החברה הגאונה/אלנה פרנטה - המלצה חמה

החברה הגאונה הוא הראשון בטטרלוגיה של הרומנים הנפוליטניים, שקנה כנראה את תהילתו בדמותה העלומה של המחברת אלנה פרנטה. חוץ מזה, אין ספק שלנפולי יש הניחוח שלה. עבורי נפולי נתפסת בראש ובראשונה בהקשר של הסדרה גומורה, סדרת הפשע המופלאה של רוברטו סביאנו, סדרה העוסקת בפשע, סמים, עוני ושליטה על כל אלה בין הערסים רבי ההוד של נפולי. אבל בסדרה מדובר בשנות האלפיים, מרצדס, אודי וב. מ. וו. הם רכבי התהילה, ולהבדיל, הספר שלפנינו מדבר על שנות החמישים והשישים של המאה ה-20 ורכב התהילה הוא פיאט אלף-ומאה.

נפולי גם ידועה ב"דרך הנופית המובילה מרומא לנפולי", אחת הדרכים היפות בעולם, שתיירים רבים מתלהבים ממנה ומפעילים הפעלת יתר את כפתורי מצלמותיהם. וכן, ניחוחות האוכל, הדגה, הפיצות והמאפים.

אלא שחוץ מהבדלי העיסוק והפרנסה בין הסדרה והספר, זו אותה נפולי, אותו העוני בחלקיה הפחות מלהיבים, נוצצים ויפים, אותה קולניות. ופה, יש לומר, פרנטה אינה הופכת את כל זה למלהיב יותר, מאיר עיניים יותר, מתוחכם יותר או נוגע ללב יותר. הכל מסופר די עובדתית והכל מתחיל ונגמר במתח בין אֶלֶנה גְרֶקוֹ,  ללִילָה צֶ'רוּלוֹ. אלנה בתחילת הסיפור היא בכיתה א' עם לילה. אלנה היא הילדה היפה, המתחרה בלי לדעת זאת בלילה הגאונה, שהכל לכאורה בא לה בקלות בלימודים. לילה רזה, מוזנחת ובאה מבית של סנדלרים. לא שזה נורא או מיוחד כל כך. עד מהרה קופצים קפיצה נחשונית ונוחתים לתחילת גיל ההתבגרות, ההתפתחות והתחרות בין הבנות החברות בנפשן הופכת לכמעט קנאה. לילה נשארה בין אחיה ואביה הסנדלרים ואלנה המשיכה לחטיבת הביניים. זו לומדת בגלוי וזו בהסתר ואף יודעת ומתקדמת יותר. ובין לבין, הקודים הגלויים והנסתרים של ענייני כבוד בין הערסים הנפוליטניים, חלקם בלונדיניים ותכולי עיניים למהדרין, אבל ההתנהגות זהה, ממשיכים לתת אותותיהם באלימות הגלויה ובמתח הסמוי, לאמלל את חייהם של המשתתפים בסיפור ולא להפוך אותו למעניין יותר ומושך יותר. וכשיש משחקי כבוד, העניינים יגעים להפליא.

השמות בסיפור מתנגנים בקסם מופלא בין מרצ'לו (ולא מסטרויאני), נינו (ולא אלה תולדות), אלפרדו (יש מצב לרוטב), סטפנו (לא הענף האיטלקי) ומיקלה ("מגילת סן מיקלה" מספק אולי יותר וממתרחש בסמוך, באי קאפרי).

האם הכל נורא כל כך? מכות וקללות יש, ערסים בלי סמים יש, ציצים שאינם במערכה הראשונה, אבל ניגלים במערכה שלישית תמורת עשר לירטות יש, אפילו שיער מדוהן יש, פיצה ופיאט אלף מאה. חומרים משובחים אפילו מהעמק הנצחי של הטובים בספרי המקור הישראליים. אז מה השתבש? כפרפראזה על האמירה שלא מתקנים מה שלא התקלקל, לא משבשים מה שמלכתחילה לא נבנה.

פרנטה נטולה לחלוטין חוש דרמה. בסיפור שלה יש קליימקסים לרוב. היא בונה אותם בסיוע ספוילר קטן בתחילה והקורא חש שכולו מצטמרר ואוי אוי אוי מה יקרה תיכף, כמה דם יישפך בעקבות כמה אגרופים בריאים, הרי רצח כבר היה. אבל אז הכל קורס לתוך עצמו בקול ענות חלושה כמו קצפת שלא עורבבה היטב.

ופתאום מגיעה פיית ההפתעות ובעזרת שרביט הקסמים היא מפזרת אבק כוכבים.

אלנה יוצאת לחופשה לאי בה גרה בת דודתה של המורה התומכת אוליביירו. זו המורה הדוחפת אותה ללמוד עוד ועוד והפעם מזהה אצלה חיוורון ולכן צריך לצאת לאי לתפוס שמש. ובאי אכן שמש, אוכל טוב, מעט עבודה ובסוף מגיעה משפחתו של סאראטורה, זה שברח מהשכונה אבל וחפוי ראש ולקח את נינו בנו, זה שהציע להתחתן עם אלנה כשהיו קטנים. נינו אכן מגיע, הפתעה גדולה וסיבוך גדול וכך גם מכתב מלילה, המספרת על מצוקה.

ובשכונה כמו בשכונה, זרמי עומק זורמים והם סוחפים. לילה פותחת במיזם נעליים ומקווה לסחוף את אביה, מרצ'לו מהמעדניה, זה הסבור שהעולם בכיסו, חושק בלילה, אבל זו משיבה את שמשיבה. בסוף יש צלילי מארש החתונה אחרי שעוד מים רבים זרמו סביב.

ומי החברה הגאונה באמת?