לדעת כלתה
שירה. כשבעלה ליאור מציע כמעשה חסד להכניס את אמו לביתם לחודש, הפיצוץ בלתי נמנע.
הפיצוץ דווקא נמנע. גם העניין בסיפור נמנע.
הסיפור מהלך בין שני קווי עלילה, אחד של שירה, אחד של דליה.
שניהם כתובים בגוף ראשון וזה לא דבר שלא נראה בעבר, אבל כאן זה לא נעשה טוב. אם לא
מגלים ערנות קיצונית, הכל מתערבב בראש ולא ברור מ אומר מה ולמי. אם נוסיף חוסר
עניין בספר, הנפילה בטוחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה