ניצבת/א. ב. יהושע - מיותר למדי

ניצבת הוא קשקושון. אם יש לכם משהו דחוף יותר לעשות, זה כל מה שאתם צריכים לדעת. אם אתם סקרנים, השארו אתי.

א. ב. יהושע אולי יודע לכתוב, אבל זה לא משכנע. כאן הוא מספר לנו על אחת נוגה בת 42 (איילת זורר בסרט שיהיה), שהיא נבלנית הולנדית. משום קריירה זו היא ויתרה על הבאת ילדים ובעלה לשעבר אוריה (נתן דטנר או אלון נוימן, אני לא סגור, בסרט שיהיה. צריך אודישן) ויתר עליה בגלל עובדה זו. הוא לא היה מוכן לוותר על ילד, אז הוא עזב.

יום אחד היא מקבלת טלפון מאחיה חוני (אורי פפר בסרט שיהיה). הוא משכנע אותה לבוא לישראל לשלושה חודשים ממאי והלאה, שאז מתפנה דירה  בתל אביב בדיור מוגן, ושם הסכימו לתת לאמם (ליא קניג נפלה באודישן, מבוגרת מדי) שלושה חודשי ניסיון חינם. חוני מקווה שהאם תעזוב סוף סוף את ירושלים, את השכונה המתחרדת, ותעבור קרוב עליו. נוגה תגור בינתיים בירושלים.

והנה נוגה מגיעה. האח חוני דואג לה לתפקידי ניצבת בסרטים ופרסומות, שלא תשתעמם ואף תקבל קצת כסף, והשיא בהצגה כרמן למרגלות מצדה. עד כאן להבלות שבסיפור ומעתה לטפשות. הניצבות מביאה את נוגה למצבים קומיים, בהם בעלה לשעבר מצליח להגיע לאתר סגור ולדבר עם נוגה, אחרי ששמע במצדה מחוני שהיא בארץ. בסוף הוא גם מגיע לבית בירושלים ומתעמת איתה. בסיפור גם ילדים חרדיים המצליחים להיכנס לדירה ולצפות בטלוויזיה האסורה עליהם, נוגה אף קונה שוט אימתני לגרשם, ובחזרה להולנד  יש  טוויסט אדום מדם המחזיר את הסיכויים ל... תקראו, ולמה תטרחו, ותבינו.

הקשקוש הזה לא מצליח לרגע להתרומם לדרגת קשקוש משובח, שלכבודו נכתבים לפעמים אפילו ספרי מופת. הסיפור הזה הוא סתם סיפור וסתם בזבוז זמן.

א. ב. יהושע בהחלט עבר את שיאו. לא קראתי את המנהרה, לא בטוח שאטרח. איש לא העז לומר לו שהספר הזה לגמרי מיותר.

המשכונאי/אדוארד לואיס וולנט - להתרחק בכל מחיר

הספר הזה עוסק באחד סול נצרמן בן 45, קשיש לטעמו, בוגר מחנות הריכוז. הזמן הוא כ-16 שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה ולנצרמן מקצוע אמריקאי: משכונאי. מה עושה משכונאי? מתפרנס ממסכנותם של אחרים ועוד בהארלם, שאני לא צריך לספר לכם שהיא בניו יורק, אותה אתם מכירים ככף ידכם. לתל אביב אתם צריכים וייז. ומה יש בספר? כלום. ביידיש: גורנישט מיט גורנישט.

לנצרמן עוזר נאמן בשם אורטיז, בחור רב יוזמה. כל העסק של המשכונות אינו מי יודע מה רווחי, בטח לא בהארלם. אלא שלנצרמן יש מלבין כספים חסוי, המביא לנצרמן סכום כסף גדול במזומן, שנצרמן לכאורה הרוויח בעסקו, ובתמורה הוא מקבל צ'ק קטן יותר והנה הלבנה.

סול עייף מהחיים, האהבה רודפת אחריו בדמות מרילין, אבל אחרי מה שעבר כבר אין לו כוח לזה. בסופו של דבר הוא נופל לבגידה, לא בגידת אהבה, והאדם הלא נכון משלם על כך את המחיר.

לכאורה, חתיכת סיפור. למעשה, שום כלום. ספר מעיק, הטמפרטורה חמה, מזגן אין. אנשים מסריחים, אפילו "משפחתו" של סול היא מטרד על גבו ועל חשבון הבנק שלו ושום דבר מעניין לא קורה. שום. לא יודע אם וולנט התחיל את אופנת השואה לייט כמקדם מכירות, אבל זה מוצלח כמו פרונקל בתחת ובעל אותו מקדם עונג.

הספר לא מושך לקריאה, נלחמתי בעצמי בכל פעם שהייתי צריך להמשיך לקרוא, העניין שגיליתי היה אפסי ואני ממליץ לכל אחד שרוצה עונש את הספר הזה. כבר מזמן לא נתקלתי בספר גרוע שכזה. כמובן שיש כאלה הקוראים ספר גרוע ואומרים לעצמם הנה חתיכת מסטרפיס, בעברית "מ". אין כמו רמיה עצמית טובה כדי לעבור משברים קשים. אז רמו את עצמכם וקראו בשקיקה.

יומנה של משרתת/אוקטב מירבו - המלצה

משרתת יודעת את כל הרכילות במקום עבודתה, אבל היא גם רואה את הבגדים המלוכלכים, את המיטות הסתורות, השיער הפרוע וזה עוד כלום. משרתת צריכה גם לחמוק ממי שחושק בחמוקיה או דווקא להתמסר, כי אז יש טובות הנאה, תרתי משמע. לפעמים המשרתת אפילו נותנת הלוואה למעסיק נטול המזומנים. לא שהוא זוכר להחזיר.

סלסטין החלה עבודתה אצל כמה וכמה מעבידים ועזבה ממגוון סיבות, כולם בפריז. שם גם פיתחה טעם מעודן בבגדים, בבשמים, בדיבור ובהתנהגות, וכשהגיעה לכפר כלשהו בנורמנדי, ההלם היה גדול. מסייה אמנם עגב אחריה, אבל מדאם היתה קוץ בתחת. הכל היה נעול בבית, הבקבוקים מסומנים, אין חופש רב מדי, המזון עלוב והסביבה עלובה. כפר, נו. כל מה שנותר לה בחדרה הקר בקומה החמישית זה לכתוב את זיכרונותיה מבתים קודמים, וחלקם היו נוראיים, אם כי חלקם היו גם נוגעים ללב ומלאי אהבה, כמו עם ז'ורז' הצעיר היפה והחולה.

ממשרתת קצת מוזר לקבל שפה עשירה וידע נרחב כל כך, אבל מעניין לקרוא. הרכילויות הקטנות בכל הנוגע לבתים בהם שימשה, ההבדלים בין העושר של המעסיקים לעוני של העובדים שימשו ספרים רבים ופוליטיקאים רבים. בסופו שלך יום, כולם בני אדם ומה שמניע אותם הם אותם דברים מאהבה דרך שנאה, צרות עין, חמלה ורצון להשיג ביס גדול יותר מהחיים.

כמשרתת סלסטין חדת עין במיוחד. היא רואה דברים לעומק, לא מתפתה בקלות להצעות לא רציניות, אבל לפעמים נוהגת בלעומתיות ושוב מוצאת עצמה בדרך למשרה הבאה. ומה בסוף? בסוף כבר אינה משרתת איש ולא כי פתאום זכתה בירושה או שפר גורלה בפיס. לא כל אדם מצליח בתפקיד שירותי. לפעמים הוא מצליח יותר דווקא כבוס.

מבוך הרוחות (חלק שני)/קרלוס רואיס סאפון - המלצה רפה

האם תעלומת היעלמו של ואלס, השר המכובד והמהולל, נפתרת? ברור שכן וכלאחר יד. הוא עשה דברים לא מכובדים בלשון המעטה, וכשאלה התגלו, כבר לא היה מכובד שידעו על כך הנפגעים בפרט והעם בכלל.

פרמין נוכח בחלק השני הרבה יותר בדמות סטיב בושמי במיני סדרה. האם הפעם יש לו תפקיד חשוב יותר? בכלל לא. אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

מה שכן, החלק השני בסדרה בא לקשור קצוות רבים, שנותרו פתוחים בספרים הקודמים. עכשיו ברור יותר מה ומי היה ועשה דויד מרטין. מה הקשר בין השר המהולל ואלס לבנו של בעל חנות ספרים ידועה בברצלונה, הלא הוא דניאל הידוע מצלה של הרוח. האמת היא, שהקצוות נפתחו כאן בשני החלקים ונסגרו כאן בשני החלקים ומי שקרא לפני כן את שני החלקים הראשונים בסדרה כולה (צלה של הרוח ומשחקו של המלאך), די היה להם. הספרים שלפנינו נבלעים בקלות, אבל אפילו טעם לוואי לא נותר.

גם כאן מככב הסגנון של הפילם נואר. זה אולי טוב לסרט או לסדרת טלוויזיה, כאן זה פשוט להלעיט את קהל הקוראים, בלי ממש אפקט הפחד.

ובנוגע לסגירת מעגלים, 50 העמודים האחרונים היוו סגירה כאילו מדובר בסאפון עצמו המופיע כאן כחוליאן סמפרה, בנו של דניאל מצלה של הרוח. חביב.

יום של עונג/יצחק בשביס זינגר - המלצה חמה

יום של עונג העניק לי עונג גדול משום שאחרי ככלות הכל, מה שיצחק בשביס זינגר עושה זה כל הקסם. לכתוב הוא בהחלט יודע.

בספר שהוא ספק ספר נוער, מובאים סיפורים מילדותו עד שהחל לכתוב כעיסוק עיקרי ואף בלעדי. ילדותו בוורשה מלווה בצילומים מקסימים מהחיים שם, בעוני, בשמחה, באווירה. סיפורים על החדר, על החברים, על אחיו המתפקר ישראל יהושע, שהויכוחים בינו לבין האב החרדי והאדוק שיסעו את המשפחה והביאו את יצחק עצמו לידי התפקרות.

החיים לא היו קלים, אבל כל עוד נמשכו הם נמשכו כי כך היו היו מאז ומעולם ומה שהיה זה מה שיש ויהיה, ואין לדרוש מה שאלוהים לא נתן. ואז מתחילה מלחמת העולם הראשונה ומי שחכמה בקודקודו ומצלצלין בכיסו החל לאגור. כנראה שלמשפחת זינגר לא היו ממש מצלצלין ומשהחלה המלחמה לא נותר לאנשים במה לשלם עבור פסקי הלכה, כתבי נישואים וגיטין. משפחת זינגר החליטה לעבור לבילגוריי לאור הרעב הקשה, לאביה של אמו, שם חווה יצחק לראשונה את הטבע, בעיקר את יופיו, הודו, אינסופיותו.

חברת ילדות של יצחק היתה לא אחרת מאשר... שושה. היא גרה ממש מעבר למסדרון, ילדה זהובת שיער ובעלת עיניים כחולות שיצחק היה כרוך אחריה. חברים אחרים של יצחק מהחדר נשבעו לשמור על קשרים הדוקים וכך כתב:

"הם קיימו את הבטחתם. רק הזמן הפריד בינינו. את השאר השלימו המרצחים הגרמניים". לקח לי כמה דקות להתאושש מהאגרוף בבטן הזה.

קסם של ספר.