הספר השני נפתח היכן שהסתיים הראשון: היציאה מהחתונה של לִילה לירח דבש. כבר אז נשתלים זרעי התרחקות של לילה מהמספרת, אלנה. אלנה ממשיכה בלימודיה ולִילה היא עתה אשה נשואה. זה לא צריך להפריע, הרי מדובר בנערות בנות שש-עשרה, אבל בנפולי חתונה מוקדמת היא חתונה בעתה.
לילה, למרות מעמדה החדש ואולי בגללו, חשה כמו לביאה בסוגרה. התנהגותה כשל לביאה, אבל לביאה הנמצאת בשבי מעיק וחסר תקווה. הציפיה ממנה שתלך ותוליד שרשרת ילדים לא מתממשת, האריה המלווה אותה אינו האריה אתו חשבה להעביר חייה בסרנגטי. אלנה, לעומתה, ממשיכה בלימודיה הקלאסיים, שפות, מתמטיקה וכימיה, אבל לא אלה הדברים המפרידים. קווי האופי הנוקשים של אלנה, המרבה לחשוב יותר מדי, לסבך עניינים פשוטים, לא זורמת עם מכריה, לעומת לילה, ההולכת בגדולות, אומרת אשר על לבה ורואה לנגד עיניה גדילה וצמיחה, מעמיקים את הבור הנפער. מצד אחד גברת ק. ומצד שני התלמידה א'.
ואולי זה לא מפליא שביציאה מגיל ההתבגרות לבגרות דברים כאלה קורים. כל אחת בוחרת את מסלולה בחיים. לילה בחרה בחירה שאינה רק אישית והצילה גם את משפחתה בעוד אלנה ממשיכה בלימודים ובעוני. לשתיהן לא קל, הן נפגשות ומתרחקות ועל הקשיים של לילה לומדת אלנה ממחברות שקיבלה מלילה. במחברות שפע מחשבות, ציורים והגיגים. ברקע נפולי העניה, אבל גם ההתפתחות של הדמויות, התפתחות כלכלית לעומת התפתחות אינטלקטואלית. לילה מאמינה באלנה, ההפך אינו זהה בהכרח.
והופ, שוב חופשה.
שוב אותו האי איסקיה, אבל לא באותו בית. כבר באותה חופשה נובטים לאחר שנשתלו זרעי הפרידות, האהבות החדשות, הבעיות.
הרופא של לִילה שולח אותה בפקודה לאגור שמש. הוא סבור שזה טוב לנשים חיוורות וזה ימנע מילדים מליפול... וכך, גברת אחת, כמעט מטרוניתה, יוצאת לחופשה עם גיסתה ועם מלווה אחת שתשמור עליה, חברתה אלנה. גם האם יוצאת. מישהי צריכה לבשל ולשמור מפני בעיות. הבעל יגיע רק לסופי שבוע. ומי נתקל בהם למטה ולא לבדו? מי שאלנה לא מסוגלת לשכוח, אבל הוא יעדיף את לילה ויגרום למשבר רק כדי להופיע בסוף לבצע תיקון.
החופשה נגמרת, ילד יהיה ולא ברור של מי, אבל כל אלה ישקעו אט אט לעבר האפור משום שאלנה תלך אל הזוהר האקדמי, תצפין לפיזה. אלנה שוקעת בלימודיה, מזהירה בהישגיה ושומעת מדי פעם עדכונים על המשברים גבהי הגלים בנפולי הרחוקה, המיוזעת והגונחת. גם מגדל פיזה יגנח, יקמט מצחו ויטה על צדו מצער.
הספר הזה ארוך ומורכב מהראשון. גיל ההתבגרות אינו פשוט בשום מקום. אלנה יודעת לספר על עצמה בגוף ראשון ולומדת על קורות לילה ממחברותיה, כאמור. מגיל 16 עד גיל 23 אנו מתלווים וכואבים כאבים של אהבה, של חוסר התאמה, של עוני, של חתונות בגיל צעיר וילדים ועולם כמנהגו נוהג בנפולי, שכאילו אינה יכולה ואולי לא רוצה להתקדם. רק התרחקות ומעבר שפה מדיאלקט לאיטלקית צחה וסביבה אינטלקטואלית, מאפשרים להרים את הראש.
אלנה מצליחה לפרסם את ספרה הראשון, הלא הוא סיפורה שלה ושל לילה וכל חבריהם, חברים שאינם קוראים ספרים.
ומה המחיר שמשלמים? נדמה שרבים שילמו מחיר כבד על בחירותיהם, לאלנה שילמו שתספר על כך. מין צדק פואטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה