וכך, גם אם אלנה גרקו-איירוטה לא ממש חזרה לשכונה, היא בהחלט חזרה לנפולי אחרי שהתנתקה מפייטרו בעלה ומפירנצה. חזרה לתקופה ארוכה ושוב התנתקה.
הזרעים שנזרעו ונבטו, כדי לסמל התרחקות בין אלנה ללילה, התייבשו וקמלו. אלנה, שמאחוריה שני ספרים שהתפרסמו וכתיבה פובליציסטית בעיתונים, היא בעלת פרסום מסוים. לילה, מהנדסת מחשבים, מנפלאות העולם החדש, דוהרת קדימה ודורסת בדרכה את מיקלה סולארה. גם זה מסימני העידן החדש. ההתקרבות בין שתיהן אמיצה וכוללת בטן תופחת, אצל כל אחת ושתיהן ביחד. השנה היא 1980, שתיהן בנות 36.
גם נינו הבלתי נמנע, נכנס לתמונה ויוצא גבר-גבר. בא לעשות שוב תיקון וקלקל בגדול. נראה שמשפחת סאראטורה, האב והבן, למרות חוסר הקשר ביניהם, נוצקו בתבנית הרסנית אחת.
ופתאום, האדמה רוחשת מתחת לרגליים, במובן הכי פרוזאי של המילה. לפני כן, שינויים רבים בשכונה בפרט ובנפולי בכלל, היו שינויים שלרוב רע היה בהם. ועכשיו, נוסף על הכל, גם האדמה רוחשת. ואחרי שרחשה ורטטה, סוף סוף קירבה אמתית בין צירי העלילה העיקריים, לילה ואלנה. נפולי משלמת במות אלפים הקבורים בין הריסות.
הזמנים עוברים להם כך שתופיני החיים יורדים מן השמיים למכביר: התבגרות הילדות ויציאתן ללימודים, מנעמי החיים עם הפרסום, הזדקנות ומוות טבעי, מוות לא טבעי, העלמות מסתורית, סמים בלי הרבה סקס ושום רוק'נ'רול. נשמע מוכר, אבל כשמלווים דמויות ספרותיות במשך כל כך הרבה עמודים...
איך מסכמים 1747 עמודים, המתחלקים לארבעה ספרים? מאחר וזה לגמרי הספר הארוך ביותר שקראתי, שרק חולק בנוחות לארבעה, נקרא לפעמים הרומנים הנפוליטניים ולפעמים החברה הגאונה אחד, שניים וכך הלאה, הרי שזה הישג כביר בפני עצמו. פרנטה מצליחה לספר לנו מה בעצם עובר עליה ועל מה היא כותבת ומספרת לקוראיה בספריה המצליחים, שזה היינו הך. נפולי היא מקום עם אוכל טוב, היסטוריה ותיירים רבים, מושא צילום מכובד, אבל גם מקום מושחת, הלום אלימות, מתקשה לנוע הלאה, להתקדם ולהתחדש. מקום רועש, מלוכלך וכל דאלים גבר.
החלק האחרון הוא עוד מאותו דבר בפני עצמו, אבל לרגע לא ניתן להניחו מהיד מאחר ומעגלים צריכים להסגר וצריך לדעת מהי אותה קריאה טלפונית נואשת מאחד רינו אל אלנה מהדפים הראשונים של הספר הראשון. פרנטה בהחלט מצליחה לאחוז בקורא בעזרת שתי הדמויות העיקריות, היא עצמה ולילה. נדמה שהניגוד ביניהן מתחבר היטב ומדביק אליו את שאר הדמויות משל היו הציר סביבו סובב הכל. נפולי מהשכונה היא מקום בו כולם מכירים את כולם, איכשהו גם מגיעים לקשרי משפחה ביניהם למרות שמים ושמן לא מתחברים, משפחות הגונות לכאורה דווקא מתחברות לקמוריסטים לפעמים משום שהכסף מחבר הכל.
אז היו גם נקודות ההופכות את הסיפור לריאליסטי יותר, צ'רנוביל כנקודה הזויה, מגדלי התאומי כנקודה כאובה ואיך אפשר בלי הנגיעה האיראנית?
והסיפור, הכואב יש לומר, של הבת האבודה?
בתלות בקצב הקריאה שלכם, מובטח לכם בין שבועות, מעטים או רבים, אבל לא יותר מזה, של עונג גדול. 1747 עמודים, זכרו את המספר הזה ושלרגע לא ירתיע אתכם הדבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה