בכפר קטן בנורווגיה, כי בעיר זה לא יכול לקרות, ילדה בת 11 מגיעה לגור אצל דודתה משום שאימה מתה. קוראים לה און. און מתחברת לסיס, מהבולטת בילדות בכיתה, ומזמינה אותה יום אחת לבוא ולבקר בביתה.
סיס אכן באה והביקור, למרות שהוא מוצלח, איכשהו גורם לסיס למהר ולחזור לביתה, לא כי קרה פתאום משהו רע, סתם תחושה של דחיפות. הן שוחחו על ארמון הקרח הנוצר מהמפל מחוץ לכפר, נדברו לבקר שם, אבל רק און הלכה ונעלה. כל תושבי הכפר נדברו ללכת לחפש ולא להניח. מהו אותו ארמון? מבנה קרח עצום שנוצר ממפל שקפא, ניתן להסתובב בתוכו, אבל און לא נמצאה.
כשהדודה לא מקבלת בחזרה את און, היא מחליטה לעזוב את הישוב כמו שהבטיחה.
ילדה חדשה מגיעה לכיתה, איכשהו נוצרת התחושה שהיא תתפוס את מקומה של און למרות שסיס אוסרת עליה לשבת בשולחן המיותם של און. זמן מה עובר ובסוף הוחלט בין ילדי הכיתה שהם ילכו שוב לבקר בארמון הקרח.
וסוס יוצר בתחילה תחושה של מסתורין במפגש בין און לסיס, אחר כן מתעצמת תחושת האימה כשאון נעלמת ולא נמצאת. כשמגיעה ילדה חדשה נדמה שנוצר איזשהו תיקון.
כשילדי הכיתה מחליטים ללכת שוב יחדיו לארמון הקרח, ללא ידיעת ההורים, הסיפור מגיע לשיא של שום כלום.
על סופרים כמו וסוס אומרים שכשיגדלו הם יהיו סטיבן קינג. זה לא קרה. וסוס כהרגלו כותב רע, לא מגיע לשום פואנטה, ולמרות שקושרים לו כתרים, ספריו ראויים להתעלמות.
