הטירה/קפקא - בזבוז של זמן

כשבאים לקרוא קלאסיקה כמו הטירה ועוד משל קפקא, מין תחושה של מכובדות באה על הקורא. הנה ארוע ספרותי עומד לחלוף מול פניו, עומד הוא להיות עד לעוד ארוע תרבותי שאלפים היו עדים לו לפניו ועתה יהיה הוא עד לו עצמו ועיניו, שואב לתוכו את קרירות הפסגה ובא על סיפוקו.

ק. (קפקא? קצל'ה? קישקע? קומן סנס? לא ברור) הוא מודד קרקעות והוא מגיע לכפר שבראשו טירה, שם יהיה מפקח על הקרקרעות. ק. נשוי, אבל עובדה זו זניחה לסיפור באשר עומד הוא להנשא בשנית לאישה, פרידה אחת, נשואה בעצמה ועוד לאחד מחשובי הכפר.

הכפר, שבראשו טירה ורוזן בה, אחת המצויה בערפל וחשוכה תמיד, זימן את ק., אך ק. לא זכה לראות את הרוזן המזמין והבין משלוחו, ראש המועצה, כי למעשה מפקח על הקרקעות, לא כל שכן מודד מקצועי, כלל אינו ממין העיסוקים הנחוצים לכפר עתה ובעתיד. מורה אחד בשם סורדיני כבר סידר הכל ויש גם דמות בשם סורטיני. אלא שאם ק. כבר נמצא בכפר, שמא יתכבד ויהפוך לשמש בית ספר, שרת של ימינו. אלא שק. לא ממש מבין בשמשות, לא יהיה לו היכן לגור בבית הספר המכיל שתי כיתות בלבד, לא יוכל לגור שם כנשוי לאשתו הטריה, ולהראות כך לפני הילדים. אם לא די בכך, לק. הוצמדו שני עוזרים צעירים, למרות שהיה אמור להביא את עוזריו שלו וכלי עבודתו, צעירים הבאים עליו לטורח מתמיד ואינם מקילים עליו.

הכפר הוא מקום משונה, והרי דובר בקפקא, וכך באה לה חותמת הקפקאות ומטביעה על הכל מחותמה הסוריאליסטי. ק. לא מצליח להגיע לטירה, אבל שפע שלוחיה נתקלים בו יום יום ושעה שעה. לכל אחת אמירות משלו, בקשות משלו והודעות משלו. מעמדו של ק. נע מרום המעלה לשאול תחתיות, עניין של דקות לכאן ולכאן. יש שיאמרו הלא אסור להחמיץ את הביקורות שיש לק. על השלטון, והכפר הוא אך המדינה, העולם כולו, בזעיר אנפין. אפשר לראות את זה כך ואפשר לומר בנפש חפצה שהמלך הוא עירום, אף גאטקעס אין עליו, אפילו הבולבול שלו קטן, כפתור ממש.

הספר מקומם מאוד, מביך שבכלל קיים, מתסכל את הקורא עם מעל 300 עמודים צפופים ומשעממים, נטולי תכלית קפקאית, שהרי גם לשיגעון יש היגיון משלו. הסיפור מטופש כל כך שלעיתים לקרוא את פסקת הפתיחה, האמצע והסיום של פרק הנמשך עמודים רבים, מספרים את כל הסיפור ומשאירים עודף של קריאה מבוזבזת. אם "המשפט" היה קפקאי במיטבו, "הטירה" הוא הגיחוך, הטפשות, הבזבוז והטרחנות במיטבם. אם נוסיף על הכל, שאף סיום אין לספר, עניין ידוע, דבר שהיה אולי מביא את הקורא לקתרזיס מסוים, שמא קפקא כלל לא התכוון לפרסם יצירה נלעגת זו, לא טרח על שיפוצה, ליטושה, קיצורה ועידונה, לא התכוון כלל שיקראו... בחרו את שחשקה נפשכם, אבל שמרו עליה, את נפשכם, מיצירה זו. כן, לפעמים פרסום ותהילה הם רק פרסום ותהילה. שנת 2020 זכתה לתרגום חדש של הטירה מאת נילי מירסקי המנוחה. התרגום הישן בהוצאת שוקן, זה של שמעון זנדבנק מעולה ממש ולא ברור מה מצאו מי שמצאו להוציא את הספר העלוב הזה בהוצאה חדשה.

נסיך הערפל/קרלוס רואיס סאפון - בזבוז זמן

"נסיך הערפל" נכתב כשסאפון היה בן פחות מ-30 והגדיר עצמו כסופר לילדים ולנוער. בארץ פורסם הספר כשעל העטיפה מודגש שזהו אותו סופר שכתב את "צלה של הרוח".

האם נסיך הערפל מעניק לילדים מעט ואפילו יותר ממעט ממה שצלה של הרוח העניק לקוראים הבוגרים יותר? אפשר לסכם בקצרה: אפס. עשרות שנים לא קראתי ספר המיועד במפורש לנוער וסאפון עצמו אמר בהקדמה לספר שהוא לא ממש מכיר בהגדרה של ספרות ילדים ונוער. מבחינתו, ספר הוא ספר הוא ספר. הוא טועה. מה שהוגש לנו הוא מנה קרה ולא טעימה של חומרים גרועים מלכתחילה. אפילו ג'אנק פוד טעים יותר, חם יותר והטוגנים פריכים יותר. רציתי לאהוב את הספר כפי שאהבתי מאוד את צלה של הרוח. אין סיכוי.

נסיך הערפל עוסק בעצם בנושא די ותיק בספרות, הלא הוא מכירת הנשמה לשטן. רווח מיידי גדול לטובת הפסד (עוד יותר) גדול בעתיד. מובן שזה שמוכר כרגע את נשמתו לא חושב על המחיר העתידי העצום. נסיך הערפל הוא ד"ר קין, זה המוכן להגשים חלום של מי שנקרה על דרכו במחיר מסוים. המחיר מרתיע, אבל הגשמת החלום מפתה יותר ודוחק יותר. רק אחד, ויקטור קריי, מבין את העסקה הגרועה, לא מוכן להשתעבד ועוקב אחר הד"ר שנים כדי להגן על  ילד שאימץ והפך לנכדו.

לעומתו, מקס, המגיע זה מקרוב לכפר עם משפחתו, והוא רק בן 13, שם לב לדברים מוזרים המתרחשים בקרבת ביתו. חברות עם נער בשם רולנד, הלא הוא הנכד, פותחת לפניו עולם של תעלומה בדמות אניה השקועה לא רחוק מהכפר, בה לכאורה היה אמור לטבוע ד"ר קין שנים רבות קודם לכן. זה כנראה לא קרה.

הספר תפור תפרים גסים, המתח בו סתמי וחסר תחכום וכקורא מבוגר לא הייתי ממליץ עליו לאיש. למרבה החרפה, הוא אכן נקרא ע"י נערה שהספר ניתן לה רק בגלל שהשם צלה של הרוח היה על העטיפה. כדי לא לבייש את זכר הספר המופלא ההוא, אמליץ להתרחק ממנו כרחוק מזרח ממערב.

חשיפה/ז'אן-פיליפ בלונדל - בזבוז זמן

חשיפה עוסק באחד לואי, מורה. המורה לשעבר של אחד אלכסנדר, צייר נחשב בהווה. אלכסנדר מזמין את לואי לרטרוספקטיבה מציוריו בגלריה מקומית, בעיר שדה צרפתית. לואי אינו מבין גדול וכשהוא מתבקש לחוות דעה, הוא מודה שדעתו אינה נחשבת. אלכסנדר בכל זאת מבקש דעתו. מפה לשם מתגלה שאלכנסדר הצייר היה מעריץ לא קטן של המורה.

לאחר התערוכה מבקש הצייר להפגש ומהפגישה יוצאת הזמנה לצייר את המורה. כל הסיטואציה מוזרה, אבל המורה זורם. סדרת הציורים עוברת בשלום יחסית. אז מגיעה הזמנה לנסיעה משותפת לווינה. וינה? נסיעה משותפת? גם פה המורה זורם עד שהציור מתקדם מישיבה לשכיבה והלאה. אז מעלים עצמו המורה מזירת הציור באשר החשיפה נראית לו לא הכרחית ואפילו נתעבת במידה. בכלל, כל ההתפתחות וההתחברות לתלמיד לשעבר נראית לו פחות ופחות. אלכסנדר מקבל הכל בהבנה וממשיך הלאה.

תחשבו בוודאי שיש פה התלבטויות הרות גורל, גילויים סנסציוניים ויחסים שאינם ממין היחסים הראויים שבין מורה לתלמידו לשעבר. אז חשבתם.

הספר כולו חסר חשיבות על גבול בזבוז זמנו של הקורא. בלונדל כבר התגלה כסופר קטן מאוד והוא בהחלט מתאים לסדרות ספרים קטנות ולא נחשבות. תחשבו אם אפילו שעות קריאה ספורות שוות את זה. אני לא חושב.

אליס מילר/אליס מילר - המלצה רפה

זוכרים את בג"ץ אליס מילר? הצעירים שביניכם אולי לא זוכרים, אולי אפילו תתפלאו על מה המהומה, אבל פעם הצבא הניח שיש הבדלים בין גברים לנשים. ההבדלים נשארו וגברים מכינים קפה יותר טעים.

פעם בחורה אחת, כן משנה מאיזו משפחה, שהוריה עלו מדרום אפריקה, אמה היתה גיורת, ובביתה לא היו דברים כאלה שאין משהו שהרצון לא פורץ אותו, רצתה להיות טייסת. בטכניון כבר הצטיינה, כל דבר משוגע שעלה בראשה נעשה, רק הצבא מנע ממנה להיות טייסת. מישהו חשב ברצינות, שציצים יכולים להיות בעיה בנפילה בשבי. איכשהו דברים התגלגלו דרך עזר וייצמן, נשיא המדינה ומפקד חיל האוויר, מיזוגן ופה גדול, ונעמי חזן, ח"כית. כל זה מידע לינוקות. בג"ץ קם ורץ, וזה אינו דבר של מה בכך להגיש אחד כזה נגד חיל האוויר. הכסף הוא רק אחד הצדדים. חיל האוויר נדרש להשיב מה יש לו נגד טייסות. הראש גורד, הדיונים דויינו וחיל האוויר התייצב והשיב מעדנות: כלום.

אליס מילר מילאה תפקידים חשובים בחיל האוויר, היתה מעורבת ברכש במיליונים ולאחר מכן פנתה להתחתן עם הודי אחד, השתחררה מחיל האוויר, עברה לגור בקיבוץ עם ההודי שלה, ושבה לתקופה להודו להקים גסט האוס. אלה רק החיים המשונים שלה שהביאו אותה להתחתן עם בנו של אחד מהקצינים הבכירים ביותר בחיל האוויר ההודי במקרה...

אבל נדמה ששום דבר משונה ככל שיהיה לא מונע מאליס לעשות ככל העולה על רוחה ולדהור הלאה. זו אישה שלא ניתן לעצור אותה והיא בהחלט מסוג האנשים שקורצו מחומרים שרבים היו מבקשים להשיג אך קמצוץ מהם. היא עוברת מישראל להודו ושוהה שנים פה ושנים שם, עוברת דברים שכמה וכמה אנשים לא היו יכולים לעבור לו ביקשו לעשות זאת. בעלה, איך יכלה לבחור אחד כזה, הוא עזר כנגדה ומשלים אותה היטב. אין מה שיעצור אותם ובעיקר אותה. ב-2015 אף הדליקה משואה, אם כל השאר לא מספיק.

בסופו של יום, ספר שנעים לקרוא אותו, אם כי אינו מתגבש לספר בעל מעלות ספרותיות כלשהן. האם הספר מעורר השראה? לא במיוחד, אם כי אליס מילר היא משוגעת עם קבלות.

שאלו עצמכם, מהו המטוס אותו הטיסה?

החברה הגאונה/אלנה פרנטה - המלצה חמה

החברה הגאונה הוא הראשון בטטרלוגיה של הרומנים הנפוליטניים, שקנה כנראה את תהילתו בדמותה העלומה של המחברת אלנה פרנטה. חוץ מזה, אין ספק שלנפולי יש הניחוח שלה. עבורי נפולי נתפסת בראש ובראשונה בהקשר של הסדרה גומורה, סדרת הפשע המופלאה של רוברטו סביאנו, סדרה העוסקת בפשע, סמים, עוני ושליטה על כל אלה בין הערסים רבי ההוד של נפולי. אבל בסדרה מדובר בשנות האלפיים, מרצדס, אודי וב. מ. וו. הם רכבי התהילה, ולהבדיל, הספר שלפנינו מדבר על שנות החמישים והשישים של המאה ה-20 ורכב התהילה הוא פיאט אלף-ומאה.

נפולי גם ידועה ב"דרך הנופית המובילה מרומא לנפולי", אחת הדרכים היפות בעולם, שתיירים רבים מתלהבים ממנה ומפעילים הפעלת יתר את כפתורי מצלמותיהם. וכן, ניחוחות האוכל, הדגה, הפיצות והמאפים.

אלא שחוץ מהבדלי העיסוק והפרנסה בין הסדרה והספר, זו אותה נפולי, אותו העוני בחלקיה הפחות מלהיבים, נוצצים ויפים, אותה קולניות. ופה, יש לומר, פרנטה אינה הופכת את כל זה למלהיב יותר, מאיר עיניים יותר, מתוחכם יותר או נוגע ללב יותר. הכל מסופר די עובדתית והכל מתחיל ונגמר במתח בין אֶלֶנה גְרֶקוֹ,  ללִילָה צֶ'רוּלוֹ. אלנה בתחילת הסיפור היא בכיתה א' עם לילה. אלנה היא הילדה היפה, המתחרה בלי לדעת זאת בלילה הגאונה, שהכל לכאורה בא לה בקלות בלימודים. לילה רזה, מוזנחת ובאה מבית של סנדלרים. לא שזה נורא או מיוחד כל כך. עד מהרה קופצים קפיצה נחשונית ונוחתים לתחילת גיל ההתבגרות, ההתפתחות והתחרות בין הבנות החברות בנפשן הופכת לכמעט קנאה. לילה נשארה בין אחיה ואביה הסנדלרים ואלנה המשיכה לחטיבת הביניים. זו לומדת בגלוי וזו בהסתר ואף יודעת ומתקדמת יותר. ובין לבין, הקודים הגלויים והנסתרים של ענייני כבוד בין הערסים הנפוליטניים, חלקם בלונדיניים ותכולי עיניים למהדרין, אבל ההתנהגות זהה, ממשיכים לתת אותותיהם באלימות הגלויה ובמתח הסמוי, לאמלל את חייהם של המשתתפים בסיפור ולא להפוך אותו למעניין יותר ומושך יותר. וכשיש משחקי כבוד, העניינים יגעים להפליא.

השמות בסיפור מתנגנים בקסם מופלא בין מרצ'לו (ולא מסטרויאני), נינו (ולא אלה תולדות), אלפרדו (יש מצב לרוטב), סטפנו (לא הענף האיטלקי) ומיקלה ("מגילת סן מיקלה" מספק אולי יותר וממתרחש בסמוך, באי קאפרי).

האם הכל נורא כל כך? מכות וקללות יש, ערסים בלי סמים יש, ציצים שאינם במערכה הראשונה, אבל ניגלים במערכה שלישית תמורת עשר לירטות יש, אפילו שיער מדוהן יש, פיצה ופיאט אלף מאה. חומרים משובחים אפילו מהעמק הנצחי של הטובים בספרי המקור הישראליים. אז מה השתבש? כפרפראזה על האמירה שלא מתקנים מה שלא התקלקל, לא משבשים מה שמלכתחילה לא נבנה.

פרנטה נטולה לחלוטין חוש דרמה. בסיפור שלה יש קליימקסים לרוב. היא בונה אותם בסיוע ספוילר קטן בתחילה והקורא חש שכולו מצטמרר ואוי אוי אוי מה יקרה תיכף, כמה דם יישפך בעקבות כמה אגרופים בריאים, הרי רצח כבר היה. אבל אז הכל קורס לתוך עצמו בקול ענות חלושה כמו קצפת שלא עורבבה היטב.

ופתאום מגיעה פיית ההפתעות ובעזרת שרביט הקסמים היא מפזרת אבק כוכבים.

אלנה יוצאת לחופשה לאי בה גרה בת דודתה של המורה התומכת אוליביירו. זו המורה הדוחפת אותה ללמוד עוד ועוד והפעם מזהה אצלה חיוורון ולכן צריך לצאת לאי לתפוס שמש. ובאי אכן שמש, אוכל טוב, מעט עבודה ובסוף מגיעה משפחתו של סאראטורה, זה שברח מהשכונה אבל וחפוי ראש ולקח את נינו בנו, זה שהציע להתחתן עם אלנה כשהיו קטנים. נינו אכן מגיע, הפתעה גדולה וסיבוך גדול וכך גם מכתב מלילה, המספרת על מצוקה.

ובשכונה כמו בשכונה, זרמי עומק זורמים והם סוחפים. לילה פותחת במיזם נעליים ומקווה לסחוף את אביה, מרצ'לו מהמעדניה, זה הסבור שהעולם בכיסו, חושק בלילה, אבל זו משיבה את שמשיבה. בסוף יש צלילי מארש החתונה אחרי שעוד מים רבים זרמו סביב.

ומי החברה הגאונה באמת?

הסיפור של שם המשפחה החדש/אלנה פרנטה - המלצה חמה

הספר השני נפתח היכן שהסתיים הראשון: היציאה מהחתונה של לִילה לירח דבש. כבר אז נשתלים זרעי התרחקות של לילה מהמספרת, אלנה. אלנה ממשיכה בלימודיה ולִילה היא עתה אשה נשואה. זה לא צריך להפריע, הרי מדובר בנערות בנות שש-עשרה, אבל בנפולי חתונה מוקדמת היא חתונה בעתה.

לילה, למרות מעמדה החדש ואולי בגללו, חשה כמו לביאה בסוגרה. התנהגותה כשל לביאה, אבל לביאה הנמצאת בשבי מעיק וחסר תקווה. הציפיה ממנה שתלך ותוליד שרשרת ילדים לא מתממשת, האריה המלווה אותה אינו האריה אתו חשבה להעביר חייה בסרנגטי. אלנה, לעומתה, ממשיכה בלימודיה הקלאסיים, שפות, מתמטיקה וכימיה, אבל לא אלה הדברים המפרידים. קווי האופי הנוקשים של אלנה, המרבה לחשוב יותר מדי, לסבך עניינים פשוטים, לא זורמת עם מכריה, לעומת לילה, ההולכת בגדולות, אומרת אשר על לבה ורואה לנגד עיניה גדילה וצמיחה, מעמיקים את הבור הנפער. מצד אחד גברת ק. ומצד שני התלמידה א'.

ואולי זה לא מפליא שביציאה מגיל ההתבגרות לבגרות דברים כאלה קורים. כל אחת בוחרת את מסלולה בחיים. לילה בחרה בחירה שאינה רק אישית והצילה גם את משפחתה בעוד אלנה ממשיכה בלימודים ובעוני. לשתיהן לא קל, הן נפגשות ומתרחקות ועל הקשיים של לילה לומדת אלנה ממחברות שקיבלה מלילה. במחברות שפע מחשבות, ציורים והגיגים. ברקע נפולי העניה, אבל גם ההתפתחות של הדמויות, התפתחות כלכלית לעומת התפתחות אינטלקטואלית. לילה מאמינה באלנה, ההפך אינו זהה בהכרח.

והופ, שוב חופשה.

שוב אותו האי איסקיה, אבל לא באותו בית. כבר באותה חופשה נובטים לאחר שנשתלו זרעי הפרידות, האהבות החדשות, הבעיות.

הרופא של לִילה שולח אותה בפקודה לאגור שמש. הוא סבור שזה טוב לנשים חיוורות וזה ימנע מילדים מליפול... וכך, גברת אחת, כמעט מטרוניתה, יוצאת לחופשה עם גיסתה ועם מלווה אחת שתשמור עליה, חברתה אלנה. גם האם יוצאת. מישהי צריכה לבשל ולשמור מפני בעיות. הבעל יגיע רק לסופי שבוע. ומי נתקל בהם למטה ולא לבדו? מי שאלנה לא מסוגלת לשכוח, אבל הוא יעדיף את לילה ויגרום למשבר רק כדי להופיע בסוף לבצע תיקון.

החופשה נגמרת, ילד יהיה ולא ברור של מי, אבל כל אלה ישקעו אט אט לעבר האפור משום שאלנה תלך אל הזוהר האקדמי, תצפין לפיזה. אלנה שוקעת בלימודיה, מזהירה בהישגיה ושומעת מדי פעם עדכונים על המשברים גבהי הגלים בנפולי הרחוקה, המיוזעת והגונחת. גם מגדל פיזה יגנח, יקמט מצחו ויטה על צדו מצער.

הספר הזה ארוך ומורכב מהראשון. גיל ההתבגרות אינו פשוט בשום מקום. אלנה יודעת לספר על עצמה בגוף ראשון ולומדת על קורות לילה ממחברותיה, כאמור. מגיל 16 עד גיל 23 אנו מתלווים וכואבים כאבים של אהבה, של חוסר התאמה, של עוני, של חתונות בגיל צעיר וילדים ועולם כמנהגו נוהג בנפולי, שכאילו אינה יכולה ואולי לא רוצה להתקדם. רק התרחקות ומעבר שפה מדיאלקט לאיטלקית צחה וסביבה אינטלקטואלית, מאפשרים להרים את הראש.

אלנה מצליחה לפרסם את ספרה הראשון, הלא הוא סיפורה שלה ושל לילה וכל חבריהם, חברים שאינם קוראים ספרים.

ומה המחיר שמשלמים? נדמה שרבים שילמו מחיר כבד על בחירותיהם, לאלנה שילמו שתספר על כך. מין צדק פואטי.

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו/מאת אלנה פרנטה - המלצה חמה

השני ברומנים הנפוליטניים סיכם תקופה ואפילו ניתן היה להסתפק בו כסיכום. אלא שלא להמשיך לקרוא בידיעה שיש המשך שלישי ואף רביעי, זה לא ממין העניין.

בסיום הספר השני מופיע נינו, אהוב לבה משכבר של אלנה המספרת, הנמצאת עכשיו במסע לקידום ספרה, וזו הופעתה הראשונה בציבור. הופעתו באותו ערב היוותה מעין תיקון למעשיו הקודמים, אבל עתה אלנה רחוקה ממנו, מצויה תחת התרגשות הופעת ספרה, חתונתה הקרובה, השינויים הרבים העומדים לחול בחייה, מעברה לגור בפירנצה כאשה נשואה ויציאה סופית מנפולי. אלא שנפולי ממש לא מרפה ממנה, לִילה, ליתר דיוק.

השנה היא 1968, שנה הזכורה כשנתו של דני האדום בפריז, בהפגנות הסוערות שהדהדו ברחבי העולם. גם איטליה נסערת וכמובן אלנה בתוך כל זאת. אלנה ולילה בנות 24. אלנה פרסמה ספר המהדהד ברחבי איטליה ומכניס כסף, לילה מטופלת בבנה גֶ'נארו, גרה עם אנצו, ידידה משכבר הימים, הרחק מבעלה ממנו נפרדה סטפנו. עבודתה במפעל הנקניקים אצלו ברונו, ידידו של נינו, פוגעת בבריאותה. בממד המקומי-ארצי הרוחות סוערות בין הפשיסטים לקומוניסטים וכולם איכשהו קשורים לשיקום מעמד הפועלים, כשבתווך לילה וגילוייה לתקשורת באשר קורה במפעל כמקום המייצג את התנאים הירודים של מעמד הפועלים. אלנה שומעת כל זאת, לבה נחמץ והיא בוחרת לתמוך בחברתה, שבזמן כלשהו בחרה להתנתק ממנה וחשה כי אין בכוחה לעשות זאת. במקום כלשהו פולטת לילה: "עשינו חוזה כשהיינו קטנות: הרעה זאת אני." בהמשך היא משביעה את אלנה, יקרה אשר יקרה ללילה וזו לא תוכל להמשיך לתפקד כאם, אלנה צריכה להשבע שתיקח את ג'נארו ותגדל אותו.

אין ספק שהספר השלישי מורכב אף יותר, אפל ומסובך. משפחת סולארה הידועה לשמצה מרחיבה השפעתה על נפולי בכלל ועל השכונה הישנה בפרט, לילה ממשיכה לשנוא אותם בלהט ובעיקר את האחים מיקֶלה ומרצ'לו. למרות השנאה, לילה חושבת לחזור לשכונה, דבר המפליא את אלנה, הטועמת מאוויר אחר, שלא לומר, אווירה אחרת מנפולי המעיקה, מהרכילות, מהעוני, מהבריונות.

ופתאום חתונה אצל אלנה, בעל ובת, דֶדֶה. בשיחת טלפון בין לילה לאלנה מדווחת האחרונה שההיריון עבר בקלות וכך גם הלידה יחסית. "כל אחד מספר לעצמו את החיים כמו שנוח לו," מפטירה לילה. אבל בחיים, כמו בחיים, הבת הבכורה מתישה את אלנה עד שנמצאת מטפלת, הבעל רע במיטה ואינו שותף טוב לחיים שלא במיטה, החיים משעממים, חברים אין ופירנצה רחוקה מנפולי וזרה כשלעצמה. העניין בספר של אלנה דעך, העיתון בו נהגה לכתוב כבר לא מפרסם את הגיגיה. האם כל הטוב נגמר בטרם ממש החל?

וכך נולדת הבת השניה, אבל ספר שני מטעמה של אלנה מתקשה להפציע. בקושי ספרון. היא משקיעה יותר במשפחה, פחות בממד האקדמי או הספרותי. אלא שלא הכל בית ומשפחה. שנות השבעים באיטליה הן שנים סוערות. הסערה כאילו בולעת הכל ומקיאה גוויות. הבריגדות האדומות נולדות בעקבות המתרחש בסין, ראש הממשלה אלדו מורו נרצח, אבל גם ג'ינו, הרוקח מנפולי, שהביע אהבה בצעירותו לאלנה. פשיסטים מול קומוניסטים מותירים שובל ארוך של דם.

לילה הופכת למהנדסת, מפעילת מחשב IBM, לא להאמין. היא ואנצו, מהנדס מחשבים אף הוא, ממשיכים לחיות יחד, להרוויח הון ולשוב ולקשור חייהם עם בני סולארה השנואים והמפחידים.

בסופו של דבר, אם כי לא ממש בסוף הסיפור, שב להופיע נינו. אבל בסוף הסיפור הוא יעשה שוב את התיקון והפעם תיקון גדול אף יותר, עם נזק לא קטן בצדו.

לילה מתקשרת לאלנה, כאילו היתה מבזקנית ברדיו, כדי לספר על רצח בנפולי. שוב מתברר שאפשר שאלנה יצאה מנפולי, אבל נפולי ממש לא יצאה מאלנה. היא מבקשת מאלנה לקחת את ג'נארו בעקבות המתרחש בנפולי, אבל אלנה מתקשה לקבלו בשל ה"תיקון" של נינו.

ספר כביר אף יותר משני החלקים הראשונים, הטובים בפני עצמם.

יש למה לחכות בחלק הרביעי.