חיבוק גדול/רומן גארי, אמיל אז'אר - להמנע בכל מחיר

הרגע הזה שבו אתה מרגיש שהספר הוא...

בעיני, לרומֵן גארי/אמיל אז'אר 4 ספרים ראויים בלבד: כל החיים לפניו, חרדתו של המלך סולומון, עפיפונים והבטחה עם שחר. חשבתי שחיבוק-גדול, שנכתב תחת הפסבדונים אמיל אז'אר, יהיה ברמה של כל החיים לפניו. התבדיתי. הרביעיה לא השתנתה ואין מה לחפש עוד.

חיבוק-גדול הוא הספר האוילי בה"א הידיעה של 2017.

ההתחלה דווקא חביבה. מסיה קוזן חוזר מטיול במרוקו ואתו נחש פיתון באורך שני מטר ועשרים. הפיתון אינו ארסי, אוהב לכרוך עצמו סביב חפצים ואנשים, מכאן שמו חיבוק-גדול, וצרכי האכילה שלו מינימליים, אבל לא נוחים למין האנושי. פיתון בולע, לא לועס, עכברים, שרקנים, שפנים קטנים. וכאן מתחילה ההסתבכות. אמנם קוזן שמח בחברתו המחבקת של הפיתון, הוא הרי בודד, אבל העוזרת מבועתת ולהביא הביתה בחורות זה להסתכן בצעקות רמות ובריחה תוך מחשבות לא נעימות על בעל הנחש.

פריז היא כרך גדול. לא בדיוק הולם חיות שמקומן בטבע. קוזן מתקשה לספק לחיית המחמד שלו מזון. את מי הולכים לשאול? את היודע כל – הכומר. הכומר, שכבר שמע וראה הכל, מציע כמובן עכברים ושרקנים ומכאן כמובן החלה הבעיה. כשהוא הולך וקונה עכבר לבן כמזון, גם בעכבר הוא מתאהב ומתקשה לספק אותו כמאכל לפיתון המחמד, החבקן שלו.

 אלא שעד מהרה הכיוון החל להיות הזוי וסיפור שעד היום שרד באפלה, יצא לאור והוכיח שהוא בין ספריו המטופשים הרבים של גארי/אז'אר.

לא יודע מה השיקול להוציא ספר שיצא ב-1974, עידן תמים יותר ומוכן יותר לקבל ניסויים ספרותיים בבני אדם. לחזור ולהוציא, בלי לקרוא ובלי חוש ביקורת מינימלי, זו התעללות בנפשות ספרותיות רכות ועדינות.

קפקא היה בטח שמח להוסיף את שמו כממליץ להזיה הזו. לא בטוח שגארי עומד ברמה של קפקא. ספר שהתחיל חביב, עם כמה תובנות משעשעות, שקע עד מהרה לסיפור חסר פשר ומיותר לגמרי.

הזהרו לנפשותיכם.

מגדלורים של יבשה/יהודית קציר - המלצה

שלושה סיפורים בספר ואני מתייחס לארוך שבהם בלבד.

כשהפרטי משיק לממלכתי/למעשה בניית המדינה, שם יש חומרים מעניינים. סוכן מוסד לשעבר, משפטן שלמד בסורבון וסיים כדוקטור, היה מעורב בהעלאת יהודי מרוקו ובתככים הנלווים, רואה את דרכו בפוליטיקה. בפוליטיקה זה בהכרח להתלכלך.

הנחישות לסיים כדוקטור למשפטים בסורבון והסכנה בהעלאת יהודים ממדינה אתה אין ממש קשרים, לא עומדים כזכות בתככים הנחוצים בהתברגות במפלגה, קודם התברגות מקומית ולאחר מכן ממלכתית/לאומית. כאן צריך לדעת להתמרפק ואין מקום לפעולות נוסח המוסד. צריך להיות בעל אופי מתאים ובסוף הדרך, ביציאה לפנסיה המוצעת לו, מבין הסוכן, ראובן שמו, כי חייו הם בסה"כ החמצה אחת גדולה ומכאיבה. תמיד ביקשו ממנו לוותר, להבין, לזוז הצידה, למשוך עוד כמה שנים ואז יגיע תורו. הכל הוא מבין, לכל הוא מוכן, אבל שום דבר לא מחכה לו בסוף הדרך. מה שנותר זו רק עבודה מתישה ושוחקת כעורך דין.

קציר יודעת להראות את הזיעה, את קוצר הנשימה, את התקווה האבודה, את העובדה שתהילת העבר אינה עומדת לו לאדם כשהוא בא לקצור מה שזרע, את הזרעים לא עלו יפה.

על סוף הבדידות/בנדיקט ולס - המלצה חמה

שם הספר אכן משונה, אבל יתכן שהפירוש נוגע לסיומה של הבדידות אותה חווים גיבורי הסיפור. ספקולציה.

גיבורי הסיפור הם ז'יל המספר, אחיו הגדול ממנו מרטי והאחות היותר גדולה ליז, שההפרש ביניהם הוא קצת מעל 3 שנים. בהיות ז'יל המספר בן 10 גר במינכן עם משפחתו נהרגו הוריו בתאונה, הוא ואחיו הועברו לפנימיה, שם גדלו ולמדו.

כבר בתחילת הדברים אומר שהספר מלא הו"ד (הו"ד=הופך דפים). קוראים בו בשקיקה למרות שלא קורה בו הרבה: תאונות, היעלמויות, סרטן. לא משהו מיוחד. מה כן קורה? או, טוב ששאלתם.

ז'יל המספר, הקטן באחים, מודבק לרגשותיו בדבקים תעשייתיים רבי עוצמה, שמא מולחם לבלי נתק אליהם. בעמ' 247 מובא ההסבר: "אתה אדם שזוכר ומשמר, אתה לא יכול אחרת". כך אומרים על ז'יל והוא מסביר: "אני רוצה לגונן על כולם מפני ההיעלמות. יש לי תחושה שאחרת זה היה כאילו מעולם לא היו".

הגדילה בפנימיה יכולה להיות טובה ויכולה לעטוף בבדידות. ליז פרחה שם. היא היתה יפה, בטוחה בעצמה ומוקפת מעריצים. מרטי, הנוירוטי ביניהם, היה המבריק, האלגנטי והמוביל. רק ז'יל היה עטוף רגשות, אחד שמות הוריו היכה בו ומעטפת האהבה נפרצה, כמו גם מעטפת הביטחון.

אבל הם גדלו ומתברר שמינכן במיוחד וגרמניה בכלל אינם אירופה נטולת הגבולות. בזמן מסוים מרטי עובר לוינה, מתעשר מסטרט-אפ, ליז עוברת ללונדון, סביהם בכלל מדרום צרפת וז'יל מדלג בגרמניה מעיר לעיר ואף פרק בשוויץ נרשם בקורות חייו, כשהוא גר בביתה של אהובתו אלווה, שכלל לא נשואה לו, אלא לאחד רומנוב, סופר בשלהי חייו.

כמו שאמרתי לעיל, לא המאורעות הלא פשוטים שהם עוברים הם העיקר. העיקר זו הבדידות בה הם עטופים, הרצון להגדיל את משפחתם, כשרק ז'יל ממש מצליח, ההצלחה של מרטי, אך ללא ילדים וליז, כמורה מזדקנת.

הספר מרתק מכריכה לכריכה, ז'יל מיטיב לתאר רגשות ולאבחן מצבים, הוא צלם כושל בעברו, אבל המצלמה ככלי מיותרת לו. מה שהוא רואה ומשמר בעיניו עולה על גדותיו, כל תזוזה מצולמת, נשמרת, מתוייקת.

האם יש די בזה להחזיק ספר? האם זה לא עוד יומן? עוד עדות מצד אחד למאורעות של עצמו ושל אחרים? גם וגם ובהחלט עוד, פיסת חיים עסיסית, מדממת ומרתקת.

האם כל זה היה קורה ללא מות ההורים והכניסה לפנימיה? או שכן או שלא, אבל כל אחד שם ואישיותו, לעיתים הנוירוטית, תמיד עם חוסר כזה או אחר, תמיד עם תחושת בדידות מעיקה.

האם הספר מדכדך ומדכא? לא. האם הוא מנחם? לא. האם ניתן לקחת ממנו משהו לחיים? כן, אם רוצים להתענג כמה שעות על ספר טוב.

אישה של אור ירח/אורי שורצמן - המלצה

אורי שורצמן ידוע לקוראים בעיקר בשל סיפרו רופא לבן אלים שחורים. הספר שלפנינו הקדים אותו ומספר על שורצמן הרופא הצעיר, המגיע לבית חולים נידח ביערות הגשם כשהוא חדור אידיאלים לתקן עולם, או למצער, לרפא את החולים המגיעים למרפאה/בית חולים שלו. די מהר המציאות טופחת על פניו.

שורצמן מגלה מהר מאוד שגם בכפר נידח יש את העשיר ויש את האיש החזק, שלו כולם נענים, הקובע את החוקים. גם בלי שני אלה, שדי בהם כדי להצית מחלוקות, השפה כמובן זרה לאוזן לזר שנקלע למקום, חוקי ההתנהגות בלתי ידועים והעולם המערבי לא מוכר ולא שייך. נציגות העולם המערבי נתונה בידי הנזירים, שעבודתם המסיונרית אמנם גורמת למקומיים להאמין, אבל יש גם מכשפות וחוקים שאינם הולכים יד ביד עם הנצרות.

אבל זה לא הסיפור כלל וכלל. הסיפור הוא המתנה.

האיש העשיר בכפר, שלו לא מתנגדים, שולח מתנה לרופא הצעיר. רופאים מקבלים בדר"כ מתנות, כרטיסי אשראי לא. האיש העשיר בכפר, דאנסו, מחליט לשלוח לרופא הצעיר מתנה רב שימושית: נערה/אישה. אקויה בת 17, אבל במקום בו נערות בנות שלוש-עשרה מתעברות ויולדות, אקויה היא אישה לכל דבר. היא מגיעה לביתו של שורצמן, המסרב לקבלה. בעיניו זו מתנה משונה ולא מתקבלת על הדעת. רק בגלל שהוא זר ואף נחוץ, ראשו לא הותז ממקומו באותו רגע. בסוף הוא הבין שלמתנה של עשיר הכפר לא מסרבים והיא הופכת לאהובתו, למורת הדרך שלו, למתווכת ולאחת והיחידה המקשרת באמת בינו ובין עולם עם קוד התנהגות זר.

שנה שלמה מבלה שורצמן בבית החולים בטרם עזב. שנה מרתקת, בה למד שכוחו מוגבל, שהמושג בית חולים הוא בדיחה לא מוצלחת בעיניים מערביות, שמתנת בני אדם זה דבר מקובל ושאקויה הופכת לחלק בלתי נפרד ממנו.

סיפור מרתק.

תימהון/אהרן אפלפלד - להמנע

לומר שתימהון הוא ספר תמוה, זו תהיה אמירה בלשון המעטה. אני יכול להעיד על התמיהה שלי, באשר קראתי את כל ספריו של אפלפלד והוא האהוב עלי מבין סופרי ישראל (יחד עם שלו וגרוסמן, בסדר הזה).

גם הספר הזה מציג עוד מאותו דבר והפעם זה פחות מתמיד, מוזר, מציק ואקסצנטרי. הספר נפתח בסיפורה של הגיבורה, אירנה, נוצריה הגרה בשכנות למשפחת כ"ץ, המנהלת מכולת. המשפחה שנואה באשר היא משפחת יהודית, אבל אירנה לא רק שלא שונאת אותם, כשמעמידים את המשפחה בעמידה לפני חנותם בפקודת הגרמנים, ללא הסבר וללא מנוחה, אירנה מאכילה ומשקה אותם. כך בכל כפר, מעמדים את היהודים ובסוף רוצחים אותם ומקבעים שלט שהמקום חף מיהודים.

אלא שהסיפור הולך למקומות מוזרים, אירנה הופכת לשליחה של עצמה, עוברת מכפר לכפר ומזכירה לכולם שישו היה יהודי בעצמו. לסיפור היתה יכולה להיות עוצמה גדולה יותר אלמלא האובססיה העוברת כחוט השני לאורך הסיפור, כאילו העיסוק ביהודים מעסיק את כל הנוצרים מבוקר עד ערב, אין להם שום עיסוק ושום מחשבה מלבד היהודים, ובכל פעם היהודים צצים בסיפור לעניין ושלא לעניין בצורה ההופכת את הסיפור ללא אמין, טרחני ואף מאוס. החשש הוא, שאובססיה זו תהפוך בסוף את העניין היהודי למאוס במקום לנושא שיש לדון בו בכובד ראש ולהסיק מסקנות אנטי אנטישמיות.

בכאב אני כותב כל זאת. אני יודע שאפלפלד שליח, אף כי אינו מגדיר עצמו כך. הוא לא נותן לשנאה להשכח, לעוולות שנעשו לדעוך. אבל בסיפור שלפנינו הוא כבר לא מצא זווית חדשה ובחר בנרטיב משונה ובסיום סתמי.

העברית של אפלפלד מוקפדת. הפעם בחר לחדש. בקרני, מלשון ביקורתי, רתועים מלשון נרתעים ולא רק הם, חגגו בספר.

חבל. הספר הזה מיותר לחובבי אפלפלד וקוראים חדשים ימצאו אותו מרתיע. עד לספר הזה אפלפלד עשה עבודה שקנתה שביתה בלב. הספר הזה הוא אחד יותר מדי.