הרוח יוצא/פיליפ רות - המלצה

יותר מכל, זהו ספר אמריקני. זו לא תמיד מחמאה, אבל הפעם זו אבחנה, הספר המייצג בעיקר את ה"שכונה" הצפון מזרחית של ארה"ב, ואם נצמצם אז נתמקד במיוחד בניו-יורק. הזמן הוא מיד לאחר הבחירות של 2004, קרי נגד בוש. ההימור הוא על קרי הדמוקרטי והמציאות היא של בוש הבן. 2004 זה רק שלוש שנים לאחר אסון מגדלי התאומים והזיכרון של התאומים נוטה ללוחמנות ולא לליברליזם.

הספר הזה סוגר את שרשרת ספרי נייתן צוקרמן, הסופר הדמיוני שבנה רות', יהודי כמובן. הוא כבר בן 71 ושב מן הגלות בה בחר לחיות, כמאה מייל צפונית לניו-יורק, אי-שם במסצ'וסטס, לבד בבית ליד הביצות, אבל עם נוף מרהיב ושקט מבורך. שכניו דואגים לכל מחסורו, לניקיון ולתחזוקה המתבקשת.

צוקרמן נוסע לניו-יורק להמשך טיפול רפואי. לאחר כריתת בלוטת הערמונית המתבקשת בגילו, דליפת השתן לא מפסיקה והוא מתבקש לשוב ולקבל טיפול בקולגן. הוא נרשם בהילטון, שם עינו במודעות בניו-יורק טיימס וחייו שוב אינם חיים, לפחות לא כאלה שהוא תכנן, כשהפעם אלוהים אפילו לא צוחק. אחת המודעות מציעה החלפת מגורים. צוקרמן מתלהב, נפגש עם הזוג הצעיר יחסית, יחסית אליו, שניהם כבני 30 ומתברר שהם מכירים אותו ג'יימי ובילי, לא שהוא כזה אלמוני, ממש לא. הוא יחזור לניו-יורק לשנה והם יעברו למסצ'וסטס.

גם קלימן הסטודנט הצעיר רודף אחריו ומבקש את צדו של צוקרמן בסיפור של הסופר האלמוני ע"א לונוף, במחיצתו שהה צוקרמן 24 שעות אי-שם בעבר. את אהובתו של לונוף פוגש צוקרמן במסעדה במקרה וגם אחריה רודף קלימן כדי לשמוע את צדה בסיפור לונוף כמכרה שלו בעבר. קלימן הרי בסה"כ רוצה לכתוב את הביוגרפיה של לונוף ולהשיבו אל חיק הזיכרון האמריקני.

עזבו כרגע את לונוף ואהובתו, את קלימן המנסה לבנות כנראה את הדוקטורט שלו על סופר שכוח אל. צוקרמן לא רק שהתברך בשלפוחית לא אטומה, אלא גם בזיכרון דולף, המשכיח ממנו שיחות שערך אך יום קודם לכן, ארוחות שקבע והבטחות שהבטיח.

בניו-יורק מתברר שכולם דרכו על בהונות רגליהם של כולם, האליטה איכשהו ראתה את חדרי הרווארד מבפנים, אלה ואלה שיחקו יחד טניס, הצעירים היו בקורסים של המבוגרים ונבנים על היכרותם עם המבוגרים כדי לעשות מזה קריירה. לא שאני רואה דבר דומה הצומח מחדר גילמן בבניין מדעי הרוח באוניברסיטת ת"א, אנחנו הרי עוד לא שם.

קשה להגדיר את הספר כספר אווירה בלבד, הוא כזה, אבל יותר בעניין סגירות מעגלים. מעניין לקרוא על המתרחש בשכונה, יותר צ'כונה משכונה. מעניין לקרוא כיצד רות' נכנס לעורו של סופר דמיוני, בונה היכרויות דמיוניות חדשות, בונה עולם הנטוע בעולם האמיתי, בבעיות האמתיות של סופר שזכרונו וגופו בוגדים בו, אבל הוא עדיין תאב חיים, בעיקר מעגלי החיים שרק מקום תוסס כמו הצפון-מזרח של ארה"ב יכול להיות.

התרגום ללא רבב של אמיר... צוקרמן (לפעמים המציאות עולה...).

מולכו/א. ב. יהושע - המלצה

 

הזמן הוא אמצע שנות השמונים של המאה העשרים, המקום הוא חיפה, בשכונה סמוכה לוואדי בלי שם שעל הכרמל, בסתיו. רעייתו של מולכו בשלבי גסיסה אחרונים מסרטן השד. חדרה עמוס תרופות, היא במיטת חולים מיוחדת, הוא ישן למרגלותיה במיטה צרה, דרוך לכל מחסורה ובקשותיה.

לזוג בן סטודנט, בת חיילת ובן נוסף גימנזיסט. לו אם בירושלים עיר הולדתו, לה אם בבית האבות ליקים הסמוך בכרמל. משנפטרה הרעיה הגיעו רבים מחבריהם הלא מעטים, חברים במיוחד שלה, כשמצדו הגיעו מכרים רבים ממשרד הפנים, המקום בו הוא עובד כרואה חשבון במשרד הפנים. במהותו, הוא סופר אפונים קלאסי.

מיד עם התאלמנותו, הרגיש משוחרר, בעיקר משוחרר מטיפול מסור, אם כי מעיק. בעבודה ביקש שיתחשבו בו ושיוכל לקחת תיקים הביתה ולמעשה לעבוד חצי יום. התחשבו. עתה חש משוחרר. מולכו רק ביקש מהמטפלת להוותר בתפקידה כי מישהו צריך להכין אוכל בבית, לנקות ולסדר והיא הסכימה. פרט לעבודתו, מולכו בהחלט היה די משוחרר ולכן הופתע לקבל טלפון שלושה שבועות אחרי מות רעייתו. המטלפנת החלה לברר בעדינות לגבי מצבו והיכולת, יותר נכון רצון, לשוב ולהכיר. אבל רק שלושה שבועות חלפו, מלמל. סליחה, אמרה היא, הטעו אותי, וניתקה. מצדו דווקא שמח על שובו לשוק הבשר הוא, שבגיל 51 חשב שהוא עדיין שווה משהו (ושיגולם ע"י נורמן עיסא בסדרה). למרות השיחה המטרידה במוזרותה, קיווה לחזור ולקבל שיחה נוספת ולחוש שהנה הוא שוב מבוקש למרות תלתליו אפורים. כך או כך, הוא חש שהוא שווה משהו ושלא חלפו ימיו.

ארבעה חלקים בספר, אחד לכל עונה. אשתו מתה בסתיו וכבר בחורף הוזמן לארוחה בלתי מחייבת, לא מבחינת קוד לבוש ולא מבחינת אישור מוקדם, משל היועצת המשפטית במשרדו, אישה ששם עליה עין והיא שמה עליו עין. כאן מתחילים לשים לב לאופי סופר האפונים של מולכו. הוא מגיע לארוחה בביתה בידיעה שלמרות הדמיון בגיל היא כבר שלוש דרגות גבוהה ממנו. בארוחה הוא מבין שהוא מוקף בקרובי משפחה שלה, אנשים בעלי מקצועות חופשיים המרבים לבחון אותו. די מהר הוא מוצא עצמו בחופשה אצל קרובת משפחה של אשתו בפריז, אבל לאחר מכן ממשיך לברלין להמשך חופשה עם אותה יועצת משפטית המצויה בשליחות משרדה בברלין. היא נוקעת רגל, הוא שמח להיות המטפל שלה במלון, כשברקע כל הזמן הוא מחשב כמה מחופשתה היא תזקוף כהוצאות שליחות. היא נשארת בחדרה, הוא הולך לבד לאופרה בלעדיה, מנסה למכור את כרטיסה, כי אחרי ככלות הכל, חבל על הכסף (למרות שהיא בטח כבר תכניס הוצאה זו להוצאות השליחות, חושב מולכו). בארץ הם כמובן נמנעים מלחצות אחד את דרכה של השניה.

עברו כמה חודשים מאז ההתחשבות האינסופית במצבו ומולכו נקרא למנהל המשרד. שם הוא מתבקש לשוב למלוא שעותיו ואף לקחת מטלה שתדרוש ממנו נסיעות למושב מסוים בצפון, שם התגלו רישומים לא מובנים בתקציב. האם במכוניתי אסע, תוהה מולכו. בהחלט, עונה מנהל המשרד, ותזכה לכל החזר. מולכו מתלבט ומסכים. הוא מגיע באביב למושב, רק כדי לשחק משחק של חתול ועכבר עם ראש המועצה המקומי, סטודנט צעיר. ילדה צעירה ממוצא קוצ'יני, בת 11 מלווה אותו מבית הספר, שם אמור להיות ראש המועצה הנעלם, לבית אביה, שרק סייע בתקציב, אך גזבר איננו. מולכו מתאהב בילדה, לא אהבה פדופילית, לא דרך גבר באישה. סתם אהבה תמימה. ילדה גבעולית, גבוהה, בעלת משקפי ברזל גדולים ובגד גוף. הוא מחשב כמובן כמה החזר יקבל על נסיעותיו וארוחותיו.

בקיץ אמו מתחילה להתעניין במצבו הערירי ושואלת מדוע לא יתעניין במצב בנות כיתתו הירושלמיות בתיכון. היא תבדוק עבורו מי פנויה, מי אלמנה או גרושה. בסוף זו אשת גבר, המוכן, בפרק אוילי במיוחד, לוותר על אשתו ממנו אין ילדים, רק הפלות. הגבר מדריך נערץ ומוכר בתנועה בעבר. האישה, כך נאמר, היתה אהבת נעוריו של מולכו. היא מתלווה אליו ליומיים לביתו בחיפה. אין ביניהם ממש, מולכו כל הזמן מנסה לחשוב שמא הוא צריך לעשות צעד כלשהו, לנשק, אולי לשכב עמה, תוהה אם באמת אהב אותה ממש בעבר. בסוף? בסוף בעלה מחזיר אותה לירושלים וכלום.

בסתיו מוצא עצמו מולכו מסייע לחמותו היקית, המנסה מצדה לסייע לחברתה הרוסיה להשיב את בתה, שלא התאקלמה בארץ, לברית המועצות. מולכו מלווה את הבת בת ה-35, שאינה דוברת עברית, לווינה. הוא מגלה לחרדתו שחמותו לא הכינה לו ביטוח בריאות, שהמלון בווינה יקר ושלא יישאר לו מספיק כסף להמשיך לחופשה ראויה בפריז. חישובים, חישובים, חישובים. אפון ועוד אפון ועוד אפון. האם הליווי הזה תמים? שמא זו רק דרך מתוחכמת לקשר בין מולכו בן ה-52 לאשה רווקה בת 35? הוא בוחן אותה כל הזמן מן הצד, לא ממש אוהב את חיבת הטיפה המרה שלה, את האופי המפונק שלה. דווקא את תלתלי הזהב כן.

ומה נסגר לאחר ארבע עונות, אפילו לא בסגנון ויואלדי? האם תהיה למולכו עדנת החיבוק והנשיקה, הליטוף והמגע החם במיטה החורפית הקרבה? היוכל לגורל לו מיעדים לו כל חורשי הטוב?

לו היו מעבירים את כל הדמויות לאיטליה, היה מתקבל סרט טורקי לא רע.

מה מעיק על פורטנוי/פיליפ רות - המלצה

מה באמת מעיק על אלכס פורטנוי? האם העובדה שכל העולם היהודי יושב על כתפיו? האם העובדה שהוא בסה"כ בן למשפחה יהודית בניוארק, ניו-ג'רזי, ארה"ב? האם היותו שטוף זימה, מכור לפורנוגרפיה לו היה חי בעידננו הממוחשב? כל התשובות כנראה נכונות ולכל אחת משקל משלה לחוד וביחד. תלוי בארוע.

אלכס נולד ב-1933 וכשהתחיל לעשות שפשופים היה בן 13, רק שנה לאחר שהנאצים פגעו באבי-אבינו. אלא שהוא רחוק ובטוח בניוארק ושום דבר לא יכול לפגוע בו פרט לאמו, אביו והיותו יהודי שטוף זימה ומכור לאוננות. בניוארק החיים הם כמו בגטו מרצון, עם שפה בז'רגון המתאים, השכנים הדומים, הביטחון בריחוק היחסי מהגויים. השיח בביתו מוכר לי, הרי מהמוצא היהודי-פולני הוא ממש כמוני. ממש כמוני הוא אוכל/אכל געהאַקטע לעבער, טשולנט, רוגאלעך, גפילטע פיש, מצה בריי ועוד.

אלכס מתפלא, בעודו מתארח באייווה אצל משפחה נוצרית, שהדיבור באנגלית נועד להיות נינוח ואדיב, ולא לירי מטחי עלבונות ומסע ויכוחים בלתי נגמר כבביתו. בוקר השבת הוא זמן לאכילה נינוחה ועיסוק בתחביבים. בביתו, זה הזמן הלחוץ של המשפוחה המלוכדת והממולכדת יחד בדירה. איזה אסון.

אבל זה לא העיקר בספר. העיקר הוא מסע השפרצות הזרע בכל צורה ומין, כל עוד המין הטרוסקסואלי, בצרפת, בבית השימוש בכל מקום וכמה פעמים ביום, באוטובוס, בשעת שיחת מיון לצבא. אין מקום שלא מתאים לזה וההתזות מגיעות לעין שלו עצמו וזה שורף עד כדי מחשבה על קניית כלב נחיה ליהודי הראשון שהתעוור מאוננות. אפילו המנורה בתקרה זכתה לביקור הזרע.

חשוב לציין שרות במאתיים ומשהו עמודים משעשע לא מעט בסיפור היהודי המאונן. יהודי נודד יש כבר, גם מלווה בריבית. למה לא יהודי מאונן, נוירוטי? צריך קצת לחדש סטריאוטיפים ואין זמן טוב מזה לאחר התופת של המלחמה ההיא, לא צריך לציין שנה ושם, כולם יודעים.

בסולם התקינות הפוליטית מ-1 עד 10 רות היה זוכה ל-0 עגול. הוא יורה כולם, לכל כיוון, מעל ומתחת לשמיכה, כמה פעמים ביום וקורא לזה שלשול, שאמו דורשת להכנס אחריו ולבדוק את התוצרת, שמא אז תתגלה צורת המחלה האנושה. אלכס ממהר למשוך בידית השטיפה...

והשיא? לא השיא שבביאה, השיא שבנסיעה, הנסיעה לישראל, למצדה, ליפו, לחיפה לבין שאן. דווקא בישראל חווה אלכסנדר פורטנוי הבוגר, עתיר ההשפרצות וההזקפות את צמד השפלות חייו: אימפוטנטיות אל מול חיילת ישראלית קטנה והשפלה רוחנית ואחריה גופנית מידי קיבוצניקית ג'ינג'ית נמרצת.

דוקטור, אתה מקשיב?

קראתי בתרגום הישן והוא מ-ז-ע-ז-ע.

 

שובו של שרלוק הולמס/ארתור קונן דויל - המלצה

13 סיפורים קצרים מכיל ספר זה, השני מהחמישה. שובו? כן, הוא שב ממוות בטוח שהוכן ע"י פרופסור מוריארטי, אויבו הנצחי. הוא חזר, מוריארטי לא. זה לא ספוילר, סתם עובדה כלאחר יד.

מאחר וכל סיפור קצר יחסית, אנו עדים לסיפורים קצרים פרי עטו של שותפו של הולמס, הלא הוא ידידו הוותיק ושותפו, ד"ר ווטסון. כיף לקרוא סיפורים קצרים כאלה. הם מגיעים לעיקר במהירות, שונים מהותית האחד מהשני, הפתרון מגיע במהירות, אבל בשלבים אלגנטיים, כשכבר נראה שהכל ידוע וברור והנה טוויסט שאיש לא חשב עליו. נוסיף לזה את אישיותו הקופצנית וחסרת העכבות של הולמס, יחד עם אישיותו המיושבת בדעתה והמעט גולמנית של ווטסון, והנה שותפות עסיסית.

נוסיף לזה כתיבה משובחת, בריטית מפעם, תרגום להלל והרי לפנינו מתכון בטוח להנאה. ניתן כמובן לגשת לכל סיפור מדי פעם ולא לקרוא ברצף. אפשר כמובן לבצע מרתון קצרצרים. ההנאה מבוטחת.

בעידן שהוא לגמרי טרום טרום, - מאיפה להתחיל? – טרום חשמל אפילו, טרום אינטרנט, טרום נייד, בקושי מברקים, כרכרות, ועיתון הבוקר המדווח על הפשע התורן וההתפתחות שנעשתה והנה מפקח הסקוטלנד יארד מבקר שוב אצל שרלוק הולמס, בעיניו אפילו לא זיוף של מבוכה, וללא כחל ושרק מבקש את הולמס לשבת על המדוכה ולרמוז רמז. שרלוק כמובן אומר שהוא עסוק מעל לראשו במשחקי הכימיה שלו, אבל-נו-טוב, נשמע כבר.

היכולת הפנומנלית של הולמס להסיק מסקנות ממראה עיניים, מכורסת הסלון שלו, פנומנלית. שוב הוא מביך את המפקח התורן, את ווטסון ידידו, אפילו את הפושע שאך נלכד, שהיה בטוח הוא מבצע פשע מושלם. מילא זה, אבל לפעמים הולמס משחק את השופט והמוציא לאור של גזר הדין. הכל בהתאם לחוק, כן?

הידעתם שהולמס נגמל מסמים הודות לווטסון? כן, אין טיפוס קופצני כמו הולמס יכול לתפקד לאורך זמן בלי רגיעה. כנראה שמשרת אופיום נכנסה לתמונה פה ושם. נכנסה קצת יותר מדי. לא שזה נאמר מפורשות, אבל עכשיו אני משחק אותה הולמס לשם שינוי.

ספר מקפיץ מרגיע.