בואו אספר לכם על הקנקן. הספר הוא של עם עובד, ולא שעם עובד
לא הפיקו לפנים ספר בגודל מקובל, במקום הגודל המקובל אצלם. אבל הנייר בו השתמשו
הפעם הוא נייר קל, כמקובל בהוצאות חו"ליות. התוצאה, ספר גדול, 637 עמודים,
אבל קל משקל.
מנגד, עיצוב הכריכה כל כך משמים, מין תכלת סתמי כזה, כאילו
להפוך את הספר לבלתי נראה לקונה הפוטנציאלי.
על מלאכת התרגום שמו את ארז וולק, שאינו מוכר לי. התרגום
נדמה מסורבל מעט, עם כמה דברים שצדו את עיני וצרמו מעט:
ארז וולק החליט שהוא מתעקש על לוח מחשב. העם קורא לזה
טאבלט. יש גם התעקשות על מחלת הרדיפה, העם מכנה זאת פרנויה. קטנוני מצדי, אבל תיכף
תבינו. מנגד, היו עוד כמה דברים משעשעים: מתרגמים נוטים לנקד היכן שהעם מתקשה
כביכול: הוא מנקד את שמה של הסופרת ברברה קינגסולבר ומכנה אותה קינגסלבר. כשזה
מנוקד זה מחפיר ממש. טעות גסה. נמשיך: הוא מתעקש על פליז ההמוני וזה בכלל פליס. את
היו"ד בקוריאה הוא משמיט ומותיר אותה קוראה... קורע. אבל אותה יו"ד
בודדה הוא מכפיל במדינות הבאות: אנגלייה, קולומבייה, בלגייה, פילדלפייה, גרמנייה,
ואף מכפיל באינטליגנצייה וגאומטרייה, לא פוסח אפילו על נוסטלגייה. האם ז'ואן מירו
לא נשמע יותר טוב כחואן מירו? הוא לא מותיר לנו הרבה בררות, אילו היה מותיר לנו
ברירות, שזה בכלל בחירות.
למה אני מאריך כל כך בקנקן? כי תוכן יש למכביר, אבל הסגנון
המוכר של פראנזן חוזר שוב על עצמו: דרמות משפחתיות הנוגעות ולפעמים מתערבות
בעניינים היסטוריים ובעניינים ברומו של עולם. זה לא היה רע כלל ב"תיקונים",
ב"חירות" זה התחיל קצת להיות עוד מאותו דבר, משהו דמוי מאיר שלו וסיפורי
המשפחה והעמק, אבל שלו פראנזן עוד לא. ב"טוהר" זה כבר עבר כל גבול. 637
עמודים של חפירה המתחלקת אמנם לכמה בורות, אבל לא מתחברת עם כמה תעלות קישור למשהו
כביר מעבר לסך החלקים. החפירות נמשכות ונמשכות, חפירה אחת היא על אמת, גופה נכנסת
ויוצאת מהחפירה, הקורא מצפה לאיזשהו סיום רב הוד ושומט לסת, אבל... אבל אתם עוד לא
יודעים מה קרה בסיפור. אתקצר לכם.
אנדראס (שאני מדמיין כטום הידלסטון מהמיני סידרה מנהל לילה,
אם וכאשר תהיה מיני סידרה או סרט לספר טוהר) הוא בנם של זוג בכירים בשטאזי, אותה
משטרה חשאית מקוללת בגרמניה המזרחית. מאחר וכך, הוא נהנה ממעמד מיוחס במיוחד.
כמתבגר הוא רק רוצה לאונן כל היום ואף מבקש מאמו להניח לו, כי הוא צריך ללכת
לאונן. כצעיר הוא עובר לגור בכנסיה ומשמש יועץ לצעירות. צעירה אחת בת 15 מספרת לו
על אביה החורג שאנס אותה. הם גורמים לאב להגיע לבית הקיט של הורי אנדראס, שם
אנדראס רוצח את האב וקובר אותו.
באותו זמן בערך, טום, בחור נאיבי משהו, לומד במכללה מוערכת
ואיכשהו מכיר את אנבל, בת של מיליארדר, שאת כספו היא אינה רוצה. הם מתחתנים. היא
מעורערת והוא רק רוצה קריירה. הוא יודע שהיא עול על צווארו והם נפרדים.
אלא שהספר בכלל מתחיל שנים רבות קדימה עם פיפ (פיוריטי,
טוהר) טיילר, שאמה מסרבת בכל תוקף לומר לה מיהו אביה והיכן הוא. היא חייבת 130,000
דולר מהלוואת לימודים שלקחה ומצבה בכי רע. בשלב מסוים היא עובדת עבור אנדראס
ומגיעה גם לעבוד עבור טום.
נשוב אחורה. חומת ברלין נופלת, תיקי השטאזי נפוצים לכל רוח
ואנדראס משיג את תיקו שלו. בינתיים הוא גם פוגש את טום. איזושהי ידידות/חברות נרקמת
ביניהם, שתקטע לשנים רבות, שנים בהן טום יקים שירות ידיעות מוערך בדנוור ואילו אנדראס
יהפוך ליקיר התקשורת ביוצאו חוצץ נגד השטאזי, נגד מזרח גרמניה והקומוניזם. הוא
יקים את פרוייקט אור השמש, פרוייקט האמור לגלות שחיתויות, אבל לא יהיה נגוע בעצמו
בכתמים כמו שאסאנג' נגוע. יש גם אובמה, התחממות גלובלית וחימוש גרעיני. הבל ורעות
רוח, שלא מזיקים במכירות. הם כן פוגעים באינטליגנציה של הקורא.
איך נקשרים טום, פיפ ואנדראס? אמרתי לכם שזה בחפירה אחת
ארוכה, רק לעיתים רחוקות מעניינת, ומי שכבר קרא את התיקונים החדשני, חירות המעלה
גירה, פטור לחלוטין מספר זה. אין בו ולא כלום. נאדה. ריק.
סימן אחד ברור לספר, שיש להשיבו לערימה בחנות, הוא כיתוב על
הכריכה האחורית: ספר מצחיק. לא נזהרתי ונפלתי. הרי מדובר בפראנזן, הנחשב היום
לגדול סופרי אמריקה. אם בארזים וגו'. כלל הספר המצחיק נוגע לכל ספר, בעיקר כשמדובר
בספר שלעולם לא מעלה אפילו הקל שבחיוכים. תמיד צריך לעמוד על המשמר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה