אמנות כתיבת ספרים בגודל מלא ואמנות כתיבת סיפורים קצרים הן
אמנויות כמעט שונות ולא תמיד מי ששולט אחת, שולט בשניה. צוויג נהדר בשתיהן. בעבר
כבר כתב צוויג על סוד הצמצום – כתיבה ללא שומן מיותר, ללא להג מייגע. זה ניכר
בכתביו המזוקקים וזה מבורך.
66 עמודים מכיל בסך הכל הספרון שלפנינו, בגודל הקטן של תשע
נשמות, אבל עולם ומלואו נפרש לפנינו, למעשה, עולם שנהרס ואינו עוד. הטרגדיה הגדולה
ביותר היתה מלחמת העולם הראשונה, לא השניה. העולם שלאחר מלחמה זו לא דמה במאום
לעולם שלפני המלחמה.
המספר בספור הקצר שלפנינו מבקש לברוח מהגשם. הוא נכנס לבית
קפה בווינה, מוסד בו לא רק שותים קפה ואוכלים בדרך כלל עוגה. זהו מוסד בו מבלים
שעות בשיחה, בקריאה, בהיכרות. לא מיד מזהה המספר את בית הקפה, באשר הדקורציה שונתה
והמהות כמובן אבדה. אבל אט אט הוא נזכר, לא, לא בקפה או בעוגה. ביעקב מנדל של
הספרים הוא נזכר.
אל יעקב מנדל היו מגיעים אנשים שחיפשו ספר. מנדל אמנם היה
בעל רישיון רוכלות בספרים, אבל שולחנו הקבוע בקפה גלוק נשמר באדיקות. אנשים הגיעו
בצר להם בעידן בו לא היה אינטרנט, אפילו הספריות הגדולות היו עבורם חידה, לא תמיד
תשובה לבקשתם. כך הגיע אליו גם המספר, שהיה נזקק לספרים על מֶסְמֶר, כשרצה לחקור
את תופעת המסמריזם. מנדל שלף מיד עשרות ספרים מזיכרונו, מחירם ומקום המצאם. התופעה
הזו נשנתה שוב ושוב והדהימה בכל פעם מחדש את המבקשים.
אבל אז הגיעה המלחמה הגדולה, יעקב מנדל נאסר על ששלח שתי
גלויות לצרפת ואנגליה, אז אויבות מרות. לא עזר לו שהוא כלל לא ידע שיש מלחמה, שהוא
מתרכז רק בספרים, שאין לו עניין בשום דבר אחר, הוא בסה"כ רגז על הפסקת מנוי
מצרפת ומשלוח שלא הגיע מאנגליה.
שנתיים נעלם ומשחזר, לא רק הוא לא דמה ליעקב מנדל הקודם, גם
העולם לא היה שוב זהה.
סיפור נוגע ללב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה