בנוי לקשר/אלכסיס היל - המלצה רפה

 

אני עובד בחנות ספרים ונגיש לכל הספרים החדשים והמדוברים. בחרתי במדובר אחד, בנוי לקשר. בריטי, משעשע, אהבה בין גברים בקשר שלא נועדו להיות. מה יכול להיות רע? אז, זהו, שזה בכלל לא רע, אפילו שבאנגלית זה בטוח נשמע טוב יותר.

לוק אודונל הוא בן לאם חצי צרפתיה ולאב חצי אירי כששניהם יחד היו שותפים לכמה אלבומי מוזיקה מוצלחים בשנות השמונים של המאה הוקדמת. הם לא יחד ובנקודת הזמן בו אנו פוגשים את לוק, אמו מודיעה לו שאביו, שהתנכר לו מקטנות, חולה בסרטן. זה לא ממש מזיז ללוק, אבל איום הפיטורין מארגון הדואג לחיפושיות הזבל, אלה המצילות את כדור הארץ בפעולותיהן המבורכות, כן מזיז. ולמה מאיימים עליו בפיטורין? אז ככה: בבריטניה עיתונות הזבל העוקבת אחר סלבים ומנציחה את צדם העלוב, הנציחה את צדו העלוב של לוק יותר מפעם אחת, וזו הפעם האחת-יותר-מדי, הגורמת לתורמים להמלט על נפשם ולהניח לחיפושיות להוותר ללא מצילים.

השג לך בן זוג גיי הולם, או ש...

וכך פונה לוק לקבוצת ההצלה שלו והם, למרות נדירות ביקוריו בקבוצה, פייסבוק או ווטסאפ, נרתמים להצלה ומשיגים את אוליבר בלקווד, הפרקליט הצעיר והמסודר, הגיי המקסים. התחלה צולעת, מתברר ששניהם צריכים בן זוג מזוייף והמצוקה מולידה הצלה, גם אם דחוקה. לוק חי בדירת פח אשפה ואוליבר לבוש בהידור מאופק, יודע לחיות את החיים ככתוב בספר החוק, מצוי בנימוסים המצויים בחברה הגבוהה, יודע תמיד מה שנכון לומר למי שנכון לומר, ומצליח לאהוב איכשהו את לוק. לוק לא מאמין שכל הטוב הזה קורה לו ומצליח לדפוק את העסק פעם אחר פעם.

תגידו מה לי ולזה ואמרתי שיש לי נגישות גם לדברים גרועים מזה, אבל התנאי אמר ספר מדובר, בריטי זה בסדר, לא עלבון לאינטליגנציה, משעשע זה טוב. הכל מצוי שם, גם השם ההפוך למציאות.

וכך, הקשר נרקם ונפרם כשמצדו של לוק ניסיון חייו הקודם בזוגיות בה הוא נבגד, ואוליבר בזוגיות חסרה. ומה עושים עכשיו כשזוגיות מזוייפת, המוצגת לעולם כזוגיות מושלמת הופכת במהוסס לזוגיות מלבבת? לוק מתקשה להיכנס לזוגיות חמה ואוליבר שמח להעניק כזו.

אבל בחיים כמו בחיים, כשנמצאים ביחד זה איכשהו מתהדק ושני המקרים בהם הם היו צריכים להיות יחד, מסיבת ההתרמה של לוק ומסיבת המה-שזה-לא-יהיה אצל הוריו של אוליבר, עבר בהצלחה כזו או אחרת. עד לשם, אם אתם סקרנים לגבי תשמישי המיטה, תמשיכו להיות סקרנים.

ובסוף איך נגמר?

נגמר.

מה נגמר? מה???

נגמר בהתאם להוראות היצרן.

בית הקפה של נורה אפרון/ורד שנבל - המלצמה רפה

 סיפורם של הבודדים, של הישראלים הנסחפים אל חופי ניו-יורק, כל אחד מטעמו הוא, שורדים יותר או פחות את העיר המופלאה הזו, מופלאה בעיני שורדיה ובעיני הכמהים אליה, כאילו בה ימצאו את גורלם, את ביתם, את כל הטוב שיש לעולם להעניק.

בית הקפה הוא של ניסן (מארק איווניר או גל תורן בסדרה, תלוי באודישן), המצוי מזמן בניו-יורק כבית קפה אמיתי, שהיווה אף אתר צילום עבור נורה אפרון ובעבור סרטיה. ליב (עדי בילסקי בסדרה, גגלו), ישראלית אף היא, מגיעה לניו-יורק כדי לברוח מחתונה בה לא רצתה, ומוצאת עצמה רודפת אחר מלגה ללימודי קולנוע בניו-יורק, כשהיא מצלמת בשולי הסרטים האינסופיים המצולמים בעיר ומקבלת מדי פעם מידע על סרט חדש, רק כדי להצטרף לציידי סרטים כמוה ולצלם בשקט בשולי הסצנות.

איילנד (יהודה לוי, בסדרה), מצטרף חדש, אף הוא נפגע אהבה, שחברתו-כמעט-אשתו עזבה את החופה בלי אף להגיע אליה ונעלמה לה בלי משים. דירה מחכה לו בניו-יורק והוא  מחליט לקחתה ולעבור לשם עם סנדי כלבו.

איילנד מוצא עצמו בבית הקפה של ניסן, ליב מגישה לו את הכריך שלו, המוצא את מקומו החדש על מכנסיו של ניסן. בסופו של דבר מתברר שדירתו של איילנד בסמוך לדירתה הזמנית של ליב, החייבת לפנותה ומוצאת עצמה גרה אצל איילנד.

האם מכל המעגלים האלה ייצא מבנה הגיוני, שיוכל להתניע ולנסוע לאנשהו? מתברר שלא. ורד שנבל כותבת טקסט קריא, יד עורך נעלמת, כי באמת אינה, לא עורכת את הטקסט כראוי לתפקידה, העברית זורמת, אבל לא תאיים לא על מאיר שלו, לא גרוסמן ולא באר, אפילו לא על עידית אלנתן.

מילא העברית, שלושה ישראלים נפגשים בבית קפה ולא יודעים תוך עשר דקות את קורות החיים המפורטים עד דק, כולל דעתם המפורטת על מה ששמעו, הייתכן? ארבע שנים עובדת ליב אצל ניסן ולא יודעת עליו דבר. האם היא כבדת שמיעה? גם ניסן לא יודע דבר על העובדת שלו, האם הוא עיוור? אבל ניסן בכל זאת מעניק לליב מדי פעם יום פה ויום שם, כדי שתוכל לצאת לציד צילומים. אחרי ככלות הכל, הוא מאתרי הצילום הידועים בעיר, היא רוצה להיות, להיות מה?

אבל מליב ואיילנד חייב לצאת משהו, תיקון לחייהם הקודמים, למשהו החדש הנרקם ביניהם. וממעגלי החיים שלהם אכן נוצר אוטו מקסים, אך, אבוי, גלגלים מרובעים יש לו.

מותו של אהרון אלקלעי/עידית אלנתן - המלצה

 

אל הספר הזה הגעתי במקרה באיזשהו יריד, אבל לא הייתי קורא אותו אלמלא קראתי את הספר הקודם שלה, בניגוד להוראות היצרן, המשעשע.

הספר הזה חול"ב הו"ד (חוטף לב, הופך דפים) לגמרי. העברית שלו לעילא ולעילא, מה שלא מפליא בכלל משום היותה של אלנתן "בוגרת תואר ראשון בלשון עברית ובלשנות אנגלית" וכיום (אפריל 2022) עורכת כתב-העת "נשיונל ג'יאוגרפיק" בישראל. אלא שלא התכנסנו לתחרות לשונית עם מאיר שלו או עמוס עוז, או לאגוז קשה כמו חיים באר.

אהרון אלקלעי הצביע לליכוד במקום מגוריו ביפו בניגוד לשכניו. זה לא כזה שוס גדול, אבל סיפורו הוא החלק הקטן בספר. ילדיו הם החלק הגדול, החל בבתו האמצעית, דניאלה (נועה קירל, בסדרה), שאכפת לה מאוד מאוד, אבל ממש מאוד, מעצמה בלבד, עד כדי כך שבניגוד להוראות היצרן, אביה, הלכה והתחתנה עם גבר זר לשכונה, ערבי במוצאו... מוסכניק בעיסוקו והיחיד ששבה את לבה של דניאלה, לב קשה כאבן. בנה הבכור, עומרי, גר ברמאללה ולומד בחוג להכנת מטענים מזיקים. את דניאלה אנחנו פוגשים כשהיא באה לבנות ציפורניה אצל נטלי בונת הציפורניים החדשה בשכונה (עדי חבשוש בסדרה), כשהיא גם מנסה לשדך לה את אחיה הבכור עופר. אין רגע דל בין עמוד לעמוד.

האחות הקטנה (רותם סלע בסדרה), בבת עינו של אהרון, ששבה לגור ביפו במרחק דיווש אופניים מאביה ובמימונו, על סף סיום לימודיה בתואר השני וכעת עוסקת במקצוע נדיר לעת זו, בלוגרית. על כסא המתנה במשרדו של רופא עור היא פוגשת עורך מוסף עיתון נפוץ ומפה לשם הופכת לבעלת טור טיולים בעיתון. אין רגע דל בין עמוד לעמוד.

החלק השלישי בספר עוסק בעופר, האח הגדול והלא יוצלח במשפחה (רן דנקר, בסדרה). עופר לא סיים צבא, דבר מביש בכלל ומביש במיוחד לאהרון אלקלעי הליכודניק. מילא שלא סיים צבא, גם חיים מסודרים לא חי. אנו פוגשים אותו, ככל שאר המשפחה, בסמוך ומיד אחרי מות האב. גם כשלא מתפקדים ולא עובדים, אין רגע דל בסיפור.

בחלק המסכם של הסיפור שוב פוגשים את דניאלה, קוץ אמיתי בתחת. עומרי בנה מתקשה למצוא עצמו בעולם בהיותו יהודי כבן לאם יהודיה ומוסלמי כבן לאב מוסלמי. דניאלה החופשיה בהתנהגותה ובלבושה מהווה אתגר אמיתי בעולם המוסלמי. דמות נוספת מעברה של דניאלה נכנסת ומבקשת לשבש בבלי דעת סדרי עולם בעולם שגם ככה אינו מממש מסודר. עבד, בעלה של דניאלה, כשהוא מגלה מה השתבש, מבקש לשים קץ לכל ורץ ברחוב עם סכין וקורא אללה אכבר...

יופי של סיפור, הבא משום מקום והולך אל סופו המחויך. קראו.

אל גן העדן/האניה ינגיהארה - המלצה חמה

 

הספר הזה נישא על גלי הזיכרון של "חיים קטנים", ספרה הקודם והפנומנלי של ינגיהארה. נראה שחיבתה של ינגיהארה אל אהבת גברים בולטת וטבעית.

הספר מורכב משלושה סיפורים, כל אחד רחוק מקודמו במאה שנים, כשהראשון מתחיל ב-1893. דיוויד, בן למשפחת בנקאים מכובדת ועשירה מאוד נמצא על פרשת דרכים לכאורה. הוא כמעט בן 29 ועדיין אין לו זוגיות. הגבר המוצע לו מבוגר ממנו במעט, עשיר "חדש" יחסית, לא משכיל, אבל ראה ועשה רבות בחייו, ויכול לשמש בעלו של דיוויד במה נקרא זוגיות בטוחה ונוחה, וכמובן איחוד כספי המשפחות להגדלת ההון הכללי. סבו של דיוויד, נתניאל בינגהם, גידל אותו מגיל צעיר עם אחיו ואחותו מאז מתו הוריהם במגפת שפעת.

דיוויד פוגש את צ'רלס המיועד, הפגישה הזו נעימה וגם אלה שאחריהן עד שהוא פוגש את אדוארד, מורה יפה תואר וצעיר בבית הספר בו מתנדב  דיוויד לילדים נטולי משפחה השייך למשפחת בינגהם. ינגיהארה מטפלת בעניין בכפפות משי. האם יבחר דיוויד בזוגיות בטוחה כשכל חייו למעשה הם בטוחים, או שמא ייצא להרפתקה ואהבה מטורפת עם אדוארד?

ברקע, מדינות החירות בצפון מזרח אמריקה הכללית, מה שהיום ואז בוסטון, ניו יורק, מסצ'וסטס ועוד, ושאר המדינות במערב ובדרום שבהן הדמוקרטיה ושאר זכויות האדם לא ממש התקבעו עדיין. במדינות החירות עניין נישואי גברים עם גברים ונשים עם נשים הם עניין בטוח, מקובל ויומיומי. ההרפתקה בקליפורניה, אותה מציע אדוארד לדיוויד, חיים של שני גברים שנישאו במדינות החירות ועברו לעבוד בחוות משי ששייכת להם, תחת סכנה מתמדת של גילוי הזוגיות הלא מקובלת שלהם, מה תהיה החלטתו של מי שלא עשה דבר מימיו ולא טרח שום טרחה? האם האהבה תנצח? האם יבחר דיוויד לחיות חיים אמיתיים, ללא משרתים והגנה של מעמד וכסף? שמא יבחר לחוש את הרוח בפניו, את האושר לקום כל בוקר מול אדם אהוב?

הסיפור השני עוסק ב... לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב, כן, שוב דיוויד, פקיד משפטי, שזה אחד שלא סיים את לימודי המשפטים שלו משום חיסרון כיס. דיוויד הפעם הוא צעיר מהוואי, שלמד בניו-יורק, עובד בחברת עורכי דין, שעט הנוזל בכיס חולצתו מאלץ אותו להיכנס בבלי דעת לשירותי הבכירים בחברה, רק כדי לפגוש בכיר בשם צ'רלס, שמגיש לו חולצה משובחת שילבש במקום זו שהושחתה. דיוויד ההוואי השחום והיפה נופל ברשתו של הבכיר, המבוגר ממנו בשלושים שנה, יפה אף הוא, והם זוג ב-1993. באחד הערבים הם מארחים חברים, ביניהם פיטר הגוסס מאיידס ומהווה תזכורת לכל חבורת הגברים למצפה להם באורח החיים בו בחרו.

החלק השני בסיפור השני מחזיר אותנו למקורותיו של דיוויד, בעיקר לאביו הבטלן, שבתנאים אחרים היה עתה מלך באחד מחלקי הוואי. סיפור מפותל, שלא מביא אותנו לשום מקום ודי מיותר בסיפור הכללי.

הסיפור השלישי הוא המורכב מכולם, הארוך מכולם, ונכתב מתוך הסתכלות על אמריקה הלא כל כך חופשיה ודמוקרטית ב-2093. בסקירות עד עתה נמנעתי מלכתוב על הקורונה. אני והקורונה מתעלמים זה מזה ומקווים להמשיך ביחסים מבורכים מעין אלה. אמנם עברו שנתיים (עתה אפריל 2022) מאז הסגר הראשון בו נשלחנו הביתה אל הלא נודע, אבל נדמה שהספר שלפנינו כאילו כפתה עצמה המציאות על ינגיהארה ומתוך הקורונה פרץ לו הספר הזה ואל עשרות השנים קדימה, אל מדינה שמסמלת יותר מכל קידמה ודמוקרטיה, ועתה אין לזה כל זכר. מגפה רודפת מגפה, הסגרים אכזריים יותר, המדינה שולטת בכל וכופה סגירה על מקומות בהם המגפות מאיימות על הכלל והנתקים מוחלטים.

שוב דיוויד, והפעם כבן הסרבן והמורד של צ'רלס ונתניאל, המביא לעולם את צ'רלי, הגדלה ועובדת במעבדה בהם נמצאים מדענים העושים ימים כלילות בחיפוש תשובה למגפות, הבאות בגלים ומשאירות מתים ונגועים לרוב. האם הפעם אמריקה עדיין המדינה הידועה בקידמה ובדמוקרטיה שלה? כלל וכלל לא. את הקורות את משפחת בינגהם-גריפית ודיוויד בנם אנחנו שומעים מתוך מכתבים הנכתבים כנראה לאהובו לשעבר של צ'רלס, פיטר, המצוי בבריטניה החדשה, כנראה חדשה במובנים רבים וחופשיה יותר. אין טלוויזיה, אין אינטרנט, אין נייד, אין תקשורת של ממש.

ייאמר שוב, הספר הזה אינו חיים קטנים, האניה ינגיהארה סופרת גדולה. בספר העוסק במאתיים שנה במדינה שיש בה הכל, והכל הזה הוא הבון טון של העולם החופשי, היא מעמידה לבחינה חיים הומוסקסואליים כחיים מקובלים ורגילים, עד כי נראה שזוגות הטרוסקסואליים הם היוצא מן הכלל והמוזר והלא מתקבל על הדעת. בסופו של יום, מצליחה ינגיהארה להעמיד נושאים רבים לבדיקה מהפרט למדינה, מהיחסים האלה והאחרים, משליטה מוחלטת של המדינה לחירות מוחלטת של הפרט, שנעלמת עם הופעת המגפות הגדולות. זה לא שינגיהארה מציעה פתרונות, אבל יודעת להציג את הבעיות באור נהיר ומשכנע. למשל, האם הירידה בילודה כתוצאה מנישואין בין בני זוג מאותו מין, היא ברכה או קללה? נחשו שוב.

הסיפור השלישי מובא מנקודת מבטו של מדען וביורוקרט בכיר של ה"מדינה", אחד שיכול לספר לנו מה באמת קורה, מה פייק ניוז, למשל שהמדינה ממציאה מגפות כדי להגביר את שליטתה באוכלוסיה. כן, לצ'רלס גריפית זכויות רבות כמדען והוא מנסה בכל כוחו להגן על ולחתן את נכדתו בכל מצב למי שישמור עליה אחריו.

הסיפור בתחילתו מעורפל וצובר משקל רב בהמשכו, משכנע יותר ויותר, ומשכנע את הקורא בגדולתה של ינגיהארה. ביכולת שלה לראות עולם שנבנה ונהרס, בסמלים קמים ונופלים, בתקווה ובתקווה שנמוגה. אדם, בסופו של יום, רוצה אהבה. ינגיהארה יודעת להעניק אהבה, יודעת לטפח אהבה בלתי אפשרית בין דמויות ספרה, יודעת שנאהב אותן דמויות כמו שבנתה אותן עבורנו. שאפו ינגיהארה.

מערבה/מוחסין חאמיד - המלצה

 מוחסין חאמיד הוא סופר פקיסטני החי בלונדון. משום מוצאו הפקיסטני ספרו עוסק כנראה בפקיסטן, אם כי זה לא מוזכר בספר, רק האווירה מצביעה על כך.

נאדיה וסעיד הכירו איכשהו בעיר שהחירות היחסית בה, כעיר בארצות מסוג זה, הולכת ומצטמצמת. בתחילה הם עבדו ונפגשו במסעדות זולות בקלות יחסית, הוא איך שהוא נראה ולבוש, היא בכיסוי שחור למניעת הטרדות מיניות, לכאורה. היא גם רכבה על אופנוע ובמדינות כאלה זו הזמנה לאמירות לא נעימות עד הטרדות של ממש. כך או כך, ידידות ואף אהבה נרקמת בין השניים.

המפנה המחריד היה כשאמו של סעיד נורתה מקליע תועה ונהרגה ברכב המשפחתי. ההלוויה היתה חפוזה, סעיד ואביו נותרו לבדם כשנדיה מתבקשת ע"י סעיד לעבור לגור עמם לביטחונה וכדרך להיוותר יחדיו לאחר ששניהם איבדו מקום עבודתם בעיר הנצורה.

או אז מתחילה האמונה הרווחת בדלתות מסתוריות, שהעובר דרכן מוצא עצמו חופשי ובמערב. ממערב לפקיסטן יש ים ופקיסטן מוקפת באפגניסטן מצפון והודו מדרום. להיכן מובילות הדלתות, שפתאום אינן רק אמונה מתוך ייאוש? התשלום נעשה למאכער, נדיה וסעיד מוצאים עצמם עוברים דרך דלת שחורה, כשאביו של סעיד מסרב להצטרף. האם הגיעו למנוחה ולנחלה, למערב?

ומה אם הדלת היא רק אשליה וצריך לשוב ולהשתלב בעיר ממנה ניסוי להחלץ? ומה אם אכן נחלצו, רק לגלות שבמקום הבא יש עוד דלתות?

וכשכבר הגיעו למקום בו ניתן לנוח ולשרוד מביאות אותן דלתות נוספות למקום קבע זמני, בעיר קוסמופוליטית נאורה ומתקדמת, רק כדי שהם יהפכו בה לפליטים ושהייחוד שלהם יסתכם בזקן שלו, אותו מעולם לא גידל במולדתו, ולבושה השחור, אותו מיהרה לסלק בביתה במולדתה לטובת ג'ינס וטי-שרט. מין עולם זר ומוזר שכזה. מערבה מכאן.

מאז המשיכו להיות במערב, להיות פליטים, לעבור למקומות אחרים בדלתות הפלאיות, אבל לא בהכרח ביחד. האם הפליטות שינתה אותם? האם זה המערב? האם זו התקרבותו לדת של סעיד?

ספר יפה, שמעלה מחשבות רבות על מקומנו בעולם, על מעשינו ומה אנחנו עושים עם עצמנו במקרה של איום ובניה מחדש במקום אחר. נדמה שהפתרון לכל היה פשוט לשוב מזרחה.

כל הג'אז הזה/סנונית ליס - המלצה

רומן מכתבים אינו הסוגה החביבה עלי, אלא אם הוא עשוי היטב. הספר הזה הוכיח שבידיים אמונות רומן מכתבים יכול להיות משהו ללקק את האצבעות.

שלושה קולות מובחנים היטב משתתפים ברומן רב חן זה: ליז, ממנה נגנב המחשב רב הערך שלה, המכיל תכתובות רבות ויומן. גאז', חברתה של ליז, שההיכרות ביניהן במקהלת קיבוצים בהן שתיהן משתתפות מקיבוצים שוני מגיל צעיר ומאז הן חברות. מישו, מישהו שלידיו הגיע מחשבה הגנוב של ליז והוא דורש דמי כופר מוזרים ביותר – 40 מכתבים שליז תשלח לו בקביעות בזה אחר זה.

בתחילה ליז נרתעת מבקשתו של מישו, אבל מבינה עד מהרה שאין לה פשוט ברירה. היא מתחילה לספר לו את סיפור התאונה בה היא וג'אז רכבו על אופנוע, התנגשו במכונית, עפו מהאופנוע, ליז לשיחים וג'אז לעולם הבא. בתמורה מישו מספר לה את סיפורו עצמו, כשאט אט הוא מצטמצם לתחומי ביתו ושוב לא יוצא מביתו בעד שום הון שבעולם. בתמורה למכתביה של ליז, מישו משחרר מדי פעם מכתב שכתבה ג'אז בעבר לליז. הבטחה לבאות.

כמו שאמרתי, הקולות מובחנים היטב, ליז הצעירה מקללת בתחילה את מישו, המעז כך להיכנס לחייה. מישו שומר על טוהר השפה, כותב בלשון צחה ומדוייקת. ג'אז מספרת על היותה דוגמנית ואגינה לצייר ניו-יורקי מפורסם. זה יכול להשמע סוטה משהו, אבל אין תמים מזה. המכתבים חולצו מהמחשב הגנוב והם קול מהעבר, מלפני התאונה, תאונה ששלחה את ליז הביתה בחזרה אל הוריה בקיבוץ אחרי שמחשבה נגנב בבחינת הקש ששבר את גבו של הגמל.

ליז חווה קשיים רבים לשוב אל העולם, מישהו אינו רוצה לשוב אל העולם, לתת עצות לליז כיצד עליה לטפל בעצמה כן. ליז תמהה על עצותיו כשהוא עצמו קבור בביתו ומשתמש בשירותי שליחים.

ארבעים מכתבים עליה לשלוח, אט אט הם נעשים מפורטים יותר ופחות מעליבים את נותן העצות וזה המחזיק במחשב לא לו.

התעמוד במשלוח ארבעים המכתבים? היוחזר מחשבה? האם בזה זה מסתכם, מחשב תמורת מכתבים? ניחשתם שלא.

מתברר שליס עצמה חוותה משהו מהכאבים המשתקים, אלה שהכל נראה פתאום לפני ואחרי קרות הכאב, וזה כבר בכלל לא דומה.

מוות מאושר/אלבר קאמי - המלצה רפה

בוקר אפריל צח וקר, זוהר ויפה, קצת לא מתאים לכאורה להתחלה של פילם נואר, אבל מרסו ניגש לביתו של זגרס הנכה, הורג אותו ביריית אקדח בראשו, במעשה של המתת חסד. את הכסף שהותיר זגרס לשיפור תנאיהם של אחרים, לקח מרסו והלך.

מיהו מרסו?

מרסו עובד בנמל באלג'יר בעבודה אותה אינו אוהב, אבל זו מאפשרת לו לראות אנשים ובעיקר תנועת אנשים. יש במרסו קווי אישיות סכיזואידיים, ניתוק מה בין עולמו החיצוני לפנימי. הוא אוהב את עצמו, את לבדיותו. את מארת אהובתו נוח לו להחזיק לשם התלעסות וכדי לראות אשה יפה לידו. בביתו הישן אין הוא משקיע בתחזוקה כלשהי, ממילא היה זה ביתה הישן של אמו. ולמרות זאת, מרסו קולט מסביבתו יותר מהנחוץ לו לנוחותו ומכאן חוסר נוחותו.

מיהו זגרס?

ודווקא מארת, אהובתו למיטה, זו שלה מאהבים קודמים ולא מעטים, מארת היא זו המכירה לו את זגרס קטוע הרגליים, והנה סגירת מעגל ראשונה. במקום לקנא, מרסו דווקא מרגיש נוח בחברתו של זגרס ובביתו. זגרס כן אתו לגבי היותו חי ומוגבל, אבל חי שלא היה מוותר על דבר למרות מוגבלותו. מרסו מתריס כנגדו על היותו מנצל את הטוב שבגופו, אבל נפשו כלואה בשמונה שעות עבודה שנואה. זגרס מסכם שהכל עניין של עושר.

אבל זגרס, הטוען בעד כסף, טוען בעצם בעד זמן, זה הנקנה בכסף. ולא רק זאת, האושר אינו דבר שלכולם יהיה אותו גם אם יש כסף וזמן. אושר הוא עניין אצילי.

מילים כדורבנות.

ואז בסוף החלק הראשון של הספר, מרסו לוקח את הכסף ופונה לחייו החדשים מחוץ לאלג'יריה. בחלק השני הוא כבר בפראג, רחוק ככל הניתן מחייו הקודמים, והנה הוא במקום שהריחות זרים ומעיקים, האקלים אחר, השפה זרה ודבר לא מוכר. למרות הכסף הרב שברשותו, מרסו מתקשה לממש את חייו העשירים החדשים, חדרו שבחר נמצא במלון מעופש ולוקח לו ארבעה ימים להזכר לקנות מסרק ולהראות כאחד האדם. לא קל לעבור בין שני העולמות, בטח אם זה לא בא כטבע שני. שאלו את אלו שעושר פתאומי וגדול נפל עליהם. שמחה פתאומית זו נראתה יותר כבלבול ומועקה.

אלא שגם פראג מעיקה עליו והוא ממשיך במסע ברכבת, מסע נפשי וגם מסע מוחשי. וכשהאוויר הקר מכה בו בפניו ברכבת, מרסו חש שהאושר אותו ייחל לעצמו, הן כסף וזמן יש לו עתה בשפע כדברי זגרס וב"אדיבות" זגרס, לא יבוא מאדמות אלה. עד מהרה נמצא בגנואה שבאיטליה ומשם חזרה לאלג'יריה.

הביתה לחזור
הביתה אל השקט
הביתה אל האור
אל אמא השותקת
הביתה לחזור
מכל תלאות ויגע
הביתה אל האור
ולו גם רק לרגע. (יורם טהרלב)

האם לזה שאף מרסו?

עתה משיש לו כסף, זה הזמן למכונית, לבית ו... אז מתחילות התרגזויות, דחיות, אי-שביעות רצון, חוסר מסגרת. האם זו ברכה או קללה? איך ממלאים את היום? כיצד משיגים אושר? האם אושר זו המטרה שבסופו של דבר רוצים להגיע אליה? זגרס הבטיח שכן, שזה יבוא עם הזמן שבא עם הכסף.

מרסו פנה לאושרו, אושרו חמק ממנו. הוא לא ידע אז שאושר זוכה להערכת-יתר, ושמא לא אושר זה, אולי סיפוק, אולי הרגלים נעימים. אבל נניח שהאושר יושג, הרי גם צריך לתחזק אותו ולאחוז בו היטב שלא יחמוק. האם אפשר לחיות באושר עם אושר זמן רב?

נדמה כי הזמן לא היטיב עם הספר הזה. היום וולבק היה עושה זאת טוב יותר.